[...] יניב יהודה אייגר ממעריב ביקר בכנס מארב לכתיבה על אמנות וסבל (כמעט) מכל רגע [...]

שום פחד, ולא מסתיר כלום. מעדיף קשר ומסר ענייני.

כפי שאמרתי קודם – אלו הם בדיוק הנושאים שאנחנו מתייחסים אליהם בכנס (חלקם עלו כבר אתמול, המשכם היום, מוסף מארב יוקדש לנושא בעתיד), ובשל מורכבותם אי אפשר לצמצם אותם לכמה שורות. ולמרות שאני יכולה לשוב ולהבהיר שאלות לגבי ארטיס, זה לא נראה לי במקום – הדיון הזה הרי איננו עלי, הוא על כל מי שכותב על אמנות בארץ, שכן כולנו פועלים בשדה הזה בעוד דרכים.

ובהמשך לדבריה של רותי דירקטור בכנס על יתרונות וחסרונות הכתיבה באינטנרט – אי אפשר בלי לציין את המוטיבציה הנמוכה שיש לי לערוך דיון עם מי שמסתתר תחת הכינוי "וולבה". מה את/ה מסתיר/ה? ממה הפחד?

וולבה: שוב, בעיקרון אני מסכים איתך, אבל כרגע אין לזה פיתרון. אי אפשר לשלוח אנשים לקיבוץ או לומר להם לעבוד בעבודות אחרות (אגב, קיבוץ אינו בית הבראה וגם בו צריך לעבוד, ותרגום ועריכה הן עבודות למתרגמים ועורכים. לא כל מבקר יודע לתרגם ולערוך). פיתרון ביניים למצב הוא גילוי נאות והימנעות מניגוד אינטרסים שעלול להשפיע על השיפוט. פנית אל ורדית גרוס. אני מניח שכמבקרת בידיעות אחרונות, ורדית לא תכתוב על אמן או תערוכה שיש להם קשר ישיר לעבודתה בארטיס. גם זה בעייתי, משום שזה אומר שיש אמנים או גלריות שלא ניתן לכתוב עליהם בעיתון הנפוץ במדינה, אבל זו פשרה ובכל פשרה יש מחיר.

ברון או: קשה לי להאמין שלמול"ים יהיה משהו מעניין או חדש לומר בנושא. מנסיוני הם יספרו על משבר העיתונות ועל המיתון, ויסבירו שהמשבר פוגע בכלל תחומי הסיקור ולא רק באמנות. לסיכום הם יזכירו שחלק גדול מהתכנים שאנו קוראים זמינים ברשת בחינם, מה שמוריד את מספר המנויים בתשלום ומגביר את תלותן של מערכות במפרסמים. בקיצור, כל התשובות הרגילות. גם עמוס שוקן, אספן אמנות שקורא ביקורות אמנות, יתן תשובה דומה. מי שניסינו להזמין אבל בסוף זה לא הסתדר, היה עורך תרבות שיכול היה לדבר על היחס בין סיקור האמנות לסיקור תחומי תרבות אחרים, ועל הלחצים השונים שמופעלים עליו ועל הכותבים מטעם מערכות התקשורות וגופים חיצוניים.
מעבר לכך, הבעיה המבנית שאתה מדבר עליה היא רק נושא אחד מכלל הנושאים שעלו אתמול ויעלו היום במהלך הכנס. היתרונות והחסרונות של הכתיבה חורגים משאלת הפרדת הרשויות. סוגיית הנתק המוחלט בין האקדמיה (חקר תולדות האמנות) לשטח (ביקורת, אוצרות וכו'), למשל, שעלתה אתמול בכמה מן ההרצאות, אינה קשורה למו"לים ולמיתון או למצב הכותבים, אלא לאופי השיח בחברה הישראלית.

כן יונתן, התפיסה שלי היא אולי רומנטית אבל אני מאמין שמבקר כדי להיות נטול אינטרסים מנוגדים צריך רק לכתוב את הביקורות שלו. לא יתכן מצב בו הכל ממוסמס בה המציאות האמנותית בארץ היא של גבולות נזילים, יש לנו את זה מספיק בפוליטיקה המדינית ובחיי היום יום. ואם צריך, הולכים לעבוד בתחום אחר או עוברים לקיבוץ. אבל גם תרגום או עריכת טקסטים וכו הן אופציה.

