ממשלים דמוקרטיים נמצאים במצב של חוסר אונים מול הטרוריסטים המפוזרים בעולם כסוכנים חשאיים. אין אפשרות להלחם נגדם כמו בצבא סדיר.אל-קעידה, חמס או חיזבאללה, בעלי מוטיבציה פונדמנטליסטית דתית, הפכו לארגונים וירטואליים (ללא מדינה), חוסר המוחשיות מקנה להם את אופיים.
ההפתעה ואי הוודאות של הטרור, הוא מהות הטרור, לכן אירוע כמו ה-11 בספטמבר, והפיגועים ברכבות התחתיות במדריד ובלונדון, חושפים את חוסר האונים של הממשל הדמוקרטי לאמוד את גודל האיום.
יורגן הברמאס מביא לדוגמה את ישראל בה:
"האנשים יודעים מה יכול לקרות אם הם יעלו על אוטובוס או יכנסו לקניון, לדיסקוטק, או לכל מקום ציבורי (וכן יגורו באזורי גבול בצפון או בדרום) ומה התכיפות של ההתקפות. בארה"ב ובאירופה לא ניתן לאמוד באופן ריאליסטי את סוג הסיכון, גודלו תכיפותו ועל כן כיצד לצמצמו.
המדינה המאוימת, שיכולה להגיב לסכנה לא מוחשית זו רק דרך צינורות אדמיניסטרטיביים, נמצאת במצב המביך שבו היא מגיבה בתקיפות ובאופן מוגזם, מבלי שתדע אם הגיבה באופן מוגזם או לא, שכן אין לה מודיעין מתאים. בשל כך המדינה עצמה מסתכנת באובדן הלגיטימיות שלה, גם כלפי פנים, על ידי מיליטריזם מוגבר אשר מסכן את המדינה החוקתית, וגם כלפי חוץ, על ידי הפעלת אמצעים צבאיים וטכנולוגיים מוגזמים ולא אפקטיביים" ( ג'ובנה בוראדורי "פילוסופיה בזמן טרור, שיחות עם הברמאס ודרידה" הוצאת הקיבוץ המאוחד (עמ'53-54 )…
החשש תמיד הוא מפני הגרוע ביותר כמו טרור כימי, ביולוגי או גרעיני…
דבריו של הברמאס נראים כתיאור מדויק של מצבנו העכשווי באזור. האם מנהיגנו קוראים ומושפעים מפילוסופים?
המצב משפיע כמובן על האמנות, שתמיד משקפת את המציאות בה היא פועלת. האם אמנות הנוצרת ומופצת ברשתות מדיה דיגיטאלית, היא עמומה, מצויה בסופרפוזיציה, ואינה עונה יותר לדפוסי הסצנה המסורתית, דהינו יצירה מוגדרת במרחב זמן מוגדר (תמונה במוזיאון למשל). האם אמנות חופשית ברשת משולה לפעולת "טרור" כנגד הממסד המסורתי הפועל בהתאם לכללים ברורים: מיהו אמן, מהי יצירה, ומיהו צרכן אמנות?!
האם האקרים השטלתו על אתר מארב? האם בעקבות ההשטלתות הפך האתר למביע עמדה אחת בלבד (חשש מטרור קיברנתי נוסף מהשתלטות חוזרת?) האם מארב זה הוא אותו מארב שלפני האירוע… בחסות ממשלתית, היכן הלוגו?
בהקשר זה אומר הברמאס: "כל אמונה דתית מבוססת על גרעין דוגמטי. לפעמים יש גם סמכות דתית, כמו האפיפיור, שמחליטה אילו פרשנויות סוטות מהדוגמה ועל כן מהאורתודוקסיה (דוגמת האיקונוגרפיה של צ'זרה ריפה). אך האורתודוקסיה נעה לכיוון הפונדמנטליסטי כשהיא מתעלמת מהסביבה הפלורליסטית, ומתעקשת, לעתים באופן אלים, על אוניברסאליות מחייבת של הדוקטרינה וקבלתה הפוליטית".
השליטה בסייברספייס בו אין איקונוגרפיה שלטת או מסורתית, חיונית בכל תחום! לכן, הוטלה צנזורה על המידע הזורם מאזורי הקרבות (מידע וירטואלי משפיע קשות על המרחב הממשי בשני הצדדים). יכולתם של אמנים ליצר ולשנות מידע מדגישה את חשיבותם הרבה כמעצבי מציאות בזמן אמת. כך גם הצופים בתוכניות הריאליטי פועלים על המידע הנצפה באמצעות אינטראקציה, מיליוני SMS וטלפונים. האמנות במרחב הדיגיטאלי היא "משך" של מידע אורקולי סובייקטיבי, שאינו תואם דווקא את החשיבה המרכזית, שלטונית, אורתודוקסית. המידע (אמנות) נוצר ונצרך על ידי הגולשים בכל מקום ובזמן אמת, כולם נחשפים למעשה לאותם הדימויים המשוכפלים. שידור טלוויזיוני גלובאלי שהיה עד כה חד-כיווני (מאחד-לרבים), נסגר במשוב הסייברספייס (רבים-לרבים).
המרחב הממשי הנשלט על-ידי פרספקטיבה אופטית, הכלואה על-ידי האופק הפיזי, בו מתנהלים היום קרבות ממשיים באמצעות טנקים, אניות ומטוסים הזורעים הרס, הרוגים ופצועים, הוחלפה בפרספקטיבה אלקטרונית שגבולותיה הם אופק האירועים של רכזות הסייברספייס (האקרים, פריצה לאתרים שיבוש מידע, הם מאפייני הלחימה במרחב וירטואלי דיגיטלי)…
בסופו של דבר מי שינצח במלחמה, הוא זה שידו העליונה בתקשורת והמדיה … זה שלא ישדר וישמע, ולא ייצר "תמונת ניצחון" הפסיד!