המאמר לעיל- מתוך מאמר באתר תכלת- תוגתו של השמאל הרדיקלי.מאת:אסף שגיב
דברים בשם אומרם

הטיעון שמעלה שנהב מכוון כנגד הבטן הרכה של השמאל הציוני: הקו הירוק, המסמן בעיני "מחנה השלום" את הגבול בין הקרקע המוצקה של ישראל הלגיטימית ובין ביצת הכיבוש וההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים, הוא מושג משולל אחיזה במציאות. הסכמי אוסלו, בדיוק כמו תכנית ההתנתקות החד-צדדית שנרקמה בעקבות כישלונם המהדהד, מבוססים על אותו דימוי כוזב של הפרדה גיאוגרפית בין ארץ הטוהר, גן העדן האבוד של "ישראל היפה", ובין מחוזות הסיאוב שבהם שולטים הטרור, הקנאות ופריעת החוק. בפועל, גורס שנהב, הגבול הזה אינו קיים, מאחר שמשני עבריו משליטה המדינה הציונית דיכוי, נישול וניצול.
שנהב אינו מאמין שמדובר בשגיאה בקריאת המפה ותו לא; הפנטזיה הפוליטית העומדת ביסוד "פרדיגמת 67'" נועדה לשרת מגזר מסוים, הנהנה – או נהנה בעבר הלא-רחוק – ממעמד הגמוני בחברה הישראלית. המגזר הזה, הוא כותב, מורכב מ"מעמד הביניים הליברלי ורוב אינדיבידואלי דומם של פרופסיונלים: טכנוקרטים, עובדים של השירות הציבורי, פרקליטות המדינה, אנשי אקדמיה במדעי החברה והרוח, אנשי משרד החוץ, גנרלים בדימוס ועיתונאים – רוב מצביעי קדימה, עבודה ומרצ".11 האליטה הבורגנית הישראלית מעוניינת לשמר בכל מחיר את "השליטה הקולוניאלית היהודית במרחב בין הים לירדן", תוך הנצחת הפערים המעמדיים, הלאומיים והמגדריים שעליהם נשען כוחה.12 גם תביעתה לפירוק מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אינה אלא ניסיון נואל לזיכוך המצפון באמצעות טקס קולקטיבי של גירוש שדים, הטופל את כל עוולות הכיבוש על המתנחלים ה"רעים". "ההגות הליברלית שמבוססת על מחשבת הזמן הירוק הכשירה את המציאות הגזעית לגבי דגם המדינה היהודית-דמוקרטית והעניקה לה לגיטימציה; הכחישה את תפקידה של המדינה החילונית והאליטות הליברליות בפרויקט הלא-מוסרי של טיהור הארץ; וסימנה את המתנחלים כשעיר לעזאזל שבזכותו יִקנו האליטות את מוסריותן", טוען שנהב.13
החשדנות כלפי כל ניסיון לייחס תוקף פוליטי או מוסרי לקו הירוק הכתה שורשים עמוקים בשיח של השמאל הרדיקלי. כאשר העזו שניים מנציגיו הבולטים – אריאלה אזולאי ועדי אופיר – להציע ניתוח המבחין בין מערך השליטה שמפעילה ישראל בשטחים מאז 1967 ובין הסדר הדמוקרטי (הפגום מאוד, לדידם) השורר בין גבולותיה, הם נתקלו בתגובה צוננת בהחלט מצד כמה מעמיתיהם.14 חיבורם המקיף וכבד-המשקל משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר, שראה אור בשנת 2008, זכה לביקורת לא-אוהדת, בלשון המעטה, בכתב העת הרדיקלי מטעם. כותב הביקורת, הגיאוגרף אורן יפתחאל, האשים את אזולאי ואת אופיר בהצטרפות ל"מעגלי האפולוגטיקה האקדמית והציבורית של המשטר הקיים