לנדאו ורובנר מאוד מזכירות האחת את השניה.
שתיהן מנסות להכיל את כל ההיסטוריה של העם היהודי ושל ישראל באמצעותו של ספקטקל אחד בודד שחוזר על עצמו הרבה פעמים בורסיות שונות :
שואה. ציונות, ים המוות, עליה, ירידה, הסכסוך, צה":ל,יהודים, ערבים,תושבים זרים וסימבוליזמים.
בעיני זה שטחי ,בומבסטי ומקהה. תפסת מרובה – לא תפסת.
כמובן שמבחינת תחכום ,אם יש, לנדאו עדיפה.
אבל באמנות הישראלית אוהבים דברים כאלה ,סוג של פוסט -מפאיניקיות. וגם בחו"ל אוהבים את האקזוטיקה הזו, אבל עד רמה מסוימת .