עירום חלקי

10 במאי, 2009 | מאת נעמי טנהאוזר | קטגוריה: אמנות, כללי, שוטף

כל העבודות בתערוכה "עירומות" שאצרה קציעה עלון בבית האמנים בירושלים נוצרו ע"י אמנים גברים. נעמי טנהאוזר חושבת שהדרתן של אמניות מהתערוכה הפסאודו-פמיניסטית היא מעשה אלים ופורנוגרפי המצעיד את הדיון שנות דור אחורה.

בימים אלה מוצגת בבית האמנים בירושלים תערוכת ציור העוסקת בעירום הנשי בה משתתפים שמונה אמנים – גברים בלבד. כבר מהפרסומים לקראת התערוכה  התעוררה בי תחושה חזקה של אי נוחות לנוכח השילוב בין הנושא, הרלוונטי לשיח הנשי, לבין רשימת המשתתפים. על פי הטקסט הנלווה לפרסום התערוכה האוצרת מודעת למורכבות הגלומה בדבר. לדבריה, התערוכה הינה הזדמנות להעלות לדיון את הפרובלמאטיות של ייצוג העירום הנשי, ואילו "הצופות והצופים מוזמנים ליטול חלק בדיון זה". אך האם מספיק להצהיר על הפרובלמאטיות על מנת לעורר דיון? האם התערוכה אינה מאשררת שוב את הסדר הקיים באותה עת שהיא מבקשת לעורר דיון? ברצוני לטעון כי תנאי הסף של התערוכה, היוצרים הצמדה ויחסי גומלין בין ייצוג העירום הנשי לבין בעלי הזכות לייצוג זה, אמנים מהמגדר הגברי בלבד, אינם מאפשרים צפייה אובייקטיבית וניטראלית בתערוכה, ו/או אפשרות לדון באופן הוגן בדבר לגיטימיות קיומה או הבעייתיות שלה. זאת ללא קשר לעבודות הספציפיות המוצגות בתערוכה.

ציור של ג'ני סאביל

ציור של ג'ני סאביל (התמונות המוצגות במאמר אינן מוצגות בתערוכה, כמובן)

העירום הנשי על ייצוגיו השונים לאורך ההיסטוריה של האמנות הועלה מראשיתו של השיח הפמיניסטי כאחד הנושאים המורכבים והטעונים ביותר הקשורים לייצוג הנשי. בספרה The Nude – a New Perspective טוענת גיל סונדרס, כי בתרבות המערב התפתחו שתי צורות התייחסות הפוכות ביחס לעירום. המגמה הראשונה, שמקורה בתרבות יון העתיקה, רואה בגוף האנושי חגיגה של יופי, אצילות ועדות לרוח האנושית המפעמת בו, בעוד המגמה השנייה רואה בעירום סמל לבושה ולרגשות אשם. שתי מגמות הפוכות אלו מתלכדות בגוף הנשי אשר אוצר בתוכו, לצד עניין טהור ביופי ובייצוג האנושי, גם את הפוטנציאל לפיתוי מיני, את החטא הקדמון ואת רגש האשם הנובע ממנו. בניגוד לעירום הגברי שהיווה נושא פחות מקובל, מתקופת הרנסנס ואילך היה העירום הנשי נושא קבוע ויציב בתרבות המערב, ולא היו כמעט עוררין על זכות קיומו.

הביקורת הפמיניסטית כלפי השימוש בעירום הנשי באמנות נבעה מכמה סיבות. טיעון מרכזי בביקורת זו יוצא נגד הבניית האישה כאובייקט מיני. על פי טענה זו המבט הגברי המנכס הינו כלי המאפשר הבנייה זו.  מעבר לכך, רוב הייצוגים הרווחים של דמות האישה הינם דימויים של נשים פסיביות. ציורי  העירום הנשי הסביל לעומת הגבר הלבוש והפעיל מנציחים את עליונותו של הגבר ואת נחיתותה של האישה.
בתגובה לעבודות המנציחות את דימוי האישה כאובייקט מיני וכמקור השראה לגבר היוצר, לקחו לעצמן בעת האחרונה אמניות רבות את הייצוג של גוף האישה כסוג של מחאה נשית, תיקון היסטורי ורצון לנכס מחדש את גופן. עבודות מסוג זה מתלבטות באופן הייצוג כדי לא ליפול במלכודת של שיכפול ייצוגים פוגעניים. תיקון היסטורי זה מציג את האישה כפי שהיא חווה את עצמה ואת גופה. העירום הינו אחד הכלים דרכו ניתן להביע חוויות אלו. יוכבד וינפלד ופמלה לוי, כל אחת בתחומה, היו מהאמניות הישראלית הראשונות אשר פרצו לתודעה הציבורית עם עבודות פרובוקטיביות בנושא ייצוג גוף האשה. תערוכות כגון מטא-סקס משנת 94 ואחרות, הציגו עבודות של אמניות אשר לדברי אוצרת מטא-סקס, "קוראות תיגר על ייצוג נשים על ידי גברים, כאובייקט זמין לראווה, שפרטיו האנטומיים טושטשו ולעיתים נמחקו כליל". בתערוכה זו השתתפו בעיקר אמניות העוסקות במדיות חוץ-ציוריות בניסיון למצוא אלטרנטיבות לאופן הייצוג אשר נקשר בעבר לטכניקת הציור. בד בבד מתמודדות אמניות רבות בישראל ובחו"ל דווקא בציור עם ייצוג הגוף הנשי בעירום. ציירות בינלאומיות כג'ני סאביל, ג'ואן סמל, אליס ניל ואחרות, וישראליות כחוה ראוכר, נעמי בריקמן וסיגל צברי, הן רק חלק מהאמניות העוסקות בז'אנר זה ואמירתן בנושא רלוונטית וחשובה. נראה שתערוכה העוסקת בנושא העירום הנשי בציור הייתה יכולה לבדוק, לצד עבודותיהם של אמנים גברים מה מתרחש גם בזירה הנשית.