בישראל".15 עצם התייחסותם למערכת השלטון שבתחומי הקו הירוק כאל דמוקרטיה, טען, מוכיחה כי גם הם הולכו שולל בידי "הגיון ההפרדה" של הממסד הציוני. כנגד התמונה הדואלית ששרטטו השניים, התעקש יפתחאל כי "הציונות כפתה על כל המרחב הפלסטיני/ישראלי, בשלבים היסטוריים שונים, ולכן גם באופנים מעט שונים, משטר אחד, שעקרון-העל שלו הוא ייהוד המרחב… מי שאינו יכול להפנים את האחדות הזו, לעדכן את הדמיון שלו באשר לאחדות הזו, אינו יכול להתמודד עם הצלחת הכיבוש, עם הנצחתו, בתוך המערכות השלטוניות המייצרות נתינים של המשטר שהוא אחד ומתחזה לשניים".16
יפתחאל משתמש אמנם בביטוי "כיבוש", אולם מבהיר כי אי-אפשר להבין אל נכון את משמעותו המלאה, או להיאבק בעוולות המזוהות עמו, מבלי להרחיב את שדה הראייה שלנו ולהבחין ברוע הממאיר שהמושג הזה מסמן רק את קצהו הגלוי: משטר האפרטהייד היהודי המתחזה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ובעוד שהשמאל הציוני מוכן לא רק ללמד סנגוריה על המשטר הזה, אלא גם להגן עליו באמצעות פתרונות הפרדה למיניהם (הסדרי פשרה טריטוריאלית או התנתקות חד-צדדית), השמאל הרדיקלי רואה בו חרפה שאין להשלים עמה.
אפשר להבין את הביקורת על "הגיון ההפרדה"; ונדמה שיש בניתוח שמציע שנהב, למשל, לא מעט דברי טעם. יותר ויותר ישראלים מבינים כי העימות עם השאיפות הלאומיות של הפלסטינים לא החל ב-1967 ולא יבוא לידי פתרון פשוט על ידי נסיגה לגבולות שציינו את תחומה של המדינה היהודית לפני שנה גורלית זו. גם יחסו של השמאל הציוני אל המתנחלים – להיטותו להעמיס על כתפיהם הצרות את כל האחריות להסתאבותה של המדינה – הוא תופעה התובעת דין וחשבון פסיכולוגי לצד ביקורת פוליטית.17 אלא שהחלפת הגיון ההפרדה בהגיון ההאחדה יוצרת בעיות אחרות, שחלקן מאפילות על כל האשמה שאפשר להטיח ב"פרדיגמת 1967".
בעיה אחת היא סימונה של 1948 כשנת המפתח ביחסים בין היהודים לפלסטינים. לכאורה, זוהי בחירה טבעית, מאחר שבשנה זו הונחו יסודותיה של המדינה הציונית על חורבותיו של היישוב הערבי בארץ. ועם זאת, הבחירה הזו מצייתת ללוגיקה רגרסיבית שכדוגמתה קשה למצוא כיום אפילו בקריאות לנסיגה הנשמעות מכיוונו של השמאל הציוני. היא נובעת, במידה רבה, מן הכמיהה להשיב את מחוגי השעון לאחור ולמחות את הטראומה המכוננת – אבל היא גם מרחיקה כל אפשרות להסדר ריאלי בין הצדדים הניצים. אחרי הכל, "חזרה" ל-1948 משמעה מימוש מלא או חלקי של זכות השיבה הפלסטינית בניסיון לכפר, ולו במקצת, על פשעי ה"נכבה" ולפתוח דף חדש ביחסי שני העמים.18 למותר לציין שההצעה הזו נתקלת בהתנגדותם העזה של רוב אזרחי המדינה היהודים, הרואים בה, ובצדק, התאבדות לאומית. בתנאים אלה, הניתוח הרדיקלי הוא יותר בגדר חיטוט עקר בפצעי העבר מאשר פריצת דרך חדשה ליישוב הסכסוך.
