[...] השנויה במחלוקת של עומר, וגישתו הריכוזית ראו כאן, כאן,  כאן, וכאן). האם כך צריך להתנהל מוסד ציבורי? האם  הדחקת והדרת [...]

[...] וסגנון האוצרות והכתיבה שלו זכה לביקורות רבות, בין השאר מצד הח"מ, על פופוליזם וחוסר רגישות שטושטשו באמצעות ידע נרחב מאד [...]

ציורי הדיוקנאות טובים אך מה שמטריד אותי הוא שמרוב התעסקות בריאליזים במובן הטכני של העניין (וזה ממש לא חייב להיות כך) נשארנו עם אמנים שהם "העתקים" של ישראל הרשברג שכלואים ברעיון האומלל שישראל הרשברג מיצג את הזרם של הציור הריאליסטי לכל דורותיו,
משום מה במדינתינו הקטנה הצליח ישראל הרשברג לשכנע לא מעט אמנים באדמורותו בתחום הציור וכתוצאה מכך ניתרבו האמנים שאין לדעת מי צייר מה וכולם מציירים על פי אותם ערכים.

פעם האמן עבד קשה ליצור דימוי משמעותי, והצופה במבט חתוף הבין זאת…
היום כלי המדיה שבידי האמן יוצרים בחטף דימוי מורכב, והצופה משקיע זמן ומחשבה להבין זאת…
מה המשמעות של כל זאת כאשר כל הדימויים שווים?

שעות על גבי שעות לצייר משהו..זה שיא השעמום. וגם התוצאה משעממת בעיני ומתסכלת, בהשוואה למאמץ שהושקע. איזה יופי וקסם יש בתנועות המכחול של ציירים ארופאיים עכשוויים שהציור הפיגורטיבי שלהם חופשי ונועז..לא את הכל צריך לצייר, פשוט להבליט את העיקר מהתפל וזה מה שנותן את כל הכוח לעבודה ולאמירה. אבל כאן הציירים נופלים למלכודת ה TO MUCH INFORMATION והבלטת היכולות שלהם על חשבון האמירה..

חיים, אני מצטערת, התשובה לא נכונה! תשובה נכונה: מראה משקפת יצור חי שזז ונושם, ואילו צילום הוא סטאטי.

אלמונית
מה לעשות שמראה היא שטוחה ואם באמת היית מתעניינת אז היית יודעת שכבר לפני מאות שנים נהגו ציירים להשתמש בזכוכית כמצע להעתקת עומק והתגברות על הקצרות ומהבחינה הזו מראה היא בדיוק כמו זכוכית שמראה מאחור במקום מקדימה.
כל נקודה על המראה יש שתי קורדינטות ולא שלוש כמו במציאות שהיא משקפת.
אגב ואם את מציירת בעזרת מראה והיא מעוותת לך פשוט תחליפי אותה כי היא פגומה.
שנה טובה

חיים – אתה מצייר בכלל? איך אתה יכול להגיד שמראה מתרגמת את הציור לדו מימד בדיוק כמו בצילום? איזו טעות נוראה. כל תזוזה קטנה משנה את כל הפרספקטיבה, מראה אינה דו מימד כלל וכלל, יש לה עומק וזווית, היא מעוותת את הצורות, מאוד קשה לצייר תוך התבוננות במראה

ואולי עוד משהו לגבי אותו 'רצף של ציור' שאתה מדבר עליו מהמאה ה-16. לארם גרשוני ולטכניקה שלו אין שום קשר לציור הקלאסי של המאות ה-16 וה-17, לא בהנחות המכחול, לא בשימוש בחומרים ובודאי שלא באופן הציור עצמו ואופן בניית האשלייה, הנפחים והחומריות. השוואה פשוטה של ציורים, מעבר לנושא המשותף לגרשוני ולציור ההולנדי של הטבע הדומם, מגלה כי חוץ מן הנושא אין שום קשר טכני בין שתי האסכולות, הקלאסית ושל גרשוני. ארם גרשוני עובד בטכניקות של מחצית המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ומזכיר זאת בעצמו בקטלוג התערוכה, במיוחד את ג'ון סינגר סרג'נט כמקור השראה חשוב.
מסכים מאד עם המסקנה של יונתן אמיר כי ציורי הנוף נכשלו במקום שבו מצליחים ציורי הדומם לעורר התפעמות, במיוחד לאור עודף הסנטימנטליות והסטודנטיאליות שמכים בצופה בציורי הנוף. ועוד משהו ביחס לקושי המקומי שלנו לדבר על ציור פיגורטיבי עשוי כהלכה במקומותינו -אולי זה בגלל שאנחנו לא מודעים לכך שהציורים של גרשוני באופן מביך למדי, הם עדיין ברמה של עבודות אקדמיות של תלמידים באקדמיות לאמנות באירופה, אפילו היום. צריך קצת להסתכל מסביב ולא רק פנימה פנימה פנימה.

הטענה שהציורים מצויירים בטכניקה מושלמת והשאר זה רק עניין של פרשנות/טעם בעייתית כי הם לא.
הציור של גרשוני מוגבל (הצילומים עושים חסד עם העבודות המקוריות)בעיקר בציורי הפורטרט.
קשה להסביר צריך להראות. יש משהו סנטטי בציור עוד ועוד שכבה של צבע נבלעת זו בזו ומקרינה את היסוסי הצייר היכן להעצר.
אין תנופה אין הכרעה רק מריחה וטריקים של נצנוצי צבע .
הכרובית אכן ציור מעולה
ועוד עניין איך מצייר עצמו הצייר בעיניים סגורות ובכל זאת מקדש את המבט המבט.
אגב גם הציור מהגב שמצוייר ככל הנראה בעזרת מראה בעייתי בדיבור על מבט כיוון שהמראה מתרגמת את הציור לדו מימד בדיוק כמו צילום.