חוה ראוכר - אולגה בארץ ישראל, 1994

חוה ראוכר - אולגה בארץ ישראל, 1994

עובדה ידועה היא כי חלק מציורי העירום הנשי בהיסטוריה של האמנות נבעו ממניעים פורנוגרפיים. גברים בעלי מעמד נהגו להזמין ציורים של פילגשיהם בעירום, ולחלוק את הזכות להתבונן בהן עם חבריהם. כיום עושה מרבית התעשייה הפורנוגראפית שימוש בצילום שהחליף את תפקידו של הציור כמשכפל המציאות, מה שברוב המקרים הופך את הטענות ביחס לציור ופורנוגרפיה לאנאכרוניסטיות. רבות מהתערוכות בהן מוצג העירום הגברי והנשי אמנם חשובות ורלוונטיות לשיח בנושא הגוף על ייצוגיו השונים. אך בניגוד לתערוכות אלו, מתערוכת "עירומות" עולה תחושה של פולשנות ואי נוחות, ונשאלת השאלה מהם התנאים המעוררים תחושה  זו.
בספרה Pornography: Men Possessing women מונה אנדריאה דבורקין ארבעה תנאים לקיומו של הנרטיב הפורנוגראפי. מתוך ארבעה תנאים אלו מתקיימים בתערוכה "עירומות" שלושה:
1. היררכיה – שאלה של כוח -  כאשר קיימת "קבוצה עליונה (גברים) וקבוצה תחתונה (נשים)".
מפרסומי התערוכה המציגים את שם התערוכה ("עירומות") ואת רשימת האמנים המשתתפים בה (גברים בלבד), ניתן ללמוד כי בתערוכה מתקיימת דיכוטומיה מוחלטת בין המגדר הגברי למגדר הנשי. לכל אחד מן המגדרים מיועד תפקיד שונה אשר מלווה במערכת אסוציאציות ובסימון חברתי מובהק. המגדר הגברי הוא המגדר ה"יוצר", היוזם את היצירות ואת תוכנן, הוא מזמין דוגמניות ומבקש מהן לשבת או לשכב בתנוחה מסוימת. מגדר זה מיוצג בתערוכה הן על ידי יצירתו, עדות ליכולתו וכישרונו והן בגופו הוא (בפתיחת התערוכה, בשיח גלריה ובהזדמנויות שונות). המגדר הנשי מופיע רק כאובייקט בתוך הציור, במצב חשוף ומעורטל, בתנוחה שלא הדוגמנית בחרה, מבלי שתינתן לה או לבנות מינה הזדמנות לבטא את כישוריהן המקצועיים, ואת יחסן לנושא. בצורה זו נוצרת היררכיה ברורה בין נשים לגברים, כאשר קבוצת הגברים נתפסת כקבוצה ה"עליונה".

2. הפיכה לאובייקט – כאשר יצור אנושי הופך תוך שימוש בכלים חברתיים לפחות אנושי, נהפך ל"דבר" או למוצר צריכה, נקנה ונמכר.
כיוון שהדוגמנית בציור היא בדרך כלל "נוכחת נפקדת" – איננו יודעים דבר עליה, על חייה, תחושותיה, חוויותיה או זהותה. למרות היותה נוכחת על הבד היא למעשה אנונימית ואפילו "שקופה". בתור שכזו היא הופכת לפחות אנושית, לסוג של מוצר צריכה. יצירות האמנות אשר צוירו תוך התבוננות בה עומדות למכירה, ובכך למעשה הופכת הדוגמנית לחלק בסיסי מאקט של סחר חליפין, כאשר היא וגופה הופכים לאחד מחומרי הגלם באקט זה של קניה ומכירה.

