3. ליצור אחת ולתמיד מצב שיגיע מעבר לנקודת האל-חזור

"להיות אוונגרד משמעו לנוע בקצב אחד עם המציאות" (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #8). כעת, על הביקורת הרדיקלית לראות במכלול את הנושא ואת המטרה שלה. על הביקורת הזאת להתייחס אל העבר הממשי של העולם, למציאות הקיימת ולאופן בו אפשר יהיה לשנות אותה. אין ביכולתנו לתפוש את כל האמת על העולם הקיים, ועוד פחות מכך לתכנן פרויקט של חתרנות טוטאלית תחתיו, אלא אם כן נוכל לחשוף את ההיסטוריה הנסתרת שלו, אלא אם נעמיד את כל תולדות תנועת המהפכה הבינ"ל שיזם לפני כמאה שנה הפרולטריון המערבי, לביקורת חדה וקפדנית. "התנועה הזו שפעלה כנגד כל ארגון העולם הישן הגיע לקיצה זה מכבר." (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #7). היא נכשלה. הביטוי ההיסטורי האחרון שלה היה במהפכת הפרולטריון הספרדי, שהובס בברצלונה במאי 1937, אך את ה"כישלונות" וה"ניצחונות" הרשמיים שלה יש לשפוט לאור השלכותיהם הסופיות. על האמיתות העמוקות של השלכות אלו לצאת שוב לאור. מהבחינה הזאת אנחנו מסכימים עם הערתו של קארל ליבקנכט (Karl Liebknecht), בערב ההתנקשות בו, ש"יש תבוסות שהן בעצם ניצחונות, בעוד שיש ניצחונות מבישים יותר מתבוסה". וכך, "התבוסה" הגדולה הראשונה של הפרולטריון, הקומונה הפריזאית, הייתה למעשה הניצחון הגדול הראשון שלו, מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שהפרולטריון המוקדם הפגין את יכולתו היסטורית לארגן את כל פני חיי החברה בחופשיות. בעוד שה"ניצחון" הגדול הראשון שלו, המהפכה הבולשביקית, התבררה בסופו של דבר כמפלה ההרסנית ביותר שלו.
ניצחון הסדר הבולשביקי התרחש בד בבד עם הנגדה מהפיכה-שכנגד הבינלאומית שהחלה עם תבוסת הספרטקיסטים בידי "הדמוקרטיה הסוציאלית" הגרמנית. הדמיון בין שתי התנועות המנצחות, הבולשביזם והרפורמיזם, עמוק יותר מהאיבה הנראית לעין ששוררת ביניהן, מפני שגם הסדר הבולשביקי התברר כלא יותר מווריאציה או כסות חדשה לנושא ישן. תוצאות המהפכה הרוסית שכנגד היו ביסוס ופיתוח לצורה חדשה של ניצול, קפיטליזם מדיני בירוקראטי, מבפנים, והפצת אינטרנציונל "קומוניסטי" שענפיו שמשו אך ורק להגנה על המודל הרוסי שלהם ושכפולו. הקפיטליזם בגרסאות הבירוקראטיות והבורגניות שלו, זכה בחוזה חדש לחיים, על גופותיהם של מלחי קרונשטט, איכרי אוקראינה, ופועלי ברלין, קיל, טורין, שנחאי ולבסוף ברצלונה.
האינטרנציונל השלישי, שכונס בידי הבולשביקים לכאורה כדי לבטל את הרפורמיזם הסוציאל-דמוקרטי המנוון של האינטרנציונל השני וכדי לאחד את הפרולטריון ב"מפלגות קומוניסטיות מהפכניות", היה קשור יותר מדי לאינטרסים של מקימיו מכדי לחולל מהפיכה סוציאליסטית אמיתית בכל מקום שהוא. למעשה, האינטרנציונל השלישי היה במהותו המשך ישיר לשני. המודל הרוסי נכפה במהירות על ארגוני הפועלים המערביים ומאז הם התפתחו באופן זהה. הדיקטטורה הטוטליטרית של הפקידים – המעמד השליט החדש – על הפרולטריון הרוסי זכה להדים בדיכויים של המוני פועלים בארצות אחרות בידי שכבה של פקידים פוליטיים ושל ארגוני עובדים, שהאינטרסים שלהם הפכו מנוגדים בבירור לאלה של הפועלים מן השורה. בעוד המפלצת הסטליניסטית רודפת את התודעה המעמדית של מעמד הפועלים, הפך הקפיטליזם למסורבל ולמפותח מדי. הוא יישב את משבריו הפנימיים והכריז בגאווה שניצחון טרי זה הוא ניצחון קבע. אולם בניגוד לווריאציות שונות ואופוזיציות נראות, רק מערך חברתי אחד שולט בעולם. עקרונות העולם הישן ממשיכים לשלוט בעולם החדש שלנו; מסורות של דורות מתים ממשיכות להכביד על דעתם של החיים.
