מארב וינטאג’

על היפה והנורא בריאליזם הסוציאליסטי

28 בספט', 2009 | מאת רומן וטר | קטגוריה: מארב וינטאג'

גרגורי ריאזסקי, "יושבת ראש הקולחוז", 1932

גרגורי ריאזסקי, "יושבת ראש הקולחוז", 1932

"המילון הפילוסופי" שראה אור בהוצאה לספרות פוליטית במוסקבה ב-1975 (עורך: מ. רוזנטל) מגדיר כלהלן את הז'אנר האמנותי הידוע כריאליזם סוציאליסטי: "שיטה אמנותית, שמהותה – שיקוף אמיתי וקונקרטי מבחינה היסטורית של המציאות, הנתפשת בבבואת התפתחותה המהפכנית… שלב חדש בצמיחתה האמנותית של האנושות. מהותו של הריאליזם הסוציאליסטי: אמת החיים הבאה לידי ביטוי בדימויים אמנותיים מעמדותיה של השקפת העולם הקומוניסטית". להגדרה המהותית הזאת ראוי להוסיף הגדרה היסטורית רזה: עקרונות הז'אנר נוסחו והוכרזו כמחייבים בכנס הסופרים הסובייטיים הראשון, שהתקיים במוסקבה ב-1934, ומאז נקשרה בו תהילתו העגומה של מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה, אנדרי ז'דאנוב, המוציא לפועל של המדיניות הסטליניסטית בענייני תרבות.
עוד בשנות שגשוגו (ועל אחת כמה וכמה כיום) נחשב הריאליזם הסוציאליסטי בעיני בעלי הדעה החופשית לסוגה נחותה, המדרדרת את האמנות לדרגת תעמולה וולגרית.
מדוע? המילון הפילוסופי מסביר זאת בחפץ לב, ומבהיר כי הריאליזם הסוציאליסטי הוא "כלי בעל עוצמה לחינוכן הקומוניסטי של הבריות". אמנות הריאליזם הסוציאליסטי (הסוצריאליזם) ממלאת בראש ובראשונה תפקיד מחנך, ולא מבדר, ומפקיעה באופן זה את המושג "פנאי" מתוכנו. המרתם של הערכים האסתטיים בערכים אידיאולוגיים מביאה מדרך הטבע לפוליטיזציה גמורה של היצירה האמנותית, ושלא כמו האמנות הפוליטית המסורתית – הלוא היא אמנות המחאה, ששירתה היטב את הבולשביקים לפני מהפכת 1917 – האמנות הסוצריאליסטית מפיצה את ערכיהם של האוחזים בהגה השררה. (המשך…)



אלי, אלי, למה שבקתני

5 באוג', 2009 | מאת עמוס קינן | קטגוריה: מארב וינטאג'

משיחי שקר

כל משיחי השקר היו משיחי אמת: אלוהים הוא זה שלא שמע את זעקתם לגאולה. ראשון משיחי השקר והגדול מכולם היה ישוע. ישוע ניבא את מלכות השמים, שלא קמה וספק אם אי-פעם תקום.
ישוע וכל המשיחים שבאו אחריו החזיקו באמונה שיש אל ומשכנו של האל בשמים והוא מנהל את העולם שברא.
הראשונים שהעזו להטיל ספק בטיבה של ההשגחה האלוהית, ולו בצורה מצועפת ולא ישירה, היו נביאי ישראל.
כאשר מנבא מיכה את אחרית הימים שבהם יגור זאב עם כבש, משתמע מדבריו שהבריאה הראשונה לוקה בחסר.
זעקתו של ישוע, "אלי אלי, למה עזבתני", הצמיחה דת מונותיאיסטית חדשה, שבה ישוע הוא בנו של אלוהיו שעזב אותו.
ולא רק עזב: "אלי אלי, למה שבקתני" מצייר את ישוע כמי שאלוהים, אביו, הרגו.
מרידות העבדים הגדולות של ימי קדם, וגם של ימינו אנו, מכוונות גם נגד הגזירה הקדומה שלה חלק במציאות ובמצבו של האדם. כאשר אלוהים מתעלם מהאדם ואינו לוקח חלק במצבו, האדם מורד בו; דת חדשה היא מרד, אבל הואיל והמורד הוא האדם, גם הדת החדשה מתמסדת, והכל חוזר חלילה.
כל משיח הוא מורד.
הגעגועים למלכות השמים הם מרד בארצי, בחומרי, ואולי גם בבריאה עצמה. מרד במי שיצר אותה כפי שהיא.