3. נחיתות – פעולות צייתנות והיענות לדרישות ההופכות להכרחיות לצורך הישרדות. חברי הקבוצה המדוכאת לומדים לצפות את דרישותיהם ומאווייהם של אלו אשר נמצאים בעמדת כוח מעליהם. הקבוצה הדומיננטית משתמשת בהסכמתם כדי להצדיק את מעשיהם.
במרחב הסטודיו האינטימי של האמן עשויה מערכת היחסים בין אמן גבר לבין דוגמנית אישה להיות בעייתית ביותר. ברגע נתון מצויים ביחד במרחב לא גדול דוגמנית ואמן בתנאים אשר אין בהם שוויון. האישה עירומה ואילו הגבר לבוש, האישה פסיבית בעוד הגבר אקטיבי, האישה הינה אובייקט למבט בעוד הגבר מביט. מעבר לכל אלה מצויים השניים בטריטוריה המוכרת של האמן, ובדרך כלל מתקיימים ביניהם גם הבדלי גיל ומעמד – האמן בדרך כלל מבוגר יותר, בעל מעמד חברתי גבוה יותר ומבוסס יותר מבחינה כלכלית. הוא יכול להרשות לעצמו לשלם על שירותיה ואילו היא זקוקה לשקלים הבודדים אותם היא מרוויחה כדי לחיות. מקצוע הדוגמנות אינו מעוגן בכל חוזה ואין לה כל תנאים סוציאליים. מצב נחיתות כזה פותח פתח לאפשרות של ניצול ושימוש לרעה (מקרים של ניצול ושימוש לרעה ביחסי אמן גבר ודוגמנית אישה ידועים לאורך ההיסטוריה. המפורסמת בהם היא מערכת היחסים בין אוגוסט רודן לבין האמנית קמי קלודל אשר הייתה גם דוגמניתו ופילגשו).
גם אם מערכות היחסים בין האמנים המשתתפים בתערוכה "עירומות" ובין הדוגמניות שלהם אינם כאלה, ואף אם הם מתייחסים באופן הוגן ומכבד לדוגמניות אותן הם מציירים, אין בכך לבטל את העובדה כי הבמה הניתנת בתערוכה רק למערכת יחסים מסוג אחד, מעוררת ומאזכרת את יחסי המרות והאדנות המובנים בה.

על פי דבורקין, קיומם של שלושת הקריטריונים הללו הכרחי כדי לבסס את הנרטיב הפורנוגראפי. לאחר מילוי התנאים הבסיסיים מתאפשר קיומו של התנאי הרביעי והוא השימוש באלימות, הנתפסת כזכותה הבלעדית  של הקבוצה השלטת.
מידור נשים מהשתתפות פעילה בתערוכת "עירומות", יוצר את ההקשר החברתי והמערכת ההיררכית והאסוציאטיבית הדרושה למילוי שלושת התנאים הראשונים של הנרטיב הפורנוגראפי: היררכיה, הפיכה לאובייקט ומצב של נחיתות וצייתנות. תנאים אלו מספיקים כדי ליצור תחושה של אי נוחות ואוירה של פולשנות. אולי זו נובעת ממה שדבורקין מנסחת כ"אופיו המיני של חוסר השוויון". דבורקין טוענת כי בדיכוי של נשים חוסר השוויון עצמו הופך לחוויה של עונג מיני, החיוני לתשוקה המינית. וכך, לדבריה, "פורנוגרפיה הינה הכלי המעשי להפיכת חוסר השוויון לחוויה מינית. זו הסיבה שפורנוגרפיה הינה מרכיב מרכזי בדיכוי של נשים".

סיגל צברי - סקיצה, 2008

סיגל צברי - סקיצה, 2008

בימינו, זכותו של אמן פרטי לצייר דוגמנית עירומה, ובמרבית המקרים זה אינו מהווה בעיה. אולם קיום תערוכה אשר נותנת במה לקבוצה של גברים הבוחרים לצייר נשים בעירום ואינה נותנת הזדמנות למגדר הנשי להשתתף בשיח באופן פעיל, יוצר מצב של יחסי כוח ותנאי סף בלתי הוגנים. מתוקף הבחירה בקבוצה זו לייצוג ז'אנר מורכב ורגיש זה, מקבל המגדר הגברי מעמד של קבוצה שלטת, ואילו המגדר הנשי מוצג בעמדת נחיתות. מערכת יחסים היררכית ולא שוויונית זו בין גברים לנשים, גם אם לא התכוונה להיות כזו, עשויה להפוך בקלות לאירוע בעל מרכיבים פורנוגראפיים, ולתת באופן עקיף במה לשיח המאפשר דיכוי של נשים. ההצהרה כי קיימת מודעות לבעייתיות אינה מספקת והיא עשויה להיראות כעלה תאנה לחוסר רצון לדון בשאלת העירום באופן רציני. ערכן של היצירות בשוק האמנות, והמסחר בהן מקבלים בתערוכה זו משנה תוקף, עקב ההשקה בינם ובין תעשיית הסחר הפורנוגראפי.

