המשיחה החסרה

17 במאי, 2009 | מאת מיכל אורן | קטגוריה: אמנות, כללי, שוטף

"הציור חושף קטעים המצוירים בהקפדה, ברישומים פרספקטיביים ביד בוטחת. אלא שהציור מלא מקומות פרספקטיביים שכאלו, ולכן מבטל את הפרספקטיבה ויוצר מרחב הבנוי ממספר רב של התמקדויות והיעלמויות".
מיכל אורן חושבת שהציורים של נגה אנגלר, המוצגים בביתן הלנה רובינשטיין, "מצהירים על מרחב שמתהווה ללא ליאות, ולפיכך לעולם אינו שלם, תמיד חסר, אך תמיד חי".

החלקים החסרים בציורים של נגה אנגלר, המוצגים בתערוכה "חמש אמניות" בביתן הלנה רובינשטיין, הם המקומות בהם מתחילה קריאת הציור. בפראפרזה על רולן בארת', שאמר שהקריאה מתחילה במקום בו אנו מרימים את העיניים מהשורות הכתובות, נבנה המרחב (זה של הזיכרון וזה הקונקרטי) בנקודות ההיעלמות.
בטקסט שכתבה האוצרת נמסר שבציוריה מתחקה אנגלר אחר נוף הבריחה של אביה באזורי הפרטיזנים באירופה. נראה כי בריאתם מחדש של נופים אלו בציור, נעשית תוך התייחסות לא רק לנקודות העיוורות של הזיכרון מיד שנייה, אלא מציגה את נקודות העיוורון הקיימות בכל מפגש עם נוף ועם מרחב. הקו של אנגלר יודע, או אולי נכון יותר לומר שהקו לומד לדעת, את הנוף על הפרטים בו. לומד לדעת, כיוון שהיד הרושמת, המניחה צבע על המשטח, עוקבת אחר ההתהוות של המרחב בתודעה. המרחב נבנה, הן במלאכת הציור והן בתובנה של הצופה, כשהמבט נע מכאן לשם, מתמקד פעם במקום זה ופעם באחר. ובעוד המבט מתמקד במקום אחד (הנה פירות היער או צמרות עצים משורטטים במדויק) הוא חומק במקום אחר Land e scape, בדיוק כמו שכתבה אנגלר בכותרת אחד הציורים. עולים בזיכרוני ציורים של מתיאס וייסשר (Matthias Weischer), שהוצגו בקיץ 2008 בתערוכה "Contemporary Germany. To paint is to narrate." במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית (MART) ברוברטו שבצפון איטליה. אמנם ציוריו של וייסשר מתארים בעיקר תפנימים, אך גם הצייר הגרמני הצעיר, בן גילה של אנגלר, עוסק במרחב (הקונקרטי והציורי כאחד) המתהווה דרך שכבות של דימויים נעלמים, חסרים או מחוקים. ההחסרה והשכבתיות בציוריו מספרות על המצב החי, בו מתקיימים בכפיפה אחת התגבשות והתפוררות. נראה שגם אנגלר מציעה בציורה את המצב החי, המתהווה.

נגה אנגלר - Way Under, 2007. שמן על בד.

נגה אנגלר - Way Under, 2007. שמן על בד.

בעקבות המכחול של אנגלר, מתמקד מבטו של הצופה בחלקיקים בנוף, ואו אז, נעלמים חלקים אחרים, מטשטשים, נחסרים, מציעים את הדימוי הקונקרטי, את הנוף הממשי, כאשליה, כפנטזיה, כאפשרות להשתנות מתמדת. מפגן הראווה של האמצעים הציורים (חלק בלתי נפרד מהציור המודרני מסוף המאה התשעה-עשרה ואילך), הופך בציור של אנגלר להצעה של מרחב בעל עומק, לנוף המתהווה (משמע: מתגבש ומתפוגג חליפות) לנגד עיניו של הצופה. חלקים גדולים מהנוף חסרים, הופכים למשטחים לבנים, ואברים קריטיים, כמו רגלי האיילים, אינם מושלמים או נעדרים לחלוטין. במקומות אחרים מבליחים חלקי נוף – צמרות עצים, פירות יער – המתוארים לפרטי-פרטים. הן ההיעדרות והן התיאורים המפורטים, הם תוצאה של עיבוי וריבוד המשטח הציורי. אלו אינם דימויים של דברים שהיו קיימים בזיכרון או במקום כלשהו ונמחקו, כי הציורים של אנגלר מתארים לא רק את תהליך ההזכרות (והשכחה הבלתי ניתנת להפרדה ממנו), אלא את מופע הנוף בהתהוותו.
את העומק המרחבי שבנוף משיגה אנגלר לא מתוך פרספקטיבה אנליטית בעלת נקודת מגוז, אלא בונה אותו באמצעים ציוריים של הסתרה ומחיקה, כאשר השכבות שמצטיירות זו על זו יוצרות תחושת עומק. הציור כמו חושף קטעים המצוירים בהקפדה, ברישומים פרספקטיביים ביד בוטחת. אלא שהציור מלא מקומות פרספקטיביים שכאלו, ולכן מבטל את הפרספקטיבה, מבטל את האפשרות של נקודת מגוז אחת ויוצר מרחב הבנוי ממספר רב של התמקדויות והיעלמויות. כך מציגה הציירת בפני הצופה נוף שמכיל בתוכו רצף מרחבי ורצף נרטיבי השלובים זה בזה. הציור של אנגלר מצהיר על מרחב שמתהווה ללא ליאות, ולפיכך לעולם אינו שלם, תמיד חסר, אך תמיד חי.