מתוך הספר "תולדות הייאוש", הנכתב בימים אלה ומתאר את תולדות האנושות מזווית אחת בלבד: הייאוש. עמוס קינן הקדיש את שבע השנים האחרונות לנבירה בכתבים עתיקים וחדשים – החל ב"קהלת" ובספרות הגנוסטית וכלה בספרות היהודית המודרנית, החל בטרגדיות וב"דון קיחוטה" ודאנטה וכלה לדוסטוייבסקי, קאפקא, בקט וצ'נדלר – כדי לנסות להבין את המצב האנושי כמצב של חוסר מוצא ושל געגועים לגאולה.

עמוס קינן - אריה, 1993

עמוס קינן - אריה, 1993

נבואה ומשיחיות, מציאות ומטאפורה

קשה היתה הגלות ולא אחת נחשבה יוון מצולה, אבל בחשכת המצולה הארצית היה אור מטאפורי: אורו של האדם המרוד שהפך למורד.
נביאי ישראל, אף שישבו בארץ קטנה שמעולם לא היתה אימפריה, היטיבו להכיר וגם להבין את המציאות המדינית העולמית.
אשר להכרה ולהבנה של האדם, זו הרי אינה תלויה בגודל הטריטוריה אלא בעוצמת ההסתכלות – ובכל זאת, הבדל ענק שהוא קו שבר נח בין הנבואה ובין כל התנועות הרוחניות שקמו ליהדות בגולה.
הנביאים באו מקרבו של עם היושב על אדמתו, והמציאות היא שהיתה הבסיס לחזיונותיהם.
חלום וחזון אחרית הימים, אף שהם מבטאים אי-נחת מהבריאה ואף שכולם כמיהה אל מעבר למציאות ובריחה ממנה, עדיין מבטאים רצון בריחה, חריגה והמראה ממציאות.
התנועות הרוחניות של הגולה, מבוססות על מטאפורה של מציאות. המקדש הוא מטאפורה למציאות שנחרבה מאות שנים קודם לכן, העיסוק בהלכות המקדש הוא מטאפורי, וכמוהו העיסוק בשדה ובכרם, בשור מועד ובחוקי השקיית השדה; אם מתחילת קיומם הם מציאות הזויה, בהמשך תהליך ההפשטה הם נהפכים למטאפורה של מטאפורה.
כאן גם ההבדל בין התנועות המשיחיות שצמחו בגולה ובין הנבואות המשיחיות של נביאים שישבו על אדמתם. שום נביא לא הכריז על עצמו כעל משיח, כי עדיין לא היה חורבן ועדיין לא היה צורך בגאולה, וכדי להביא את הגאולה לא היה צורך במשיח.
הנביאים באו מן הנ?גלה, שפסגתו במטאפיזיקה. המקובלים והמשיחים באו מן הנסתר, השואב מן הלא-מודע, שתחתיתו יוון מצולה. שם, בתחתית ההוויה, שם המקום שבו ייאספו רסיסי האור הגנוז. זה האור שנשפך מן הכלים שנשברו במעשה הבריאה הראשון, שנפגם.
בעולם הנגלה, הארצי, של הנביאים, ניהל אלוהי ישראל את הבריאה, ולאדם הישראלי או הנוכרי היה תפקיד של ניצב במערכת האלוהית.
בעולם הנסתר, שהתפתח בעיקר בגולה, קיבל האדם תפקיד חיוני בחידוש מעשה הבריאה.
קשה היתה הגלות ולא אחת נחשבה יוון מצולה, אבל בחשכת המצולה הארצית היה אור מטאפורי – אורו של האדם המרוד שהפך למורד, שותף במעשה הבריאה המחודשת.
אין זאת אומרת שהסבל הנורא והמצוקה הקשה והשואות שהומטו על העם היהודי בגולה היו הזויים. הסבל היה ממשי והשואה נמדדה בדם ואש, אבל חזון הגאולה המריא היישר מיוון מצולה, שהוא עצמו ממשי, אל ספירות הזויות.
המשיח מעולם לא היה נביא. המשיח היה מנהיג של עם בדרכו מעבדות לחירות.

