אני מצטער לשמוע שכיבוש יפו על ידי אמנים יהודים נמשך במלוא העוז – אני אדיר את רגליי מתערוכות כאלו. מאוד הצטערתי לקרוא שרונן גר ביפו.

מעניין אם מישהו שנכנס לבית ערבי לשעבר, בישראל של היום, וזה עובר לו חלק, והוא מפענח את המקום רק כמין סגנון שבו בחרו אנשים לגור, האם יש לו היכולת לפענח את מה שרואים באמנות.
לא שיש לי תשובה, אבל יש לי נושא למחקר בסוציולוגיה/פסיכולוגיה.

יונתן:
אני מסכים איתך ואני ממש לא דורש מכל האמנים להתייצב יחד מאחורי רעיון, ואני בעד היבטים שונים של הקיום האנושי.
מה שאני כן טוען, זה שכשאתה מציג אמנות בבית נכבה, בחללים כל כך לא ניטראליים, אתה בעצם מטיל צל ענק על העבודות בצורה כזאת שאי אפשר ממש לראות אותם. יש סיכוי סביר שעם הייתי רואה חלק גדול מהעבודות בחלל אחר ובקונטקסט אחר, הם יכלו לדבר אלי, לרגש אותי. אבל כשנכנסנו לחללים המרשימים שהזכרתי, הארכיטקטורה של המקום, ההיסטוריה והעדויות של מה שנשאר מן העבר השתלטו על כל החוויה.
עבודות אמנות צריכות להתייחס למקום בו הן מוצגות או לפחות להיות מודעות לזה שזה בהחלט משפיע.

מצד אחד אני מאד מזדהה איתך וסביר להניח שהייתי מגיב באותה צורה בביקור בפרויקט של סרג' תירוש או בתערוכה ה"אלטרנטיבית" של הדס קדר.
מצד שני הטענה שמשתמעת מדבריך מפריעה לי מאד. בעצם אתה טוען פה שהדרך היחידה לעשות אמנות בישראל היא להתייחס לסכסוך. אמנות שלא עושה כן אמנם יכולה להיות "נחמדה ונמכרת", אבל היא לא רלוונטית ו"נשכחת דקה אחרי שרואים אותה".
אני חושב שזו טענה מסוכנת, גם כי היא דורשת מהאמנים והאמנות להתייצב מאחורי רעיון כמו גדוד מיומן של מוציאים לפועל, וגם כי היא מצמצמת את תפקידיה ויכולותיה של האמנות.
לקיום האנושי, גם זה שמתרחש בגבולות ישראל-פלסטין, יש צדדים שונים, ולדעתי העובדה שאמן כזה או אחר בוחר לעסוק בהיבט שונה של החיים אינה הופכת אותו בהכרח לפחות רלוונטי או "נחמד".

מראה מראה…