אולם הבעיה העיקרית הטמונה בהגיון ההאחדה של שנהב, יפתחאל ואחרים (מלבד אזולאי ואופיר, כאמור) היא טשטוש ההבדלים המהותיים בין צורות שונות מאוד של שלטון. להבדלים האלה משמעות מוסרית, והבחירה להתעלם מהם, או להציגם כלא-רלוונטיים, מובילה למדרון חלקלק. העמדת הדמוקרטיה הנוהגת בישראל – על כל ליקוייה – על מישור אחד עם הממשל הצבאי בשטחים ממעיטה בחשיבותם של הסדרי יסוד פוליטיים ומשפטיים כמו השתתפות אזרחית והגנה על זכויות אדם. מעמדם של ערביי ישראל, מופלים לרעה ככל שיהיו, אינו דומה למצבם של הפלסטינים תחת מרותם של כוחות הביטחון הישראליים ביהודה ושומרון. הניסיון להציג את אלה גם אלה כנתיניו של משטר דכאני אחד החולש על המרחב בין הירדן לים מקל ראש בחירויות שמהן נהנים (בסך הכל) אזרחי המדינה ובסבלם של אלה אשר נידונו לחיות באזורים שכבשה.
הגיון ההאחדה מפתה משום שהוא טהרני, ומסוכן משום שהוא פשטני. הנטייה לכרוך יחדיו רודנויות ודמוקרטיות, חברות פתוחות וחברות סגורות, רדיפות אכזריות וביטויי אפליה רכים יחסית, היא מן התחלואים הבולטים של השיח הרדיקלי בארץ ובעולם כולו. השיח הזה מסוגל להבדיל בין לבן לשחור, אולם הוא נוטה לגלות עיוורון כלפי ספקטרום הגוונים הרחב המשתרע בין שני הצבעים הללו; משום כך, הוא מדמה לעצמו שהוא מתקיים בחשיכה תמידית.

המשך:טעות רווחת ממקמת את השמאל הציוני ואת השמאל הרדיקלי על אותו קו רצף פוליטי, משל הסתכם ההבדל ביניהם רק בעוצמת תמיכתם ברעיון כזה או אחר. אלא שבין שני המחנות – אם אפשר לכנותם כך – פעורה תהום אידיאולוגית עמוקה ורחבה, וההתכתשויות המזדמנות ביניהם מאפילות לעתים בחריפותן ובלהיטותן על הפולמוס הפוליטי המתמשך בין השמאל לימין.4
מבחינה אלקטורלית גרידא, אין כמובן מקום להשוואה. השמאל הרדיקלי, בעיקר בקרב היהודים, הוא מיעוט שבמיעוט; השפעתו הלא-מבוטלת באקדמיה ובסצנת התרבות אינה מיתרגמת לכוח פוליטי של ממש. דובריו ופעיליו נספחים בדרך כלל למפלגות המייצגות את הקול הערבי, דוגמת חד"ש או בל"ד. אלא שבשנים האחרונות הפך גם השמאל הציוני לשארית מדולדלת של תהילת ימים עברו. בבחירות לכנסת השמונה-עשרה, שנערכו ב-10 בפברואר 2009, הוא כמעט נמחק מן המפה. תנועת העבודה, שנהנתה מהגמוניה פוליטית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, גרפה שלושה-עשר מנדטים בלבד והפכה, למרבה הבושה, למפלגה הרביעית בגודלה. מרצ, קואליציה של ליברלים מן העיר וסוציאל-דמוקרטים מן הקיבוץ, כבר אינה יכולה להתעטף באצטלה של "התקווה הלבנה הגדולה" בפוליטיקה הישראלית: ממעמקי שלושת המנדטים שלהם זכתה היא יכולה רק לקונן על בגידת הציבור שעליו השליכה את יהבה. הדי הקריסה של השמאל הציוני נשמעו אפילו מעבר לים: בריאיון שהעניק לאחרונה לתחנת רדיו בארצו הלין שר החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, על נִציותה של החברה הישראלית. "מה שגורם לנו לצער ומה שמדהים אותי זה שבעבר הייתה בישראל תנועת שלום גדולה. היה שמאל שהשמיע את קולו והייתה שאיפה לשלום", אמר. "נדמה לי, אני מקווה שאני טועה לחלוטין, שהשאיפה הזו נעלמה וכבר לא מאמינים בזה".5