תערוכה התוחמת את השיח לדיון בציור העירום הנשי ולא לעירום הגברי והנשי באופן רחב – רצוי שתהיה לה סיבה מוצדקת. משקמה תערוכה המבקשת לדון בייצוג עירום זה היא תצא נשכרת אם תציג בפני הצופים מספר נקודות מבט ואופני התייחסות לנושא. שיתופן של אמניות העוסקות בז'אנר זה הינו צעד ראשון, אשר לא זו בלבד שלא יפגע בשיח, הוא אף עשוי להעלותו לרמות מורכבות בהרבה. אופציה של שיח ערני, חי ותוסס בין ייצוגים שונים של עירום המבקשים להתייחס הן להבניה של הדימוי הנשי בעבר והן לחיפוש אופני ראייה רעננים בהווה, המשווים בין התבוננות בגוף הנשי מ"בפנים" (נשים מתבוננות בעצמן) ומ"בחוץ" (גברים מתבוננים על נשים) עשויה לקדם את העוסקים במלאכה ולתרום לצופים בתערוכה במקום לתת תחושה של הצרת צעדים ושל הדרה.

נעמי טנהאוזר, מאי 2009
עריכה: ליאת סאבין בן שושן

ביבליוגרפיה
1. Dworkin, Andrea (1981) Pornography: Men Possessing Women, New York: Perigee
2. Dines, Gail, Jensen Robert, Russo Ann (1998) Pornography, N.Y. & London: Routlege
3.    Harper & Row Publishers Saunders, Gill (1989) The Nude, a New Perspective, London:
4.    מטא-סקס 94, זהות, גוף ומיניות, עורכת: תמי כץ-פריימן (1994), משכן לאמנות עין חרוד

קריאה נוספת:
חינוך גופני – יונתן אמיר חושב ש"עירומות" מבקשת להציע דיון, אך מסרבת לקחת בו חלק פעיל.
נשות חיל עירומות - דוד שפרבר חושב שהתערוכה יוצרת היפוך חתרני ופוקח עיניים של השיח פוסט-פמיניסטי.
לגופו של עניין - קציעה עלון עונה לטענות במדורה של דנה גילרמן בכלכליסט.

אודות נעמי טנהאוזר

נעמי טנהאוזר היא אמנית ואוצרת, ממקימות גלריה אנטיאה - מקום לאמנות נשים ב"קול האשה".

15 תגובות
הוספת תגובה »

  1. האם קציעה אלון שידועה ברגישותה החברתית לא כתבה כלום בעניין? מעניין לקרוא את הטכסט שלה

  2. קציעה אלון גם ראש המחלקה למגדר בבית ברל אז ללא ספק היא מודעת למהלך שלה ומענין לשמוע את תגובתה.ומה לגבי שלוש תערוכות המשך: ערום נשים על ידי נשים, ערום גברים על ידי גברים וערום גברים על ידי נשים -(:

  3. יש לי תחושה ש"עירום חלקי" הוא התפרצות לדלת פתוחה…
    קציעה אלון, למיטב הבנתי, מספיק בטוחה בעצמה ובנו, כחברה פתוחה, כשהיא מעמידה תערוכה של גברים שציירו נשים עירומות. היא מספיק בטוחה שאנחנו כבר יודעים את כל הדברים הטובים והנכונים שכתבה נעמי טנהאוזר, ושהפנמנו דברים אלה. היא מציעה לנו להשתמש בתערוכה זו כדי להביט מחדש על עירום באמנות ולחשוב עליו. הדברים כתובים כאן –
    http://www.art.org.il/he/exhibition_about.php?id=272#section0
    ועל אף שאינם מוקלדים באותיות של קידוש לבנה, הרי רוחם ברורה עד מאד, ואף השאלות שעולות מנוסחות חד וחלק:
    "… בקריאה זו יהוו ציורי העירום הישראלים סימפטום לתשוקת האירופיזציה המקננת בהם בסתר. בנוסף לכך, מטענים פטריארכאליים מאפיינים את ישראל, הסוגדת לגבריות במופעיה השונים, והצבאיים במיוחד. נשים כמוצר צריכה, כחפץ, כמושא לעשייה לא מכבדת, "מוזרקות" אלינו בכל שעה משעות היום.
    שתי פנים אלו, הן של הייצוג העצמי כסובייקט שעיבד זה מכבר את תחומו של הארוטי, ועתה הוא מתענג עליו בנינוחות, והן של המבט הפטריארכאלי החומד, משוקעות בקרקעיתו של ציור העירום הישראלי"
    משתמע מדברים אלו שבניגוד לדעתה של טנהאוזר, קציעה אלון אף מצביעה באצבע על הפטריארכאליות הישראלית שבבסיס הציורים.
    נטיתי להסכים עם נעמי טנהאוזר שהיה מקום להציג לצד העירום הנשי גם עירומים אחרים. אבל אני מאמינה שהנושא – "עירום נשי שמציירים גברים בישראל" רחב מידי ועמוק מידי בכדי לחלוק אותו עם עןד עירומים. מה עוד שהעירומים האחרים אף הם רחבים ועמוקים ויש לתת להם במה נפרדת, לכל אחד מהם. ויש כמובן , בסופו של דבר, לסכם ולקשור בין העירומים כולם.
    זוהי כפפה ענקית להרים אותה..

