האם התודעה האנושית יכולה לחרוג מעצמה, מעבר לכוח-הדמיון, לחשיבה וליכולת-הספקולציה שלה? הכוחות והיכולות האלה אמנם גדלו והתעצמו במידה פנטסטית בעת החדשה: אף אחד לא יכול היה לדמיין את מה שלאונרדו ראה ותיעד בניתוחי-הגופות שלו; אף אחד לא ראה את הריצה של הסוס כפי שהיא התגלתה בצילום של מייברידג'; אף אחד לא היה יכול לדמיין את התמונות שבאות מטלסקופ-החלל. אבל האם המידע הזה הוא — או האם הוא מצביע על — הדברים כשהם לעצמם?
כל מה שאני יכול לעשות בעניין זה הוא לדמיין יצור מהחלל החיצון, שרואה את הקרביים האלה, את רגלי-הסוס האלה, את הגלקסיות האלה, באופן שאף בן-אדם — עם כל יכולת-ההתבוננות והמיכשור שהאדם מסוגל לפתח — לא מסוגל לראות אותם. עכשיו הכל פתוח לסיפורים חדשים.
אני מסכים, שהאמנות צריכה להתוות ולהרחיב את האופק של התודעה ואת יכולת הספקולציה, כלומר את העולם; אבל הבעייה היא, שהתודעה שלנו היא רפלקסיבית: ככל שהיא פונה החוצה, כך היא תוהה על עצמה ובוחנת את עצמה פנימה. היא צריכה לשכנע את עצמה, שהיא לא עובדת על עצמה בעיניים.
האמנות צריכה להיות בנקודה, שבה התודעה — כמו הראש של יאנוס — מתבוננת פנימה והחוצה בעת ובעונה אחת, שנייה לפני שהיא מספיקה לספר לעצמה סיפורים, לבקר אותם, או להשתכנע בהם, ולבלבל לעצמה את המוח. זו היא הנקודה, שבה חדלים הסיפורים (ה"מציאותיים" וה"בדיוניים", המדעיים והלא-מדעיים, הפרטיים-האישיים והכלליים) ומתחילה הנוכחות.
נוכחות מתקיימת בקשב. וכאן אנחנו חוזרים לסוגיית האוצרות. האוצר צריך ליצור את מרחב-הקשב לנוכחות, שהאמנות אמורה ליצור.

אני שמח שכתבת "לכודים". התרבות מאז קאנט היתה לכודה בבית סוהר של הסובייקטיביות, מודעות, Dasein, מקום שבו העולם הוא מה שאתה עושה ממנו, שבו לא יכולה להיות גישה של המחשבה אל תוך הדברים עצמם, אלא רק להופעה שלהם בשבילנו, עולם שקיים רק באופן קורלטיבי למושגים ולקטגוריות דרכן אנחנו תופסים אותו – אין אדם ללא עולם ואין עולם ללא אדם -correlationism. במשך זמן רב שלטה התפיסה הזו בשטחים נרחבים של ביקורת התרבות, הדוגמות שלה זיהמו את האופן שבו אמנים הבינו ותיארו את העבודות שלהם, כמו גם את האופן שבו העבודות התקבלו. כנגד זה ישנה מגמה היום בפילוסופיה קונטיננטלית (שהיו לה מבשרים רבים: וויטהד, ברגסון, דלז, לאטור, ועוד..) שעורכת מחדש היכרות עם המוחלט, שמובן כמציאות פיסית עצמאית מאיתנו בני האדם, מציאות שהמדע (realism) מנסה להסביר. התנועה של הריאליזם הספקולטיבי (speculative realism) פותחת בפני הפילוסופיה, ובפני האמנות אופק מטאפיזי חדש, עולם מוזר, זר לחוויה האנושית ולהיגיון הפשוט, שבו הטבע הוא "יקום קרחוני", קר ואדיש לבני האדם. התנועה הזו מורכבת מקולות שונים, אבל את כולם מאחדת אפשרות חדשה של מטאפיסיקה, אחרי כל כך הרבה שנים בהן שלטה הפילוסופיה של המפנה הלשוני.
לשמחתנו הפעילות של התנועה הזו נגישה מאוד -זו אולי התנועה הכי מתוקשרת שהיתה עד היום במונחים של הרשת, בלוגוספירה עשירה, טקסטים והרצאות מצולמות להורדה..