תפיסה מרחבית כזו, המזהה את המרחב כהתהוות משתנה הכפופה למבטו של הצופה ולמשך הזמן, ניתן למצוא בכתביו של הפנומנולוג מוריס מרלו-פונטי. בניגוד לתפיסה הקרטזיאנית, הטוענת להתקיימות אפריורית של מרחב הנפרד באופן מוחלט מסובייקט הנמצא בו או מתבונן בו, על פי מרלו-פונטי מתהווה המרחב תדיר, מתוך חוויה פרספטואלית של צופה, ונברא כל פעם מחדש מאינספור נקודות מבט. המושג 'אופק', בו השתמש מרלו-פונטי, מדגיש את האופי הסובייקטיבי של השדה הפרספטואלי, ומחזק את המודעות לתפיסה מרחבית המתגבשת במשך זמן, תוך כדי תנועה. 'אופק' אינו מציע שכל מה שמופיע לנגד עיננו הוא ישות עצמאית (כפי שמציעות המילים: דימוי, דמות, גוף, צורה), אלא מייצג ראייה כתהליך של מיקוד בנקודה מסוימת, כשהדבר הנמצא באותה נקודה מתבלט מסביבתו. כפי שהאופק מקיף אותנו לגמרי ונע יחד איתנו, בהתאם לשינוי נקודות התצפית שלנו, כך מתגבש גם המרחב לנגד (תנועת) עיניו של הצופה, והחוויה המרחבית הופכת להתרחשות הנעשית 'כאן ועכשיו'. ובמילותיו של מרלו-פונטי: "החלל איננו עוד זה שעליו מדברת האופטיקה – רשת יחסים בין אובייקטים כפי שהייתה נראית בעיני צד שלישי, עד לראייתי, או כפי שהייתה נראית בעיני גיאומטריקאי המשחזר אותה ממבט-על – אלא הוא חלל במלוא המובן והמחושב החל ממני כנקודת האפס או דרגת האפס של החלליות. אינני רואה אותו לפי מעטפתו החיצונית, אלא אני חי אותו מבפנים, מאוחד עמו".
נראה שאנגלר מתארת את הממשות בהתהוותה. היא אינה מבקשת לתאר מוטיב בנוף (כפי שעשה סזאן כשצייר את הר סנט ויקטואר, פיתול בכביש או שולחן פירות), אלא את החוויה המרחבית עצמה, המאחדת בתוכה נקודות מבט רבות, הסתרות, טשטוש, מיקוד, זמן וזיכרון. בעקבות מכחולה של הציירת, נעה גם עינו של הצופה ממקום למקום, בניסיונו למפות את המרחב. התבוננות בציור המלא חלקים שחומקים מהראיה, לצד חלקים המתוארים בקפידה, יוצרת את תחושת העומק, את תחושת המרחב כפי שנחווה בממשות – ברור וקונקרטי בחלק הממוקד, ומטושטש, מתפורר ותלוש בכל השאר.

נגה אנגלר, Dusk, 2007. שמן על בד.

נגה אנגלר, Dusk, 2007. שמן על בד.

חווית המתבונן בציור יכולה להיות מנותקת מהסיפור האישי של האמנית, ולהיווצר, כמיטב המסורת הפוסט-מודרנית, מנקודת המפגש בין ההיסטוריה והידע המצטבר של הצופה לבין מה שמתרחש על הבד באופן קונקרטי. אולם, ראוי להתייחס אל ההחלטה לצייר את הנוף הזה דווקא: הנוף התלוש של ההיסטוריה התלושה, הנוף מ"שם" שמתקיים כהד בתודעה ולכן הוא עמום, חלקי, עקור. פרטיו היפים, הענוגים (למשל אייל) מרוטשים, חסרים, כמו נכות בנוף המופלא הזה, שמתהווה ונעלם ללא הרף. הנוף שמציגה אנגלר, כמו הזיכרון, כמו התודעה, כמו הסובייקט עצמו, כמו המרחב עצמו, לעולם אינו שלם מאחר ולעולם הוא מתהווה.

אודות מיכל אורן

סיימה בהצטיינות את התואר השני בחוג לתולדות האמנות של אוניברסיטת תל אביב, ובעלת תואר ראשון מבצלאל, המחלקה לצורפות. בימים אלו מוצגות עבודותיה בתערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות לאמנות ועיצוב 2008, במשכן לאמנות עין חרוד.

4 תגובות
הוספת תגובה »

  1. הכל טוב ויפה רק שהעבודות משעממות ,מנומסות ולא ממש מקוריות.

  2. נו יונתן? " תפקידו של מבקר לפרש ולגלות, למיין, לתווך ולחרוש"
    כתיבה אופיינית של המסיימים בהצטיינות תואר ראשון,שני או שלישי..רק כשיש שאר רוח,מה להגיד ויכולות כתיבה,הטקסטים לאמנות עומדים בפני עצמם,כטקסט,סיפור,אפילו כיצירה עצמאית.ברוב המקרים הם גיבוב של יובש אקדמי.
    בכל מקרה אין בינם לבין יצירות האמנות מאומה,שרירותיות מוחלטת.

  3. The paintings are boring. the text is irrelevant.

  4. יופי של טקסט. יופי של עבודות.
    תודה.

הוספת תגובה