    אורה ראובן – ציירת של גברים עירומים

  4. קציעה אלון ראש מחלקה למגדר בבית ברל עושה תערוכת עירום נשי שמשתתפים בה רק גברים.

    מעורר מחשבה ומייצר קונפליקט.
    אני עדיין לא ביקרתי בתערוכה כל האינפורמציה שלי היא מהאינטרנט. ותודה לאורה ראובני על הלינק למאמר של קציעה.
    המאמר כתוב היטב "יצירת אמנות" בפני עצמה. ולכאורה מועלות בו סוגיות פמינסטיות , אך ככל שאתה מעיין בו יותר אתה נוכח שלמעשה מדובר במאמר פוסט פמיניסטי שמנסה לתת לדרך הפטריאכלית המסורתית של יצוג נשים בידי גברים, הזדמנות שניה, "קריאה נוספת".
    מצטערת, לא יכולתי לתת "קריאה נוספת" העבודות בתערוכה [אילו שהועלו ברשת, וכנראה גם המייצגות ביותר] הן דוגמא קלאסית של גישה פטריאכלית , לעיתים משפילה של יצוגי נשים.
    אצל מאיר אפלפלד גוף האשה הוא מושא למשיכות מכחול וגסטות וירטואוזיות. היא באותה מידה יכלה להיות צנצנת.
    יציק ליבנה מחפצן את הגוף הנשי. דמות האשה זונה , כמגזרת נייר, מודעה שטחית חסרת כל עומק רגשי ופסיכולוגי.

    אצל דרור קרטה האשה מיוצגת כמשולש קטן ארוג בחוטי נחושת. אשה = פות קטן. "כוסית" אולי?

    יאן רייכוורגר, מצייר לנו בכתמים נעימים ורגישים את חלקה התחתון.

    וכן הלאה.
    האם אני אמורה להתענג על העבודות רק ברמה האסטטית?
    לצורך זה אני מבטיחה לעלות לירושלים
    כדי להתבונן בכתמים מקרוב.

    "
    "שתי פנים אלו, הן של הייצוג העצמי כסובייקט שעיבד זה מכבר את תחומו של הארוטי, ועתה הוא מתענג עליו בנינוחות, והן של המבט הפטריארכאלי החומד, משוקעות בקרקעיתו של ציור העירום הישראלי. אולם מעבר לפרמטרים הביקורתיים הללו מסתתרות יצירות אמנות מצוינות, שאינן ניתנות לרדוקציה למערך פרמטרים חיצוני. "הצייר עובר דרך קטסטרופה, או דרך דליקה, ומותיר על פני הבד את עקבתו של אותו מעבר, כמו קפיצה המובילה אותו מן הכאוס אל הקומפוזיציה", כותבים ז'יל דלז ופליקס גואטרי. האם אכן אנו יכולים להבחין בין עירום נשי המכה בנו מפרספקטיבה פמיניסטית, לבין יצירות שנעשו על ידי גברים? נשים וגברים כאחד עוברים דרך ה"דליקה", דרך ה"קטסטרופה" של הבשר החי בעירומו, "קטסטרופה" שהיא לעיתים יפה להפליא."

    יופי של צטטה. אז למה גם אין נשים אמניות בתערוכה.?

  5. אי ההכרחיות של דיאלוג מאוזן

    לנעמי שלום,

    תודה על המאמר הענייני שבהחלט מבהיר את השקפתך על נושא העירום בכלל ואת עמדתך לגבי תערוכת "עירומות" בפרט.
    אתייחס להצעתך לאזן (לצורך בניית דיאלוג שיוויוני יותר) את "התערוכה האנטי פמיניסטית והמשפילה" בעבודות של אמניוית
    העוסקות בנושא העירום. זוהי הצעה שנראית לי בהחלט לגיטימית אך יחד עם זאת ל ח ל ו ט י ן ב ל ת י ה כ ר ח י ת
    נקודה זו משקפת את הבדלי התפיסה בינינו לא רק ביחס לתערוכת "עירומות" אלא ביחס לתכנים אמנותיים באשר הם.