הערה להיגד של אורי ניר על ה-non human: ודאות אונטולוגית (פיזיקלית, או מטפיזית — אם יש ממש בהבחנה הזו) גם היא תוצר של ההכרה האנושית. כל מה שנראה כחיצוני להוויית האדם הוא תוצר של ההכרה האנושית. כל מה שמוגדר כ'לא אנושי' — כנ"ל. שום דבר שאנחנו מתייחסים אליו (ושאיננו מתייחסים אליו, כל עוד אנחנו הננו אלה שלא מתייחסים) אינו יכול לחרוג מחוץ לאופק של האדם. היגד זה הוא אבן-הפינה של התודעה המודרנית ובכללה — האמנות. המלאכים של לאונרדו הם בני-אדם עם כנפיים. ככל שהוא שכלל את מדע האנטומיה, כך השתכללו המלאכים שלו. גרגור סמסא, גיבור 'הגלגול' של קפקא, הוא ג'וק עם תודעה אנושית. אנחנו לכודים באופק שלנו. איננו יכולים להמציא אלא את עצמנו. במסגרת זו עלנו לבחור מה ואיך אנחנו רוצים להיות ואיך האמנות תסייע לתכליות שלנו.

"אם האמנות כיום נטולת הגדרה, מתבקש שהגדרת עצמה מחדש תעסיק אותה, ואם התחום שעוסק בהגדרה זו באופן מסורתי הוא האוצרות מתבקש שההפרדה שכוננה בזמנים "מוגדרים" יותר תקרוס (לפחות באופן חלקי) ושהפרדה בין יצירה ותצוגה תטשטש."

אללה ירחמו

הי דורון,
כפי שאתה יודע אני מסכים. הגדרת האוצרים כעוסקים באפיסטמולוגיה של האמנות מצוינת בעיני. לא ניסיתי לתת הגדרה מעמיקה לאמנות משום שכוונתי הייתה לדון בתצוגתה (עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי) ומשום שזו משימה שאני מייעד לאמנים ולאוצרים. באמת כפי שאתה כותב, ארכיאולוגיה של התצוגה (כמו שבמידה מסוימת נעשית בספר) תתרום רבות לאוצרים להקנות תוכן למושג "אמנות”.
את מה שכתבתי לפני כן, לגבי כך שהגדרת האמנות מרגע הרדי מייד לא מאפשרת גבולות בין תצוגה ליצירה, הייתי שמח לעדכן ולתקן לאור הערותיך ובהתאם לדבריי בהמשך.
דעתי שההבדל בין אוצר ואמן כיום הוא אינו מהותי כפי שהיה לא נובעת מכך שאיני מאמין בצורך בהגדרות, או משום שאני רוצה לטשטש גבולותיי לדעת, אלא מפני שאני חושב שהשאלה "מהי אמנות" מהותית ביותר לאמנים כיום( כבר זמן מה) ועל כן רצוי שתיענה על ידם, גם אם הכלים באמצעותם הם עונים עליה באים מתחום האוצרות. כלומר, אם האמנות כיום נטולת הגדרה, מתבקש שהגדרת עצמה מחדש תעסיק אותה, ואם התחום שעוסק בהגדרה זו באופן מסורתי הוא האוצרות מתבקש שההפרדה שכוננה בזמנים "מוגדרים" יותר תקרוס (לפחות באופן חלקי) ושהפרדה בין יצירה ותצוגה תטשטש. כוונתי אינה לאיין האמנות אלא להגדירה מחדש בעזרת שלל הכלים הזמינים. לכן אני חשוב שהאפשרות שאדם ימלא " את שני התפקידים" מהותית ולא נסיבתית. כמובן שאפשר גם להימנע מלהשתמש בכלים אוצרותיים אך אם האוצר הוא שמאפשר לאמנות למלא את תפקידה האמן הריבון יהיה זה שמשתתף גם בעשייה האוצרותית.
אני חושב שהאפסטימולוגיה של האובייקט האמנותי כפי שהיא משתקפת באוצרות לאורך ההיסטוריה היא נושא מחקר מרתק ומקווה לקרוא מחקר כזה בעתיד (שלושת מאמריו של אודהרטי על הקובייה הלבנה מספקים סקירה מוצלחת והם באמת זכו למהדורות חדשות רבות לאחרונה).