עמוס קינן - משיח, 1966

עמוס קינן - משיח, 1966

עושי הנפלאות

מאז משה, מנהיגו של עם משועבד בדרכו הארוכה אל החירות, ועד הגלות הסופית של ישראל מאדמתו, כמעט לא היו לעם הזה בעלי-מופת.
אחרי משה, שהניף את מטהו על הסלע והוציא ממנו מים, בטלו הנסים.
הושע ועמוס, עובדיה ומלאכי ושאר נביאי ישראל, לא חוללו נסים.
רק מתוך הלחץ הקיומי הבלתי נסבל, משלהי האימפריה הרומית דרך הגלות, שוב הגיעה שעתם של בעלי המופת, מחוללי הנסים, בעלי השם טוב.
דוד אלרואי, משיח יהודי מהמאה ה-12, היה – כמו מרבית המשיחים לפניו ואחריו – גם יפה תואר וכריזמטי, גם בקי בתורת הסוד והכשפים. כך, על-פי המסורת, כאשר נפל בשבי הסולטן הסלג'וקי, במעשה קסמים ונס נחלץ משביו.
האר"י מצפת, במאה ה-16, ביקש לחולל את נס קפיצת הדרך עם תלמידיו בערב שבת ולעשות את השבת בירושלים.
בשלהי ימי-הביניים, לפעמים לא היה קל להבחין בין המקובלים מבקשי הגאולה ובין האלכימאים שחיפשו את אבן החכמים שבכוחה להפיק זהב מכל חומר שהוא.
רבי חיים ויטל, תלמידו הגדול של האר"י, עסק שנתיים באלכימיה בטרם חבר אל רבו הגדול. לאחר מותו של האר"י חזר ר' ויטל אל ההשבעות, הלחשים, הקמעות ושאר עיסוקי מאגיה.
האלכימאים הלא-יהודים של ימי-הביניים למדו את השימוש בגימטריה, בצירופי אותיות עבריות ובמובאות מתורת הספירות הקבלית כדי לנסות להפיק זהב.
המהר"ל מפראג, בן דורם של מקובלי צפת, יצר על-פי האגדה את הגולם, שהשם המפורש ניתן תחת לשונו.
הבעל שם טוב היה עושה נפלאות.
ומאז הבעל שם טוב, לא חדלו בעלי מופת מקרב החסידות.
מתחת לפני השטח, בהוויה התת-הכרתית הקשה של הגלות, התערבבו זה בזה עושי הנפלאות עם מחשבי הקץ, מבקשי גאולה עם אלה שהכריזו על עצמם כעל מלך המשיח.
מימי הסיבילה של רומי, דרך הספרים החיצוניים והכתות היהודיות למיניהן, כולל כת קומראן, לא חדלו חוזי האפוקליפסה, חוזי הקץ אשר בסופו תבוא הישועה והגאולה. מאז שמעון מגוס, היהודי השומרוני המוכר מ"הברית החדשה", שבסופו של דבר אף הכריז על עצמו אלוהות, לא חדלה הכפירה התת-הכרתית באל יחיד שאין בלתו ואין החולקים עמו את תכונותיו האלוהיות.
גם אליהו הנביא של הקבלה, בפמליה של מעלה, הוא שליח אלוהי שאינו בשר ודם.
באשר קיימת השניות, שם גם הסטרא-אחרא.
באשר השדים, שם גם מגרשי השדים. באשר הדיבוק, שם גם מגרשי הדיבוק. ובאשר הגאולה מבוששת לבוא, שם המשיח.
וללא הוויית הגלות הנוראה הזאת וללא התורות המיסטיות שפרחו בתוכה, אין כל אפשרות להבין את צמיחתה ולידתה של שיבת ציון.
מבחינה מסוימת, תיאודור הרצל הוא משיח בן דוד.
מבחינה מסוימת, יאיר של לח"י, הקדוש שנרצח, הוא משיח בן יוסף, מבשר הגאולה שנהרג.

"נבואה ומשיחיות – מציאות ומטאפורה" ו"עושי הנפלאות" ראו אור בספר "שושנת יריחו" (זמורה-ביתן 1998).

פורסם לראשונה במוסף "כיכר הגאולה", אפריל 2004.



יש רק ארט

29 ביולי, 2009 | מאת יונתן אמיר | קטגוריה: מארב וינטאג'

1: אחת לכמה שבועות מגיעה לתיבת הדוא"ל הזמנה לתערוכה שנערכת ב"חלל לא שגרתי". פעם זו חנות מטבחים ופעם מרכז אופנה, פעם "בית בנמל" ופעם סתם האנגר בנמל. המכנה המשותף לרוב יזמי הפרויקטים הללו, הוא התייחסותם לתצוגה בחלל שאינו גלריה או מוזיאון כאל לא פחות מאשר מהפיכה. פתאום הופך כל קניון ל"מרכז אלטרנטיבי", כל מתחם "בוחן את המרקם החברתי שבאזור" וכל חדר מדרגות מהווה "קריאת תיגר על היררכיית קובעי הטעם בישראל". עוד לפני שדיברו על אמנות מצהירים המארגנים על "עצם חשיבות קיומו" של האירוע, על "ייחודיותו" ועל "השאלות שהוא שואל ביחס למקום". מי שמזיעים יותר מכולם בתחום הזה הם כמובן אוצרים המזוהים כ"חברתיים", שמוצאים עצמם מפיקים תערוכות בקניונים וחנויות יוקרה ונדרשים לפלפול תיאורטי מופרך ומפרך כנימוק לשאלה מה, לעזאזל, הם עושים שם. שמות גדולים נשלפים, תיאוריות חברתיות נקראות לדגל ויחד עם כמה הערות שוליים נרתמים כולם לקו ההגנה של האוצרים, שספק מסביר את הביקורתיות הנסתרת של הפרויקט, ספק מתנצל על עצם קיומו.

