השאלה אם דורצ'ין ראוי לכבוד אותו המימסד האמנותי המפאניקי מעניק לו, אין לי ספק שלא מדובר באמן מעל לממוצע יש הרבה קיבוצניקים עם "נשמה יתרה" אבל אין להם ולו קורטוב רלוונטיות לא ואף לא מעבר לכך.

בכנות זו לא רק בקורת אמנותית אם-כי ניתן בקלות להתמודד עם בקורת אמנותית .

הבעיה היא גם פרוטקציה פוליטית שנמאס ממנה כי לא זו בלבד שהיא שקרית המוצר הזה הקולקטיבי ה"קיבוץ" הוא מוצר פגום במילא, אז מה הטעם להלל מושג מת שעבר מהעולם, מה עכשווי במושג הזה, איפה פה הרלוונטיות הפוליטית למושג שלא מיצג מלבד גוש אנשים מיטרליסטים שחובבים נדל"ן ומלחמות, במשך שנות דור טימטמו אנשים עם הערצה לגוף הקולקטיבי שבעיקר ניפק חיילים ודגנרלים.

האם באמת האמנות של דורצ'ין מיצגת משהו שראוי לשים על השולחן?

יש מצב שהם חיפשו בגוגל איזכורים על השריונר גיל שני ז"ל שנהרג בתאונת טנק בשנות ה90- ולא בהכרח את גיל (מרקו) שני יבדל"א
אגב,איך אפשר לדעת כמה חיפושים יש על כל דבר בגוגל?

אם כבר, הרבה יותר נעים ונוח לכתוב ביקורות על הצעירים החמים שמביאים רייטינג לאתר (תתפלא לגלות כמה אנשים מחפשים את גיל שני בגוגל), מה גם שחלק גדול מהביקורות, גם כאן באתר, בכל מקרה עוסקות גם בהם.
חוץ מזה ברוב הקיבוצים צורת החיים שאתה מתאר חדלה להתקיים בשנות השמונים, וגם לפני כן זה לא היה בדיוק ככה. דורצ'ין, אגב, עבד במשך שנים במשק. את האמנות יצר אחרי שעות העבודה.
מעבר לכך, אין לי שום עניין ליצור משוואת טוב ורע בין אמנים עירוניים ואמני קיבוץ, ובניגוד למה שכתבת, גם לא אכפת לי מי ישראלי יותר ומי פחות. זו לא שאלה מעניינת בעיני. מה שניסיתי להציג הוא את ההבדל המהותי בין צורות העבודה והמחשבה על האמנות.

לא תמיד שלפשטונדה זה נחמד.

כן, אבל יותר נעים חמים ושורשי לכתוב ביקורת יום ששי על התערוכה שלו על פני התערוכות של הצעירים שהזכרת. הוא חם, הם קרירי(סט)ים.
יש לי הערכה לאמנים עירוניים מול אלו מהקיבוץ.
אלה נאלצים להילחם על הישרדותם כדי לעשות את אמנותם מול אלו שיוצרים בתנאים מגונננים בסביבה סגורה והומוגנית עם שלוש ארוחות מסודרות ביום ואיזה שלפשטונדה נחמד בין 2ל4 .

ההתייחסות לאמנות עירונית נעשתה לצורך הבחנה ולא עקיצה – הבחנה בין צורות אמנות שונות הנבדלות זו מזו לא רק בגיל, בסגנון וכו', אלא במושגים הבסיסיים. מכלול התערוכות הנוכחי במוזיאון, שמציג תמונה רגעית של מרכז שדה האמנות הישראלית, יכול להאיר זאת: גיל שני, מיכל הלפמן, יוסף קריספל – האמנות שלהם שונה מאמנותו של דורצ'ין במשהו בסיסי ועקרוני. זה לא רק פערי דורות (גם גרבוז, בן גילו, שונה ממנו), וזו גם לא נוסטלגיה, אלא דרך מחשבה אחרת הבאה לידי ביטוי בהתייחסות לעבודה, לחומר, לציפיות מהתוצר הסופי. זה גם לא משהו שקיים אצל סרה, ובטח שלא אצל תומרקין.

עבודות מיושנות ולעוסות,הרבה מלל על עבודות שלא נוגעות בישראל של 2009 , אישית לא אוהב אמנות לא מחוברת,תמוהה בעיניי במדינה שלאחר2 מלחמות וסכסוך שלא נגמר,ואין שום זכר לזה באמנות הפלסטית,נעשים נסיונות לא מוצלחים בקולנוע ובספרות, אבל התערוכה הזו מיובאת ממדינה אחרת.

דורצ'ין: תליה צפופה וחסרת רגישות של פסלי קיר לא מקוריים ולא מענינים. בשביל זה יש את סרה או תומרקין ורבים אחרים שעשו זה מעניין בהרבה ממנו. התמדה היא לא תמיד ערובה לשכנוע.
הכוח שלו בתערוכה הזו נמצא דווקא בעבודות על נייר.
בישראל מסתמנת לאחרונה מגמה פתטית ונוסטלגית של געגועים לאמנות של קיבוצניקים. כן: אנשי אדמה מסוקסים, כבדי פה, נו בולשיט אטיטיוד, פלדה פירה ושניצל.
הכותב מנסה לעקוץ את האמנות העירונית שלוטשת את עיניה לחו"ל ושוב יוצר השוואות ונכנס להגדרות משטיחות ,קלישאתיות.
בכל מקרה אין ברצון הזה כל פסול, אין פסול בלהיות "לא אותנטי" "לא מספיק ישראלי" או "להתכתב עם חו"ל " .
במיוחד במקום כמו ישראל בה כל פעולה תרבותית היא בעצם חסרת משמעות לעולם שבחוץ. ולא יהיה לא נכון להגיד שהיא חסרת משמעות גם לתרבות הישראלית.

אולי הכותב הספיק לשכוח שזו סוג האמנות ששלטה בישראל עד שנת 85 בערך. מי מתגעגע? אני בטח לא.