    אני מאמינה, שתנאי הכרחי לקיום האמירה האמנותית הוא חופש מוחלט והעדר צנזורה מכל סוג.
    אני מאמינה בזכותה של האמנות להיות בוטה,פרובוקטיבית,לא נוחה לעיכול,מכוערת,מתנסה,מתריסה,משפילה
    ואפילו פורנוגרפית ,כל זאת בתנאי שהביטוי האמנותי שנבחר חושף אמת כלשהי.
    אני רואה את עצמי (והייתי רוצה לראות גם כל אמן אחר) בהחלט משוחררת מחובת הדיון על השוויון בין המינים
    ותקינות פוליטית מכל סוג בזמן שאצייר למשל, טבע דומם עם אשכוליות. דעתי לא סובלת את המחשבה
    שלמען האיזון אהיה מוכרחה להוסיף מלפפון, קישוא, או אספרגוס.

    אני מניחה שאת מודעת לכך, שהפעלת צנזורה מכל סוג על תהליך יצירתי, כמו גם הגבלת יצוג של תכנים אמנותיים
    פוגעת בתהליך היצירה, מסרסת את האמנות ובסופו של דבר גורמת ליצירת מרחב מגוייס, צפוי ואפרורי עם אוירה
    זהירה ומפוחדת.

    במלים אחרות, הוצאתם של הגברים שאמנותם עוסקת בנשים עירומות בתנוחות פסיביות אל מחוץ לחוק
    אינה מקובלת עלי. זהו נושא לגיטימי בדיוק כמו כל נושא אחר.

    בברכה

    לנה

  6. נעמי היקרה

    אני מצטרף לדברי רעייתי ומבקש להוסיף:
    אפשר לבקר את נקודת המבט המיוצגת בתערוכת "עירומות" אבל לגיטימי להציג אותה בדיוק כפי שלגיטימי להציג
    את נקודת המבט של האמניות במאמר שלך.

    מבט גברי אל עירום נשי המשולב לעיתים במיניות בוטה ואף אלימה מופיע ביצירות אמנות מציורי המערות ועד ימינו.

    אגב, זה שביצירה מופיעה מיניות בוטה ויחס משפיל כלפי נשים אינו אומר שהיוצר מצדד בהתנהגות כזו בחיים האמיתיים
    בהרבה מקרים בדיוק להפך.

    אם נסכים לדברייך נצטרך כנראה לצנזר יוצרים גברים בתחומים שונים של האמנות שמיניות בוטה ויחסים שיכולים
    להיתפס כמשפילים בין המינים הם לחם חוקם ומוטיב מרכזי בעבודתם.

    רשימה חלקית ביותר:
    בעולם: טרנטינו, פליני, אגון שילה, ג'ורג' גרוס, ג'ף קונס, פיקאסו
    ואצלנו: אהרן שבתאי, יצחק לאור, דוד אבידן, חנוך לוין, אורי זהר, יאיר גרבוז, יגאל תומרקין
    ועוד רבים וטובים אחרים.

    בידידות

    עודד

  7. לנעמי שלום
    לדעתי המאמר שלך מעניין ובעיקר, הוא במקום. לא כצנזורה, אלא כתגובה לתערוכה.
    צריך להגיב, מותר להגיב, מותר לבקר, צריך לבקר, וניתן ללמוד מן הביקורת. אסור לצנזר, אך מותר לבקר גם אמנים. אבל כאן אין את מבקרת את האמנים, אלא את תפיסת האוצרות. גם זה לגיטימי.
    עודד זיידל משתדל להביא דברים לאבסורד, מובן שלא אמרת ולא התכוונת אליהם, ולכן הוא לא רלוונטי כאן. הוא התבלבל בין צנזורה וביקורת. צנזורה באה לפני התערוכה, ואכן אין לה מקום במקומותינו. ביקורת באה אחרי שהתערוכה כבר מוצגת.
    מאמר יפה!