2: לפני כמה שבועות פורסמה במוסף הפרסומי "שמנת" של עיתון "הארץ" סדרת ראיונות קצרים עם אוצרים שתוארו כבעלי אג'נדה חברתית. רשימת האוצרים המרואיינים הייתה, איך לומר, מגוונת, והדגימה כיצד שלוש המילים הללו: אוצר, אג'נדה וחברתי, הפכו בשנים האחרונות לסוג של ניילון נצמד שאחת היא לו איזה סוג אוכל יידרש לעטוף. כך יש לנו אוצרים-חברתיים הפועלים בכיכר המדינה, ואוצרים-ממסדיים-חברתיים המכלים את זמנם בשינוע גדודי ילדים בדרום. זכורה לי גם אוצרת שסיפרה פעם בראיון כיצד גילתה שיש לה אג'נדה חברתית. הוידוי עורר בי תמיהה, לא רק בשל השימוש במושג "גילוי" בהקשר כזה, אלא גם מפני שלא עברו ימים רבים מיום הגילוי עד שקיבלתי הזמנה לתערוכת ענק שנפתחה במשרד פרסום גדול, באוצרותה של אותה אוצרת שגילתה את עצמה כחברתית. לא אכביר מילים על התערוכה ההיא, רק אומר שאמנות, כמו הסנדוויץ' העטוף בניילון נצמד, נכנסת לאריזה ה"חברתית" כשהיא טרייה ומפתה, ויוצאת ממנו לא פעם נבולה וחבוטה, כאותה פרוסת מלפפון המשתרבבת מן הלחמנייה המלופפת השוכבת בשמש.

3: גורלו של ה"אוצר החברתי" שונה. במקום כתם שמנוני הוא מקבל עמוד במגזין 'שמנת', כעבור שנה אולי יוזמן לכנס אקדמי וייתן שם הרצאה על "היחצ"ן כפרשן", ולאחר מכן יאצור את התערוכה "יש-רק-ארט: קריאה ביקורתית באוסף האמנות של מנהל הבנק שקרס". לכאורה הכל טוב ויפה, שכן תיאוריה ביקורתית מבקשת לחרוג מגבולות המודלים הקיימים ולהרחיב את טווחי ההתבוננות. אך בדיוק בגלל זה מאכזב לגלות פעם אחר פעם כי דווקא תערוכות "חברתיות" – אלו שבשמן נרתמת האמנות לטובת המאבק, נוטות להיות מסודרות לעילא ומוסברות לעייפה כמערך שיעור בקורס מבוא לסוציולוגיה של החברה הישראלית. ברוב המקרים מה שמפריע יותר מכל בתערוכות הללו אינו החלל ה"לא שגרתי" או ה"תיאוריה הביקורתית", אלא העובדה שהחלל, התיאוריה והשקפת העולם המתיימרת להיות חברתית אינן מצליחות להפיק דבר החורג מתערוכה דידקטית וחסרת מעוף כמוה ניתן למצוא חדשות לבקרים גם באחרון המוזיאונים הוותיקים.