לא נכון. אמנות היא גם היבט של מה שמחוץ לאדם: הוודאות האונטולוגית של הגיאומטריה אצל מאלביץ', מונדריאן, אורוזקו, ועוד…האמנות שלהם מכריזה על הזכויות האומנותיות של הNON-HUMAN באמת.

אינני חדל להתפלא על היומרה לדון באמנות בלי לנסות ולהגדיר אותה, להשתדל לומר מה היא, קודם כל.
הימנעות מהגדרה זו היא אינטרס של כלכלת-האוסף: השם 'אמנות' מקנה, משום מה, ערך גבוה לאוסף של אובייקטים. אי-הגדרת 'אמנות' מאפשרת לאספנים פרטיים וציבוריים ולעושי-דברם להפוך כל דבר לפריט באוספים שלהם וכך — לשלוט שליטה מלאה בערך של הפריטים האלה.
האם יש לאמנות עוד ערך מחוץ לזה, שנקבע לה בכלכלת-האוסף? ("ערך החליפין", להבדיל מ"ערך השימוש" שיש לאמנות בעבור מי שנזקק לה בשביל ביטוי אישי.) את השאלה האחרונה אני מפנה לאוצרים. עליהם לבחור אם להיות חלק ממנגנון-האספנות הפרטי והציבורי, או לבנות את האמנות.
האוצרים עוסקים בידע — אפיסטמולוגיה — של האמנות. אני רואה אותם (ואת עצמי, כשאני עוסק באוצרות) כאחראים להענקת משמעות לאמנות, להקניית תוכן למושג 'אמנות'. אם יש לאמנות תפקיד בעולם, האוצר הוא האחראי לאפשר לה למלא את התפקיד הזה. דברים אלה עומדים בניגוד לכלכלת-האוסף.
אני מעמיד את תפקיד האוצר על שתי שאלות חלופיות: 'מה תהיה האמנות בעתיד (על-פי התהוותה כיום)'? או: 'מה הייתה האמנות עד לרגע זה'?
צמד-השאלות הזה מתווה את ההבדל בין 'אוצר' ל'אמן', הגם שאדם אחד עשוי, כאמור, למלא בנסיבות שונות את שני התפקידים. כל אחת מהשאלות מצביעה סוג של ידע-האמנות ועל תיפקוד האמנות בעולם. כמובן, 'אמנות' היא היבט של 'אדם'. המצאת האמנות היא המצאת האדם. מכאן נובעת האחריות של העוסקים בעניין.

ל.ב, אתה זה שמתאר במאמר שלך את ההיסטוריה של האמנות כאיזה נאראטיב "פרוגרסיבי" של טשטוש גבולות, שהסוף שלו כולנו יודעים הוא החלום הניהיליסטי הרטוב על ההתאיינות של האמנות אל תוך אדמיניסטרציה. מה מעניין בזה? מה כל כך מושך אותך בטשטוש גבולות? הרי ברור שכל מחשבה חדשה (שיש בה באמת חזון) חייבת לנבוע מאישור של גבולות, כי רק מתוך מה שמוגבל ניתן לחשוב את הבלתי אפשרי.

כתבה ושיח מענינים ביותר.
אוסיף ואומר שאולי כדאי גם לבחון את מה שקורה בתחום באוצרות בראיה של תהליכים חוץ-אמנותיים.
התהליך של "דמוקרטיזציה", שבירת היררכיות, של כל אחד יודע ויכול, של שחיקה בהערכה של מומחיות ונסיון, של נערי הי-טק בגראז' המנפיקים ומנפחים בועות אינטרנט – הוא תהליך כלל עולמי שנמשך כבר למעלה מ 15 -שנה.

"מרגע שהגדרת האמנות אפשרה להפוך אובייקטים חסרי ייחוד ליצירות אמנות קשה לסובב את הגלל לאחור ולטעון שהגבולות בין יצירה ותצוגה נשארו עומדים במקומם".נכון,מיותר לסובב אותו לאחור וגם לא רצוי,השאלה היא: למה להמשיך ולסובב אותו בכלל?הרי זאת אשלייה של תנועה,הוא תקוע,מחובר לכסא כבר קרוב ל100 שנה ומסתובב סביב הציר של עצמו.זאת אולי התשובה [אחת מהן ] לריבוי האוצרים והם לא היחידים שמתרבים…