ההתנגדות לעולם הזה הבאה מבפנים, מהחצר האחורית שלו, מארגונים מהפכניים לכאורה, היא רק מראית עין של התנגדות. פסיאודו-אופוזיציה שכזו מטעה, דוגלת באידיאולוגיות קשוחות פחות או יותר, ובסופו של דבר עוזרת לחזק את הסדר השולט. ארגוני העובדים והמפלגות הפוליטיות שעוצבו בידי מעמד הפועלים ככלים לשחרורו הפכו ללא יותר משסתומי ביטחון, מנגנוני וויסות של המערכת, קניינם הפרטי של מנהיגים המבקשים את שחרורם הפרטי תוך שימוש בהם כבקרש קפיצה לתפקידים במערך המעמד השליט עליו הם מעולם לא חלמו לערער. מצע המפלגה או תקנון ארגון העובדים עשוי להכיל שרידי מינוח "מהפכני", אך בפועל הם לגמרי רפורמיסטיים (יתרה מזאת, הרפורמיזם שלהם הפך חסר משמעות כיוון שהקפיטליזם עצמו הפך רפורמיסטי באופן רשמי). בכל מקום בו הצליחו המפלגות לתפוס כוח – במדינות עוד יותר נחשלות מרוסיה של 1917 – הן שיכפלו את המודל הסטליניסטי של המהפכה-שכנגד הטוטליטרית.(14) בכל מקום אחר, הן הפכו לגורם המשלים הסטטי ההכרחי (15) לויסות הקפיטליזם המסורבל; האופוזיציה הסמלית החשובה ביותר לתחזוק ההומניזם- המשטרתי שלו. אל מול המוני הפועלים, הן נותרו כשומריה הנאמנים ללא תנאי של המהפכה הבירוקרטית שכנגד, והסוכנים הצייתניים של מדיניות החוץ שלה. כשהן פועלות ללא הרף להנצחת הדיקטטורה העולמית של הכלכלה ושל המדינה, הן נושאות על גבן את השקר הגדול ביותר בעולם השקרים. כפי שמנסחים זאת הסיטואציוניסטים, "מערכת שלטון חברתית כלל עולמית, הנוטה לויסות עצמי טוטליטרי, זוכה למאבק רק למראית עין מצד אופוזיציית שווא הנותרת בשטח של המערכת עצמה ולמעשה פועלת כדי לחזק אותה. הפסיאודו-סוציאליזם הבירוקראטי אינו אלא מסווה מרשים ביותר של היררכיית העולם הישן ושל העבודה המנוכרת".
איגוד הסטודנטים, בתורו, אינו אלא פרודיה משעשעת, חיקוי מגוחך וחסר טעם של איגוד הפועלים המנוון זה מכבר. גינוי תיאורטי ופרקטי של סטליניזם על כל צורותיו הוא הבסיס הראשוני ביותר לכל הארגונים מהפכניים בעתיד. ברור שבצרפת, למשל, שם הנחשלות הכלכלית עיצבה את המודעות למשבר, התנועה המהפכנית תוכל לקום מחדש רק על גופתו של הסטליניזם. הסיסמה החוזרת ונשנית של המהפכה האחרונה בפרהיסטוריה צריכה להיות: חובה להשמיד את הסטליניזם.
על המהפכה הזאת להתנתק אחת ולתמיד מהפרהיסטוריה שלה ולהפיק את השירה שלה מהעתיד. קבוצות קטנות של "לוחמים" הטוענים שהם מייצגים את "המורשת הבולשביקית האותנטית" הם קולות מעולם המתים; הם אינם מבשרים את העתיד בשום אופן. שרידים אלו מהתנפצות "המהפכה הנבגדת" מגינים בסופו של דבר על בריה"מ ללא יוצא מן הכלל; זו הבגידה המבישה שלהם במהפכה. הם בקושי מצליחים לקיים את אשליותיהם מחוץ למדינות הנחשלות המפורסמות, שם הם משמשים לחיזוק נחשלות תיאורטית.(16) מהפרטיזנים (אחד הזרמים הסטליניסטים-טרוצקיאנים המפויסים), ועד לכל המגמות והמגמות-החלקיות המתקוטטות מעל גופתו של טרוצקי בתוך האינטרנציונאל הרביעי ומחוצה לו, שולטת אותה אידיאולוגיה מהפכנית, חסרת יכולת תיאורטית ומעשית לתפוש את בעיות העולם המודרני. ארבעים שנה של מהפכה שכנגד מפרידה בינם לבין המהפכה. מכיוון שהשנה איננה 1920, הם בהכרח טועים (והם טעו כבר ב-1920).