4: אפרופו ארט ומוזיאונים וותיקים – אחת המרואיינות בפרויקט האוצרים החברתיים של 'שמנת' הייתה מילנה גיצין-אדירם, מנהלת מוזיאון בת-ים. לפני שנתיים קיבלה לידיה גיצין-אדירם, אז אוצרת גלריה החדר בת"א, מוזיאון רדום ומיושן שנזקק לניעור הגון. כבר בתחילת דרכה הבינה שכדי להפוך את המקום למרכז מעניין אין לה מה לנסות ולהתחרות באוספים, בתקציבים, בשטח ובמוניטין של המוזיאונים הגדולים, ולכן ביקשה לגבש תכנית עבודה אלטרנטיבית שתציע סוג שונה של מוזיאון לאמנות. התערוכות שהוצגו במקום בשנה האחרונה, כמו גם שיתוף הפעולה עם הביאנלה המוצלחת לאדריכלות שהתקיימה בעיר, הצביעו על הדרך המעניינת בה מבקש המקום לצעוד בשנים הקרובות – דרך שמשלבת בין פעילות מקומית ובינלאומית ושמה דגש על עשייה קבוצתית. אלא שאליה וקוץ בה, מפני שבמקביל לשינוי פעילות המוזיאון, הוחלט לשנות גם את שמו. כך, כמעט כלאחר יד, הפך מוזיאון בת-ים הוותיק ל-MOBY המתחדש, ובעברית: מיוזיאום אוף בת-ים, שאליו יתווסף בקרוב גם ארט-פקטורי – שמו של מתחם עבודה עירוני חדש לאמנים, בניהולה של סיגל כהן. יותר מהאינגלוז של השמות צורמת תפיסת העולם שהם מביעים. לשמות MOBY וארט-פקטורי יש תרגום עברי פשוט – מוזיאון בת-ים ומפעל אמנות (או סדנאות אמנות), אלא ששם כמו מפעל מריח גם מדברים כמו עשן ומכונות ושכר מינימום ועובדי צווארון כחול, ואילו בת-ים מריחה קצת כמו… כמו בת-ים, במלעיל. בין אם השמות בעלי השיק הניו-יורקי נבחרו ע"י האוצרות ובין אם ע"י אחת מחברות הייעוץ שמוכרות רעיונות כאלה, מומלץ לשקול מחדש את ה"מיתוג מחדש" הזה, שכן כרגע נראה שבת-ים ותושביה אינם הולכים יד ביד עם התדמית המתחדשת של העיר ומוסדות האמנות שלה, ונדמה כי MOBY והארט-פקטורי מוכנים להיות הרבה דברים, ובלבד שלא יחשבו עליהם כעל מוזיאון וסדנאות אמנים מבת-ים.

5: רותי דירקטור מציינת בבלוגה את החלטתה התמוהה של האוצרת דורית לויטה להשמיט את שמה מן המידע על תערוכה שאצרה בגלריה רוזנפלד. לאחרונה אמנם הוצגו פה ובברלין תערוכות אמנות בלי שמות אמנים, אבל אוצר נוכח-נפקד זה דבר חדש.
בשנה האחרונה מנהלת לויטה קרב קטן נגד זילות מקצוע האוצרות. תחילה סיפרה לאהד פישוף מ'סטודיו' כי היא כבר לא קוראת לעצמה אוצרת – "לא מאז שכל לימור או ענת חותמת בתואר הזה", מאוחר יותר התייחסה לעניין בראיון עם דנה גילרמן מ'הארץ', שנערך לרגל בחירתה לאצור את תערוכתו של רפי לביא בביתן הישראלי בביאנלה הקרובה בונציה, ועתה זו התערוכה ברוזנפלד, "אני כאמן", שאצרה לויטה בעזרת דיאנה דלל. יש מידה רבה של צדק בטענותיה של לויטה. בשנים האחרונות נדמה שאוצרים נדרשים בעיקר לכישורי הפקה ויחצ"נות בסיסיים, וחסרים היכרות והבנה של עולם האמנות, יכולת מחקר וכתיבה, מחשבה מקורית או עמדה אסתטית. יחד עם זאת, הפיתרון שבחרה לויטה – ללכת עם ולהרגיש בלי – מבטא מחאה ילדותית יותר מאשר מחויבות לעבודתה או ניסיון להגן על ערכים מקצועיים.

פורסם לראשונה בדצמבר 2008 באתר מארב הישן.



לאיפה שלא תלך, מישהו רוצה לחנוך אותך

26 ביוני, 2009 | מאת גלנדון | קטגוריה: מארב וינטאג'

התיזה שלי היא שלא צריך בתי-ספר לאמנות, אלא קפיטריות גדולות עם חללי עבודה סביבן. בתי-ספר לאמנות נועדו לתת לאמנות לגיטימציה רצינית, ולתת לאמנים צעירים קצת זמן להתחרבש בתוך עצמם. בפועל הם עוסקים בעיקר בהגבלת הפנטזיה והמחשבה המקורית, ובהתאמת האמן למסגרות. הם גם מסרסים, אבל זה לא שונה מכל אקדמיה אחרת. בית-ספר ראוי לאמנות צריך להיות מובל על-ידי תלמידיו, כי רק להם יש תובנות מקוריות על אמנות. בפועל הוא מובל על-ידי מוריו. פונקציה אחרת של בית-הספר היא לשמש מקלט לתלמידים ולמורים. התלמידים מתחבאים קצת מהמציאות הקשה שבחוץ בטרם ייצאו אליה, והמורים מקבלים תחושה שמישהו מתעניין בהם, וגם כסף.

איור: בועז קדמן. טקסט: גלנדון

איור: בועז קדמן. טקסט: גלנדון

 

רד לי מהשמלה, יא תלמיד!