איש אינו מתפלא על כך שיונים רבות כל כך נטשו את הקן. התקוות הגדולות שנתלו בתהליך אוסלו – ושגבלו בהתלהבות משיחית – ספגו מהלומה אחר מהלומה ונכתשו עד דק. טרור המתאבדים, "אינתיפאדת אל-אקצה", השתלטותו של חמאס על עזה, התקפות הרקטות על יישובי הדרום וסירובם המתמשך של הפלסטינים, גם המתונים שבהם, להכיר בלגיטימיות של המדינה היהודית או לוותר על זכות השיבה – כל אלה החדירו גם לתודעתם של האופטימיים שבמדינאים הישראלים את ההכרה ש"אין עם מי לדבר" וש"אין פרטנר אמיתי בצד השני". אהוד ברק, שניסה במהלך כהונתו כראש ממשלה להתקדם כברת דרך עצומה לקראת הפלסטינים ונענה בפרץ של אלימות, הסביר בריאיון שהעניק לעיתונאי ארי שביט כי "הלכתי אל ערפאת ומצאתי שערפאת לא רוצה לפתור את בעיית 67' אלא את בעיית 47'. ערפאת מת, אבל עליי עדיין כועסים. לא סולחים לי על כך שחשפתי אמת שמוטטה את הדת החילונית של השמאל".6
"הדת החילונית" של השמאל הציוני, כלשונו של ברק, אולי התמוטטה בלחץ האלימות הפלסטינית, אבל אמונתו של השמאל הרדיקלי רק יצאה מחוזקת מן ההתרחשויות. במבוא לקובץ המאמרים זמן אמת, שראה אור חודשים ספורים לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, התנדב עורך האסופה, הפילוסוף עדי אופיר, להאיר את עיני הקוראים באשר לסיבות האמיתיות אשר הביאו להתלקחות המחודשת של העימות:
ברור היום שסיום הכיבוש הוא תנאי הכרחי לפיוס בין שני העמים, אבל לא תנאי מספיק; הסכסוך בין היהודים לפלסטינים לא התחיל עם הכיבוש ב-1967 ולא יסתיים כשמצב הכיבוש יתבטל. פיוס יבוא רק כשתושג פשרה שתכלול גם את פליטי 1948. בעניין זה תלוי גם הסיכוי לפיוס עם הפלסטינים אזרחי ישראל ולהסדרת מעמדם כאזרחים שווים וכחלק ממיעוט לאומי מוכר.7
מה שהתחוור לאהוד ברק, ועמו לחלק גדול מן הציבור הישראלי, רק לאחר כישלון ועידת השלום בקמפ דייוויד ביולי 2000 היה נהיר לשמאל הרדיקלי ולימין עוד קודם לכן.8 אלה גם אלה הבינו ששורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינם נעוצים בכיבושם של שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה בידי צה"ל במלחמת ששת הימים, אלא בעימות שניצת בין תושבי הארץ הערבים והיהודים עוד לפני הקמת המדינה, עימות ששיאו ב"מלחמת העצמאות" (או ב"נכבה") של 1948. מכאן שאי-אפשר להביא את הסכסוך הזה לידי סיום באמצעות פשרה טריטוריאלית בגבולות 1967 (או הסדר דומה); מאבקם של הפלסטינים ב"כיבוש" הוא רק חלק ממערכה נרחבת יותר שהם מנהלים נגד המדינה היהודית בתור שכזו – מדינה שבה הם רואים ישות טמאה שהוקמה על אדמותיהם הגזולות, שגירשה ונישלה את משפחותיהם, שדיכאה את שאיפותיהם הלאומיות ונקטה כלפיהם מדיניות של אפליה ורדיפה לכל אורך שנות קיומה. השמאל הרדיקלי, המאמץ את נקודת המבט הפלסטינית על כרעיה וקרביה, גורס אפוא שאם מעוניינים הישראלים בשלום של ממש, אין הם יכולים לשגות באשליה שדי יהיה בהעברת החצר האחורית לידי שכניהם כדי לפתור את הבעיה; עליהם להבין גם כי יסודות הבית שבו הם מתגוררים רקובים – והיו כך מלכתחילה.