    אבנר רוטנברג

  8. נעמי היקרה

    מאמר מושכל מהנה ובהחלט לעניין, אני מסכימה עם קודמי שאכן יש תמיד מקום לביקורת ולתגובה על מהלכים אוצרותיים כגון אלה, שכן כל עוד האמנות אינה נאגדת תחת נושא ותמה מובהקת כל כך, ומוצגת בבית-האמנים הציבורי, לא נכפית עליה מגמתיות. ואכן הביקורת שלך היא לא לגבי טיב האמנות אלא המגמה האוצרותית. על אף הנסיון בטקסט להציג אותה כדרך לעורר שאלות, כשלמעשה מדובר בנסיון מיתחכם לעורר סוג של פרובוקציה או הרמת גבה… אך בהחלט גם שיח.
    השאלות ששאלת הם מדוייקות. הם למעשה בדיוק השאלות שכנראה ניסו לעורר יוזמות התערוכה ואולי אף מעמיקות יותר. אך אני מוסיפה עוד כמה שאלות שהתעוררו אצלי באופן-אישי.
    האם יש בעובדה שהתערוכה נאצרה ע"י ראש חוג למיגדר, נסיון לשבור את הסטיגמה על מיגדר המתקשר בשיח ישירות לפמינזם? האם פמינזם נעשה מילה גסה? שמא נעשה פה ניסיון קצת לנער את שמיכת הפמיניזם הדהויה ולעורר את השיח מכיוון מיתגרה?
    מה שבטוח הוא שגם מהצד השני העניין פרובלמטי. גם אני, שהצגתי בגלריה אנטיאה הפמיניסטית המובהקת זעתי באי-נוחות כששאלו אותי "מה, רק נשים מציגות שם?"
    אולי עניין השיוויון קיבל יותר מידי גוונים של זהות בשיח הפמיניסטי הישראלי הנוכחי, ואני בעד לנער אותו. הייתי בוחרת בדרך שונה מזו של קציעה אלון ואני בניגוד לאחרים לא חושבת שחלק ב'-"עירומים" היה פותר את העניין או עושה את "עירומות" לתערוכה יותר מעניינת…
    הרעיון שעלה במוחי הגיע בפלאשבק מעבודת וידאו שראיתי לפני כמה שנים. הוידאו מתעד גברים מאוד, איך נאמר…גבריים, חסונים, כאלה שמאובזרים בנשק ובשרירים ובכל מיני מכשירים ואזיקים אבל בסכ"ה יושבים ומאבטחים איזו מסעדה\בית-קפה\בר. המצלמה כל פעם מתמקדת במאבטח אחר והוא מישיר מבט בה (בנו). ואז המאבטח הגברי נעמד מול המצלמה ולאט לאט מתפשט, מוריד עוד שכבה ועוד שכבה ועם כל שכבה שיורדת המבט מתחיל לקבל זיקים של רכות, פחד, הססנות עד שהגבר נותר עירום, שקוף, אדם. לסיום מתלבש בחזרה וחוזר להיות החפץ שהיה קודם. אם הייתי קציעה אלון, הייתי שמה שומר כזה ליד כל ציור?
    :)

  9. לא ראיתי את התערוכה , רק את הקטלוג וקראתי את דברי קציעה באדיבותה של אורה ראובן ואני אומרת
    "העירומות עדיין עירומות" . חשופות,מנוכסות,מצויירות,מותוות,מוקטנות,מובטות. ואזות. לדעתי נעמי התפרצה לדלת פתוחה.

  10. הכצעקתה?
    מזמן לא קראתי מאמר בקורת על תערוכת אומנות מבלי שתהיה בו כל התיחסות לאומנות המוצגת.
    הייתי בתערוכה, קראתי את מאמרה הנילווה של קציעה עלון, הכתוב נפלא לטעמי, והמעלה באופן ברור את הפרובלמטיקה של ייצוג העירום הנשי. יצאתי מן התערוכה עם חוויה אסתטית ואינטלקטואלית.
    לכל אוצר, כמו לכל אדם, מדריך בלתי נמנע הקרוי טעם אישי, אלא שאוצר מחוייב לגבות את טעמו גם ברציונל קוהרנטי וכך אומנם עשתה האוצרת.
    צר לי, אך התלהמות אינה מיטיבה עם טיעונים רציונליים.

  11. הכותבת מנסה לשכנע אותנו כי עצם כינונה של התערוכה שאצרה קציעה עלון, שנועדה להזמין דיון בפרובלמטיקה של הצגת העירום הנשי בציורי גברים, מקיימת את שלושת התנאים ההכרחיים לביסוס הנרטיב הפורנוגרפי שדבורקין מונה,
    1. היררכיה, קבוצה עליונה (גברים) קבוצה תחתונה (נשים)
    2. הפיכה לאוביקט
    3. נחיתות וצייתנות (של הדוגמניות)
    ולאחר "מילוי התנאים הבסיסיים, מתאפשר קיומו של התנאי הרביעי והוא השימוש באלימות, הנתפסת כזכותה הבלעדית של הקבוצה השלטת".
    מכאן קצרה הדרך להאשמתה של האוצרת עצמה באלימות, אבסורד גלוי לעין כל מי שראה את התערוכה וקרא את המאמר הנילווה. אם יש אלימות – הרי היא מצויה במאמרה של הגב' טנהואזר.