עדו בראל (אמן, ראש המחלקה לאמנות פלסטית בצלאל): פחות או יותר אני מסכים לתיאוריית החממה. אינקובטור. וגם אולי לשיטת הסטודיואים ולעבודה עצמית של הסטודנט. בגרמניה קיימת שיטה שבה לומדים בכיתה רק בשנה ראשונה. מהשנה השנייה כמעט אין שיעורים תיאורטיים, והסטודנט עובד בסטודיו ורואה את המרצה-מנחה שלו אחת לחודש או לכמה חודשים. הלימודים גמישים, וזה יכול להימשך עד שבע שנים. אתה מסכם עם המנחה מתי אתה מסיים. גם באנגליה רושמים נוכחות על הגעה לסטודיו, ואתה יכול לא להגיע ולרשום שעשית סיבוב גלריות. השאלה היא אם זה מתאים לסטודנט הישראלי, שהוא תלותי ורגיל להגיש עבודות. יש אנשים שחושבים שצריך יותר עבודה מעשית, ויש כאלה שמחפשים יותר יד מכוונת. אני דוגל במערכת של פשרה, שנותנת יותר מקום לסטודנט, אבל אני מזהה גם תלותיות אצל הסטודנטים שלי.
נכון שיש בעיית פתיחות אצל המורים, אבל אתה מדבר על ללמד אמנות בפרובינציה הקשה שלנו. פה יש חוקים של המועצה להשכלה גבוהה, שקובעת מה צריך ללמד. יש גם פחות עולם אמנות מחוץ לבתי-הספר. עולם אמנות צר. (המשך…)



על דלות חיי הסטודנט – מניפסט סיטואציוניסטי

8 ביוני, 2009 | מאת ronenmen1 | קטגוריה: מארב וינטאג'

תרגמה מאנגלית: נועה שובל

1. להפוך את הבושה למבישה יותר בהצגתה בפומבי.

אפשר לומר בבטחה שמלבד השוטר והכומר, הסטודנט הוא היצור המתועב ביותר בצרפת. הסיבות לתיעובו הן לרוב סיבות שווא המשקפות את האידיאולוגיה הדומיננטית, בעוד סיבות מוצדקות לתיעובו מבחינה מהפכנית נותרות מודחקות ומושתקות. לוחמי אופוזיציית הסרק מודעים לטעויות אלה – טעויות שהם עצמם חולקים – אבל הם הופכים את הבוז שהם חשים להערצה פטרונית. האינטלקטואלים השמאלנים האימפוטנטים (מ-Les Temps Modernes ועד L’Express) מתלהבים מ"התקוממות הסטודנטים" האמורה ומדעיכת המאבק הקנאי של הארגונים הבירוקרטים (מהמפלגה ה"קומוניסטית" עד ל-UNEF איגוד הסטודנטים הלאומי הצרפתי), על "התמיכה הרוחנית והחומרית" שלו. אנחנו נחשוף את הסיבות לדאגה לסטודנט ואת האופן בו הן נטועות במציאות הדומיננטית של קפיטליזם מפותח מדי. אנו נשתמש בחוברת זו כדי להוקיע אותם בזו אחר זו: ביטול הניכור חייב לעבור בדרך שעבר הניכור.