"הטענה שהרדיקל הוא אדם השונא את ארצו היא קביעה נאיבית ובדרך כלל אידיוטית", העיר פעם העיתונאי והסטיריקן האמריקני ה"ל מנקן. "סביר להניח שהוא אוהב את ארצו יותר מכולנו, ועל כן הוא מוטרד יותר כאשר הוא רואה אותה נשחתת. אין הוא אזרח רע הנגרר לפשע; הוא אזרח טוב הנגרר לייאוש".1 ישראלים רבים לא יסכימו עם אבחנתו של מנקן. בעיניהם, המאפיין הבולט של אנשי השמאל הרדיקלי בארץ הוא התיעוב העמוק – שאינו נגוע ולו בשמץ של פטריוטיות – שהם רוחשים למדינה ולכל מה שמזוהה עמה; וחלק הארי של הציבור הישראלי, כך נדמה, משיב להם באותו מטבע.
ואמנם, תקצר היריעה מלפרט את כל ההאשמות המוטחות בשמאל הרדיקלי בישראל. טוענים כנגדו שהוא אכול שנאה עצמית פתולוגית, הגובלת באנטישמיות; שהוא משתף פעולה, מדעת או שלא מדעת, עם הגרועים שבאויבי העם היהודי; שהוא ממומן בידי גורמים זרים, הדורשים את רעתה של המדינה; שהוא אינו בוחל בקבלת כספי ציבור, אף שהאזרחים המממנים תמיכה זו מכיסם סולדים ממנו וממטרותיו; שפעיליו הם ברובם אנשי אקדמיה ובוהמיינים החיים בבועה תלושה מן המציאות; שמחוץ לכותלי הקמפוסים השפעתו זניחה לחלוטין; ועוד כהנה וכהנה קובלנות וטרוניות, שמידת אמיתותן לא תעסיק אותנו כאן.2
ברם, אף שפעילותו של השמאל הרדיקלי זוכה לסיקור תקשורתי נרחב, ולרוב נזעם למדי, טיעוניו אינם זוכים לבחינה היסודית שלה הם ראויים. יש להצטער על כך, מאחר שהטיעונים הללו אינם גיבוב של כזבים והבלויות; הם מכילים גם תובנות נוקבות ושבבים של אמת, שכדאי לדלותם ולעיין בהם בקפידה. הדיון הציבורי הרי לא יֵצא נשכר מאטימת אוזניים בפני הקולות הנשמעים מן השוליים – קולות הבוקעים מגרונם של כמה מן האינטלקטואלים הבולטים והמעמיקים בישראל. אי-אפשר לפטור את האתגר הרעיוני והמוסרי שהם מציבים בפני המדינה היהודית כמטרד ותו לא. מי שמעוניין בהרחבת אופקיה של הציונות, או לפחות בניעורה מן הקיפאון האידיאולוגי שבו היא שרויה זה זמן מה, חייב להקשיב גם למבקריה החריפים והשנונים ביותר ולהתמודד באומץ עם דבריהם.
מאמר זה הוא ניסיון להציע סוג כזה של התמודדות. הוא נכתב אמנם כמאמר ביקורתי, אך הוא אינו מבקש ליטול חלק בוויכוח על נראטיבים היסטוריים או על צדקתה של המדינה היהודית. תחת זאת, הוא מתחקה אחר ההיגיון הפנימי של המחשבה הרדיקלית ובוחן את השלכותיה ואת המסקנות המעשיות הנגזרות ממנה.3 הסוגיות שבהן נתמקד – עמדותיו של השמאל האנטי-ציוני ביחס ל"כיבוש" של 1967 ול"נכבה" של 1948, הביקורת שהוא מותח על צביונה הדכאני של המדינה היהודית ואסטרטגיות ההתנגדות שהוא נוקט – חושפות בפנינו השקפת עולם מרתקת אך מבהילה, המעודדת פסימיות תחת תקווה וניתוק במקום מעורבות. על אף קדרותה, השקפה זו מהלכת קסם על ישראלים משכילים וחדורי רגשי אשם, המוצאים בה שילוב מפתה של טהרנות מוסרית וחריפות אינטלקטואלית; אבל היא מסבירה גם את הייאוש שאליו נגררים ישראלים אלה – רובם "אזרחים טובים" – ואת קוצר ידם להציע תקווה של ממש לנוכח המציאות המטילה עליהם אימה.