הי בועז, הגבתי בין היתר למשפט שהדגיש שהאידיאולוגיה והעמדה "האפילו" על האמנות. אני מבינה שאינך רואה את זה קורה בכל העבודות וכמשהו שלילי כללי. בכל אופן זה נושא רחב… תודה לך.

הי דפנה,
תודה רבה. אני מסכים שלמרות שזו תערוכה פוליטית מוצגות בה יצירות שאינן נכפפות אך ורק לפרשנות פוליטית, אכן, במיוחד שלושת היצירות שציינתי חורגות מההגדרה הצרה של אמנות פוליטית ומזמינות קריאות שונות. לא התכוונתי שהתערוכה מצמצמת את היצירות לכדי אמנות פוליטית בלבד, אלא פשוט שהעמדה הייתה ברורה, מוצהרת ומרכזית ובאמת “מיסגרה” את היצירות בפוליטי (הפוליטי היה לב העניין ולא תוצאה או נדבך). אני לא רואה בכך משהו שלילי.

מענינים הירהוריך. דווקא אני לא חשבתי שהאידיאולוגיה או הפוליטיקה האפילו על האמנות. הם בהחלט היו שם ואיך אפשר שלא אבל תערוכת ירושליים היא אחת הדוגמאות המוצלחות לתערוכה שלוקחת עמדה פוליטית אך עדיין מציגה מספר עבודות שקריאתן הפוליטית אינה סוגרת או הופכת לדידקטית. הצופה מובא למערך כוחות מסוים ושם הואֿאו היא מתערבבים וגומעים. נקודת ההתחלה האידיאלוגית של האמנים ברורה אבל זה לא מאפיל. סביר להניח שאם חלק מהעבודות שהוצגו בירושליים, היו ממוסגרות אחרת, הקריאה הפוליטית בהם היתה נחלשת וקריאה אחרת היתה מתחדדת. העבודות הטובות מתקימות ברבדים שונים והעמדה האוצרותית במקרה זה דווקא מוסיפה ולא גורעת. העבודה של קן לום היא דוגמה מצוינת לכך שמיקומה במזרח ירושליים והעמדה הפוליטית האוצרותית הפכו אותה כבוטה ומתריסה פוליטית. הצגתה בהקשר אחר היה מדגיש אלמנטים אוניברסלים אחרים הקימים בה הקשורים בשפה, תקשורת השתקפות והגירה. כאן הודגשה בה הדרמה שלעולם אינה ניתנת לעיכול– מרחק מנטלי ריגשי וקיומי עצום תוך כדי קרבה, התחככות פיזית ויחסי כח ברורים.