ניתוחים ומחקרים של חיי הסטודנט התעלמו עד כה מהמהותי ביותר. אף אחד מהם אינו מתרומם מעבר להתמקצעות אקדמית (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה) ולכן הם נותרים מוטעים מיסודם. פורייה (Fourier) חשף זה מכבר את "קוצר הראיה המתודולוגית" הנעוץ בבחינת השאלות הבסיסיות ללא כל התייחסות לחברה המודרנית ככללה. הסגידה לעובדות מסתירה את הקטגוריה המהותית: ריבוי הפרטים מעפיל על המכלול. הכל נאמר על החברה הזאת חוץ ממה שהיא באמת: חברה הנשלטת באמצעות סחורות וראווה. הסוציולוגים בורדרון ופסדיו (Bourderon ו-Passedieu) במחקרם היורשים: הסטודנטים והתרבות (Les H?ritiers: les ?tudiants et la culture) נותרים אימפוטנטים למרות האמיתות החלקיות שהצליחו להוכיח. למרות כוונותיהן הטובות, הם מתדרדרים אל מוסריות מקצועית, האתיקה הקנטיאנית הבלתי נמנעת של דמוקרטיזציה אמיתית דרך רציונליזציה אמיתית של מערכת ההוראה (כלומר המערכת של הוראת המערכת). בינתיים תלמידיהם, כמו קרווץ (Kravetz), (1) על התרעומת הבירוקרטית הקטנונית שלהם בבליל של מינוחים מהפכניים מיושנים.
ראוות (2) החיפצון של הקפיטליזם המודרני מקצה לכל אחד תפקיד משלו בתוך הפאסיביות הכללית. גם הסטודנט אינו יוצא דופן. יש לו תפקיד זמני, חזרה לקראת תפקידו האולטימטיבי כיסוד שמרני במערכת הצריכה. להיות סטודנט זה סוג של טקס חניכה.
טקס חניכה זה מגלם באורך פלא את כל תכונות טקס החניכה המיתי. הוא נשאר מנותק לחלוטין ממציאות היסטורית, פרטית וחברתית. הסטודנט חי חיים כפולים, מרחף בין מעמדו הנוכחי לבין המעמד העתידי, המנותק לגמרי, שאליו ידחף במפתיע יום אחד. בינתיים המודעות הסכיזופרנית שלו מאפשרת לו לסגת אל תוך "קבוצת החניכה" שלו, לשכוח מעתידו ולהשתכשך בטרנס של הווה מוגן מפני ההיסטוריה. אין זה מפתיע שהוא נמנע מלהתעמת עם מצבו. ובמיוחד עם הממדים הכלכליים שלו: ב"חברת השפע" שלנו הוא עדיין אביון. יותר מ-80% מהסטודנטים מגיעים מקבוצות סוציו-אקונומיות גבוהות ממעמד הפועלים, אך ל-90% מהם יש פחות כסף מאשר לפועל פשוט. דלות הסטודנט מהווה אנכרוניזם בחברת הראווה: שכן, לא מדובר בדלות החדשה של פרולטריון חדש. בתקופה שבה יותר ויותר צעירים משתחררים מדעות קדומות של מוסר ומסמכות המשפחה, בזמן שהם כפופים לניצול גס וגלוי בגיל הצעיר ביותר, דבק הסטודנט ב"ילדות המתמשכת", הצייתנית וחסרת האחריות שלו. משבר גיל התבגרות מאוחר עלול לעורר ויכוחים משפחתיים מדי פעם, אך הוא מקבל את היחס התינוקי לו הוא זוכה מהממסדים השולטים בחיי היומיום שלו מבלי להתלונן (אם הם מפסיקים לחרבן לו על הפרצוף הרי זה רק כדי להסתובב ולזיין אותו בתחת). (המשך…)