  12. יצא לי לקרוא ואף לשמוע אפרו-אמריקאי מכנה את חברו האפרו -אמריקאי אף הוא בשם "ניגר", והבנתי שזו ביקורת שמותר לאפרו אמריקאי בלבד להטיחה, אישה שתצייר גבר זה בסדר אפילו להשפילו זה בסדר, גבר לא יכול לצייר עירום נשים, כי הוא חשוד בכל-כך הרבה דברים החל מגישה פטריאכלית וכלה בשובניזם וכו.

    בעצם אני רוצה לומר שיוצא החשק מכל ההתנהלות הזו הפמיניזם באמת כפי שאמר ליבוביץ ז"ל היא תנועת השחרור החשובה של המודרנה, אבל נראה שזה שייך לעבר למעט שלא מתדרדרות לצדקנות ואף לנסיון לצנזר אמנות ולמנוע חופש יצירה וביטוי, כל אלו שיש להן אג'נדה פמיניסטית למשל חווה שציוריה הם ממש אבל ממש לא משדרים יחס לאישה שונה מאשר היה מצייר גבר פטריאכלי מצוי למשל, איני מבין היכן היחס המכובד שלה לאישה שונה נניח מלוסיאן פרויד, אגב הבדלי הכישרון הברורים שלא לטובתה. הביקורת הזו של משיחות המכחול הגברי לעומת הנשי הן אנכרוניסטיות ומדיפות ריח רע של רדיפה.

    בעצם כפי שכתבו לפני, הטקסטים עומדים בזכות עצמם ואין להם כל קשר לציורים אז בעצם על מה המהומה, אפשר אולי למצוא סיבות טובות יותר לצאת נגד דיכוי אמיתי ולא לחפש אותו דווקא ביצוג פלסטי של נשים, הרי הדיכוי יכול להגיח פתאום דווקא ממחוזות שכולן כוונה טובה, כבר אמרו שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

    וקצת הומור גם לא יזיק, טקסטים פמניסטים רדקלים נקראים כטקסטים חמורי סבר ללא טיפת חמלה ליצור האישה , הגבר- שהוא ככול המין האנושי גם בנה של אישה- כן כן האיש הוא בנה של אישה רחמנא ליצלן, לחלץ חיוך מפמניסטית לעיתים קשה יותר מלבקש מכומר קתולי שיניח לזוג להתגרש , כמה מאבקים היו דרושים כדי שתיווצר כנסיה פמניסטית חמורת סבר ולא סלחנית שעומדת על קוצו של יוד, רואה שדים בכל צל חולף ומנסה בכוח זכרתני מובהק להכות כל זכר מזדמן עד זוב דם, או כל אישה "פוסט פמיניסטית" כאילו היא ממש בוגדת במה בעצם?

    בצל הרדקליזם הפמניסטי חמור הסבר והשובניסטי הזה לא יצמחו פרחים ולא תפרחנה אמניות, או אולי הנסיון הוא להעביר גם נשים אמניות במכבש צפוף של אידאולוגיה שכבר לא בטוחה בעצמה ומשתכללת כל הזמן לעבר רדקליזם גס, וולגרי וחסר פניות, אפילו יופי נשמע משהו מאיים , זה כבר לא גברים, אלו נשים ש"מסכנות" את "ההישיגים" נשים רודפות נשים , ממש שיאי אבסורד בצל הרדקליזם היבשושי שלא רואה בעצם הבדלים והוא כפיל הנכנס לחנות חריסינה מנפץ ומנפץ, לאיזו תכלית אין לדעת כבר.
    הניפוץ הוא המלאכה הוא כבר בפני עצמו, עד כמה ניתן לחיות בתוך כתלי החדר הזה שמזמן איבד את טעמו.

  13. תכתבו מה שתכתבו, שם אתם לא יודעים להעתיק ללא טעות? קציעה עלון, בע' קצת ריספקט

  14. קציעה עלון !

  15. סליחה טעות בעריכה. התגובה צריכה להיות כך.
    מתנצלת על הטעות. גם במאמר של דנה גילרמן השם מופיע אלון במקום עלון. אולי מכך הטעות.
    לגופו של עניין – קציעה עלון עונה לטענות במדורה של דנה גילרמן בכלכליסט
    "כלכליסט – פנאי – משיחת יתר: לגופו של עניין
    ציורי עירום נשי תמיד נמכרו מצוין. קציעה אלון, אוצרת התערוכה "עירומות", מציגה רק יצירות של אמנים גברים. לדברי מבקריה מדובר באקט אלים ופורנוגרפי"

    אגב אולי כדאי לשדרג את התוכנה כדי שאפשר יהיה לערוך תגובה שנכתבה בטעות?
    >תודה חוה, התגובה הקודמת נמחקה.

    ?

הוספת תגובה