זוכרת ומתחברת.
בעיקר למה שכתב גדי וכן למה שכתבה חן שיש (אמנית מצוינת ג"כ) על תערוכתו של עמירם שראל.
גדי התייחס לדיסוננס בין איפוק לסערה.
חן שיש התייחסה למתח בין חיים למוות-
מתח בין חיים אדומים ומבעבעים לבין גסיסה על רצפת בטון קרה;
שהרי אולי מה שכ"כ מניע אותנו בחיים, זה פחד המוות…

זו היתה תערוכה יפיפייה. וכולה דיסוננסים: הדיוק והסדר שלה הסתירו סערה. יופייה דיבר על כאב. הסתובבתי בחלל לבד והרגשתי איך השקט מבעיר בתוכי דרמה.
כל המוצגים היו נמוכים ממני, על הרצפה, והבנתי שזה או שאני מסתכל על הדברים מלמעלה (מרוחק) או שאני מתכופף אליהם (מזדהה). ולא יכולתי להחזיק, ואת הזאבים בחדר, ליטפתי.
מסקרן לראות עבודות/תערוכות נוספות של עמירם שראל

זאבי ערבות מוטלים על ריצפת ביטון קרה בבית האמנים בתל אביב שלג ניתח על פרוותם מטלויזיה ישנה שחור-לבן הם ישנים או גוססים או לפני עירות. בחדר הקטן אתה רוצה להקשיב להם .והם שולחים אותך החוצה אל החיים .אדום שם בחוץ .יש כורסא לא נוחה שקשה לשבת עליה ושטיח לרגליה. הצופה חש באי שקט הכל הופך אדום .הזאבים יקומו או לא.

לדעתי אצירה מצוינת של פיליפ רנצר (לא סתם אצר אמן לא מוכר).
לאחר קריאת הטקסט של מורן שוב (פיוטי ומעורר מחשבה וחבל שכ"כ קצר), הובהר לי, כפי שחשבתי, ששראל מכוון (בתחכום יש לומר) למודע ותת-מודע, עטיפה ותוכן, רמזים ומהות, חלל חיצוני וכוך פנימי.
כמו שתמר כתבה זאת דוגמה לתערוכה חכמה, ואני מוסיף ל"מיטיבי לכת' לא מקובעים (רק בתפישות מדרשתיות או בצלאליות).
משב רוח לא כבול במוסכמות וגם אינטליגנטי.

הטקסט של מורן עדין ויפה ובעיקר מעורר רצון לצאת מהבית ולהצפין לבית האמנים

הייתי

לקח לי זמן להיכנס לאווירה – אני לא מתחום האומנות.

התערוכה הכניסה אותי לסוג של אי שקט
החדר האחרון עם ה"זאבים" שלי הזכירו את כלב הגולדן שלי
שנפרד מאיתנו , הייה בעל הרושם חזק מאוד

עמירם בהצלחה

אמיר

הוא

תערוכה חכמה ומאוד לא מתחנפת.

המבט שלך על התערוכה של עמירם שראל מוביל את המתבונן\המבקר בה בזהירות דרך המהמורות החידתיות שהוא מציב
לאורך כל הדרך. מצב הרוח , האסטטיקה, המוזרות , סימני השאלה – כל אלה כובשים אותך ויפה הדגשת – השקט.
חבל שהמבקרים לא יכלו להעזר במילותיך ברוב ימי התערוכה, אולי בעתידיות – כן יוכלו. בתודה ישראלה