מזדהה עם מילות הכותב, יותר מכך גם תערוכת הגרוטסק ואלה שלפניה מאופיינות בחזות אוניפורמית, במבט כולל דומה שלא עשרה או עשרים אמניות ואמנים מציגים שם אלא אמן אחד. באשר לאמירה שהתערוכה מהווה פתיח לשיח רחב היקף וכד' הררי מילים נכתבו על מקורותיה החברתיים-פוליטיים של התופעה (באמנות הפלסטית, הקולנוע המוסיקה…), ועל כן אין זו דרישה מוגזמת לנסות לפחות להבין את הקשר בין התופעה למקום שלנו, הידהוד של פוזה מיובאת? חפירת עומק? …..

קשה לקבל את דעתו של הכותב.
אחד מתפקידיהן של תערוכות במוזיאונים שהם מוסדות ציבוריים יכול להיות, וכדאי שיהיה – הצבעה על מגמות באמנות.זו המקומית, ואם ניתן – גם בזיקה לבינלאומית. כדי לעשות זאת יש לזהות את המגמה, ללנסות להגדירה ולבחור עבודות מייצגות איכותיות ורבות פנים ככל האפשר, בתחום ההגדרה או קרוב אליה. לטעמי – זה בדיוק מה שקורה בתערוכה "הגזמה פראית" המחוזקת בתערוכות קטנות ממדים, שרובן מעוררות עניין הן בבחירה והן בהצבה.
הפרשנות החברתית אותה מחפש הכותב היא אופציה, אבל אינה הכרח במסגרת התערוכה או הקטלוג. אופציה האחרת, ואולי המועדפת, היא שהתערוכה תהווה פתיח לשיח רחב היקף ורב כיווני, המנסה להבין את מקורותיה החברתיים-פוליטיים של התופעה המיוצגת ואולי לנסות להבין מה היא מטרימה (למרות שזה קשה הרבה יותר. כולנו מומחי הבדיעבד). לטעמי מוצגת בתערוכה המרתקת, המצחיקה לעתים, ותופסת אותך בגרון ובקרביים לעתים בסיס מצויין לפעולתם המחקרית והמחשבתית של הוגים וחוקרים מתחומים שונים שיצביעו על ההקשרים.
לטעמי – תערוכה מצויינת. דגם נכון ולוואי וירבו כמוה (וגם אחרות).

תמי פריימן המשיכה את העבודה על הנושא הנ"ל ביחד עם הסטודנטיות לאוצרות בינלאומית בקלישר, ותוצאות המאמץ הזה מוצגות בתערוכה "בשר ודם" במרכז לאמנות עכשווית. שם צומצם העיסוק בגרוטסקי לעיסוק במגעיל – או בזות בכינויו האקדמי (אליבא דה קריסטבה ומושג האבג'קט). בעיני, התערוכה בקלישר מצומצמת מדי וממוקדת מדי עד כדי מחנק אינטלקטואלי (האם בזות שווה רק פרש?) וחד-צדדיות, ויתכן שיש למצוא את האיזון הנכון בין מה שקורה בחיפה למה שקורה בקלישר – יותר חקירה וטיפול במשתמע מן הגרוטסקי/בזוי, ועבודה מעבר לנוכחות החזותית המיידית שגורמת לצופה פשוט חוויה של גועל ולרצות להקיא. אם יש לבזות בכלל ערך בדיון התרבותי בימינו, אזי, יש לקחת זאת למחוזות החברתיים ופוליטיים, ולבדוק כיצד אפקט הבזוי מביא להדרתן של קבוצות שונות מלהיות שותפות בשיח החברתי/תרבותי/פוליטי כיום. הסתפקות בבשר, דם ופרש חוזרת בסיכומו של דבר לדיון המיידי, שלא מתרומם הרבה מעבר למימד האלגורי שלו, במקרה הטוב.

תערוכה שמוגדרת מראש על ידי יוצרה כ"גרוטסקית" ,באה להעיד על עצמה ולסתום כל פרשנות ניואנסית אחרת ברמת התיזה,אם יש כזו בכלל.
זה כמו מישהו שיגיד על עצמו "אני אמן משוגע לאללה"
העוקץ והסכנה הפוטנציאלים מתקהים ונותרת רק פוזה לא מקורית במיוחד.