דלות חיי הסטודנט – מניפסט סיצואציונסטי. חלק שני

8 ביוני, 2009 | מאת ronenmen1 | קטגוריה: מארב וינטאג'

2. לא מספיק שהתיאוריה תחפש את מימושה בפרקטיקה, על הפרקטיקה לדרוש לעצמה תיאוריה

לאחר תקופה ארוכה של נמנום ומהפכת-שכנגד תמידית, נראות, בשנים האחרונות, מחוות ראשונות של תקופת התקוממות חדשה, במיוחד בקרב הצעירים. אך חברת הראווה, בייצגה את עצמה ואת אויביה, כופה את הקטגוריות האידיאולוגיות שלה על העולם ועל תולדותיו. היא מציגה בצורה מרגיעה את כל מה שקרה כאילו היה חלק מסדר העניינים הטבעי, ומצמצמת התפתחויות חדשות באמת המבשרות על דיכוייה לרמה של חידושי צריכה שטחיים. במציאות, התקוממות הצעירים נגד דרך החיים הנכפית עליהם היא אות, או ביטוי ראשוני של חתרנות רחבה הרבה יותר שתאמץ את כל מי שחש בחוסר היכולת הגובר לחיות בחברה הזאת, פרלוד לעידן מהפכני חדש. באמצעות שיטותיה להיפוך המציאות, האידיאולוגיה הדומיננטית ושופריה היומיומיים מצמצמים תנועה היסטורית אמיתית זו לקטגוריה "חברתית-טבעית": הנעורים. כל התקוממות נעורים מוצגת כהתקוממות מתמשכת של נוער החוזרת בכל דור ודור, רק כדי לדעוך "כשהצעירים הופכים מעורבים ברצינות בייצור, ומקבלים מטרות אמיתיות ומוחשיות". "מרד הנעורים" זכה לפרסום מנופח בעיתונות (מציגים בפני האנשים ראווה של מרד כדי להסיח את דעתם מהאפשרות לקחת חלק באחד). הוא מוצג כשסתום ביטחון חברתי, בעייתי אך הכרחי, בעל תפקיד מוגדר במסגרת הפעילות החלקה של המערכת. ההתקוממות הזאת נגד החברה אינה מערערת את ביטחון את החברה מפני שהיא כביכול נדמית  חלקית ומבודדת באפרטהייד של "בעיות נעורים" (באנלוגיה ל"סוגיות של גזע" או "ענייני נשים"), והיא תינטש בקרוב. במציאות, אם יש "בעיית נוער" בחברה המודרנית, הרי היא העובדה שהצעירים חשים במשבר העמוק של החברה באופן החד ביותר – ומנסים להביע אותו. הדור הצעיר הוא תוצר של החברה המודרנית, בין אם הוא בוחר להשתלב בה ובין אם הוא בוחר לדחות אותה באופן הקיצוני ביותר. מה שמפתיע הוא לא התקוממות הנוער, אלא כניעת ה"מבוגרים" המוחלטת לגורלם. אלא שהסיבה לכך היא היסטורית ולא ביולוגית: הדור הקודם שרד את כל התבוסות ובלע את כל השקרים של התפוררות ארוכה והמחפירה של תנועת המהפכה.
"הנוער" בפני עצמו הוא מיתוס פרסומי הקשור באופן הייצור הקפיטליסטי, כביטוי לדינמיות שלו. עליונות מדומה זו של הנעורים התאפשרה בעקבות ההתאוששות הכלכלית לאחר מלחמת עולם שנייה, בעקבות כניסה המונית לשוק של קטגוריה שלמה וחדשה של צרכנים גמישים שתפקיד הצרכן שמלאו אפשר להם להזדהות עם חברת הראווה. אך האידיאולוגיה הרשמית שוב מוצאת עצמה בסתירה למציאות הסוציו-אקונומית (מפגרת אחריה), והנוער הוא זה שהביע לראשונה זעם מפתה לחיות וזה שמתקומם בספונטניות נגד השעמום היומיומי ונגד הזמן המת שהעולם הישן ממשיך לייצר למרות כל הקדמה שלו. המרדנים מביניהם מביעים דחייה טהורה וניהיליסטית של החברה הזאת ללא כל מודעות לאפשרות להחליפה. אבל זו בדיוק האפשרות שנבדקת ומתפתחת כעת בכל העולם. היא עוד צריכה להגיע לקוהרנטיות של ביקורת תיאורטית ולארגון מעשי של קוהרנטיות זו. (המשך…)



"במשך שנתיים עסקתי בניתוח גופות. זה החזיר לי את הכבוד לחיים" – ג'יי. ג'י באלארד

20 באפר', 2009 | מאת ronenmen1 | קטגוריה: כללי, מארב וינטאג'

הסופר ג'יימס גרהאם באלארד, שחיבר בין היתר את הספרים "קראש" ו"אימפריית השמש", מת היום בגיל 78 לאחר מחלה ממושכת. לפני שנה וחצי פרסמנו במארב מוסף מיוחד בעריכת אורי דרומר שהוקדש ליצירתו של באלארד והשפעותיה, וכלל מאמרים על יצירתו, עבודות שנוצרו בהשראתו ותרגומים ראשונים לעברית לשלושה סיפורים שחיבר. אנו מפרסמים פה שוב את דבר העורך שהופיע לראשונה כאן.

ball

"ספר מעמיק ומטריד", כתב ויליאם בורוז על "תערוכת הזוועות" של ג'יימס גרהם באלארד. "חקירה מדויקת של מנתח הבוחן את השורשים הלא-סקסואליים של הסקס… הקו בין הנופים הפנימיים והחיצונים נשבר… אנשים עשויים מדימויים… ספר זה הוא חומר נפץ".
הטקסט הזה היה המפגש הראשון שלי עם שמו של באלארד. את "תערוכת הזוועות" עצמו רכשתי רק שנים מאוחר יותר, אך המלים נשארו חרוטות בזכרוני. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה, ואני הייתי בתחילת דרכי בלהקת דורלקס סדלקס. היתה זו תקופה של גילוי ועיצוב תודעה, ועל עטיפות התקליטים של הלהקות שאהבתי הוזכרו שמות יוצרים ששימשו להם השראה. השילוב בין השמות לבין הדימויים, המוזיקה ומלות השירים שילהב את הדמיון, ואחד השמות האלה היה, שוב, שמו של ג'יימס גרהם באלארד. אלה היו שנות השמונים. בישראל החלה אז מלחמת לבנון, וכן עלייתו של הימין הקיצוני ובראשו הרב מאיר כהנא. אז התחוללו גם פרשת קו 300, משפט דמיאניוק, האינתיפאדה. היה לי ברור שמה שמספרים בעיתונים בטלוויזיה מפוברק. רציתי לדעת מה הולך מאחורי הקלעים. בספרות של באלארד ושל עמיתיו מצאתי את הרמזים. (המשך…)