אז אולי את "צו כתיבה" צריך להפנות למו"לים ולא לכותבים המסכנים והחבוטים. הבעיה מבנית, כמו תמיד, ולא תעזור כאן (שוב) הטרמינולוגיה הצבאית-אידיאליסטית של מארב.

וולבה, כן, במצב אידיאלי מבקר יכתוב ביקורות בלבד. יש מקומות שכך נוהגים בהם, אבל מצב כזה אינו אפשרי בארץ פשוט מפני שאין בארץ שום מו"ל שמוכן לשלם למבקר אמנות משכורת קבועה שתאפשר לו להתקיים בכבוד. לא אכנס לסיבות לכך ולמצב העיתונות וכו', רק אומר שבמצב כזה לא ניתן לדרוש ממבקרים שלא לעסוק גם בתחומים נוספים הקשורים באמנות. נדמה לי שאין מבקר אחד (מלבד, אולי, עוזי צור), שאינו מתפרנס גם מכתיבת טקסטים לקטלוגים, אוצרות, הוראה וכו', פשוט כי אחרת הוא לא יגמור את החודש.
אם זו לא תשובה מבחינתך, זאת אומרת שאתה לא חושב שמבקר צריך גם לאכול, או לחילופין, מצפה ממנו לעבוד בעבודות אחרות שאינן קשורות לתחום המקצועי שלו או לגדול בסביבה מבוססת כלכלית במידה כזו שתאפשר לו לא להתפרנס, ובלבד שלא יקלע לניגוד אינטרסים. לדעתי זו אינה דרישה לגיטימית.

רגע ורדית , האם את מקבלת משכורת מארטיס או מרבקה סאקר?
גם אם לא , בעיני יש פה ניגוד אינטרסים, להיות מבקרת אמנות ולעבוד בגוף כמו ארטיס שיש לו אינטרס חזק עם כמה אמנים ישראלים וגלריות בחו"ל וגם בארץ. מדוע מבקר לא יכול להיות מבקר וזהו? בעיה כספית? זו לא תשובה אם זו התשובה

הנה לפניכם מקרה מבחן המעיד על אופן התנהלותה של סצנת האמנות בארץ: במוזיאון עוקשי-עכו מוצגת כבר כמה חודשים תערוכה מעבודותיו של ע. קאופמן ז"ל . אף אחד ממשתתפי הכנס המכובד לא הועיל להטריח עצמו עד לשם, הגם שמדובר באמן ותיק, מוערך ומעניין, הגם שמדובר באמן שזוהי לו תערוכה רטרוספקטיבית, משורר וצייר, הגם שמדובר במוזיאון מעניין ורציני. כלום לא עזר. אף ביקורת, אף מילה בתקשורת. כלום. עכו, למרות הרכבת, כידוע רחוקה מרחק שנות אור מת"א, מה גם שהתערוכה לא פורסמה באמצעי הפרסום המקובלים, באגרסיביות שעלותה אפשרית רק לבעלי הממון, השוטפים היטב היטב את מוחינו , דוחפים את מבקרינו ויוצרים את מעגל הקסם המוכר, וכך תערוכה טובה ואיכותית רחוקה מן העין, ממתינה לתגובות וכלום. חבל ומצער. למי שעדיין בכל זאת רוצה להספיק – עד ה-12.5

שאלת עירוב התפקידים היא שאלה חשובה, שאין לה תשובה ברורה אחת, ובדיוק בגלל זה רצינו להקדיש לה מקום בכנס. אני מקווה שנוכל לבדוק ביחד אם יש בעייתיות, ואם כן מהי, וגם לשוב ולהתבונן בשאלה איזה עוד משא לא טריוויאלי אנחנו מביאים איתנו למלאכת הכתיבה.
ורק כדי להעמיד דברים על דיוקם – מאז שהתחלתי לכתוב בידיעות צמצמתי את פעילותי בארטיס, ובעיקר – ארטיס הינו גוף ללא מטרות רווח שפועל לקידום אמנות ישראלית בחו"ל ואינו אמון על האינטרסים של אף מוסד או גלריה מקומית (וייתכן שאתה מתבלבל עם ארט ת"א, גוף אחר שבין מקימותיו גם שפרה מדביר ועירית זומר).

להתראות בחולון