התפרקות קבוצת סוציאליזם או ברבריות ה"אולטרה-שמאלנית" לאחר התחלקותה לשני פלגים – "קרדניסטי-מודרנטיסטי" ו"מרקסיסטי-מסורתי" (Pouvoir Ouvrier-כוח הפועלים) – מוכיחה, אם צריך, שלא תיתכן מהפכה מחוץ למודרנה, ולא מחשבה מודרנית מחוץ להמצאה המחודשת של הביקורת המהפכנית (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #9). כל הפרדה בין שני אספקטים אלה, מביאה להתדרדרות אל מוזיאון הפרהיסטוריה של המהפכה או למודרניזם של המערכת, כלומר למהפכה שכנגד השלטת: Voix Ouvri?re או  Arguments (קול הפועל או ארגומנטים).
אשר לקבוצות האנרכיסטיות השונות, אין להן דבר מלבד אמונה פתטית בתווית האידיאולוגית "אנרכיה" מאחוריה הם בודדו את עצמם. כתב העת Le Monde Libertaire מעורר הרחמים, הנערך בלי שום ספק בידי סטודנטים, מגיע לרמות מדהימות של בלבול וטיפשות. כיוון שהם מצליחים לסבול זה את זה, הם יסבלו עם כל דבר.
על המערכת החברתית השלטת, המתהדרת במודרניזציה קבועה, להתמודד כעת מול יריב שקול: שלילתה המתקדמת לא פחות שהיא עצמה מייצרת. (17) יש להניח למתים לקבור את המתים. הדה-מיסטיפיקציות המעשיות של התנועה ההיסטורית מגרשות את השדים שרדפו את התודעה המהפכנית; המהפכה בחיי היומיום עומדת נוכח כובד משימותיה. יש להמציא מחדש את המהפכה ואת החיים עליהם היא מכריזה. אם מטרת המהפכה תישאר כפי שהיא – ביטול החברה המעמדית – זה רק בגלל שהתנאים שאפשרו את עלייתה לא השתנו בצורה משמעותית. יש להרים את המפעל הזה באמצעות רדיקליות חדשה ועקבית. יש ללמוד מכישלונות המהפכנים הקודמים, כדי שהגשמתו החלקית לא תביא לפילוג חדש בחברה.
כיוון שהמאבק בין המערכת לפרולטריון החדש אפשרי רק במונחים של מכלול, על תנועת המהפכה העתידית לבטל כל מה שעלול לשכפל את הניכור שמיוצר במערכת הסחורות – כלומר, המערכת המונעת בידי כוח עבודה נסחר. עליה להוות ביקורת חייה של מערכת זאת, שלילה המגלמת את כל היסודות ההכרחיים להחלפתה. כפי שהראה לוקאץ' (בהיסטוריה והתודעה המעמדית), ארגון מהפכני הוא מתווך הכרחי בין תיאוריה ופרקטיקה, בין אדם והיסטוריה, בין המון הפועלים לבין פרולטריון מבוסס כמעמד (הטעות של לוקאץ' היתה שהאמין כי המפלגה הבולשביקית מילאה תפקיד זה). כדי שיוכלו להתממש, על הנטיות והמחלוקות ה"תיאורטיות" להיתרגם לשאלות ארגוניות. בסופו של דבר, הכל תלוי באופן בו תפתור תנועת המהפכה החדשה את בעיית הארגון; באופן בו מתיישבות צורות הארגון עם המפעל המהותי: ההכרה הבינלאומית בכוח האבסולוטי של מועצות הפועלים כפי שתוארו במהפכות הפרולטריון שבמאה זו. ארגון שכזה חייב לבקר בצורה רדיקלית את כל יסודות החברה בה הוא נאבק: ייצור סחורות; אידיאולוגיה על כל תופעותיה; המדינה; והפרדות שכופה המדינה.
אבן הנגף שהכשילה את תנועת המהפכה הישנה הייתה הפרדת התיאוריה מהמעשה. רק הרגעים הנעלים של מאבקי הפרולטריון התגברו על הפיצול הזה וגילו את האמת שלהם. אף ארגון עוד לא גישר על הפער הזה. אידיאולוגיה, "מהפכנית" ככל שתהיה, משרתת תמיד את השלטון; היא האזעקה החושפת את הגייס החמישי של האויב. לכן, הביקורת על האידיאולוגיה היא הבעיה המרכזית בארגון המהפכה. שקרים הם תוצר העולם המנוכר; הם אינם יכולים לצוץ בתוך ארגון הטוען להובלת האמת החברתית מבלי שהארגון כולו יהפוך בכך לעוד שקר בעולם השקרים.
כל האספקטים החיוביים של כוח מועצות הפועלים חייבים להתקיים מראש בכל ארגון מהפכני המתכוון לממשן. על ארגון כזה לצאת למלחמה לחיים ולמוות נגד תיאוריית הארגון הלניניסטית. מהפיכת 1905, התארגנותם הספונטנית של הפועלים הרוסים והפיכתם לסובייטים (מועצות פועלים), כבר הייתה ביקורתית בחלק ממעשיה(18) כלפי תיאוריה הרסנית זו. אך המהפכה הבולשביקית המשיכה להאמין שהספונטניות של מעמד הפועלים לא תוכל להתקדם מעבר ל"תודעה של איגודים-מקצועיים" ולכן היא לא הצליחה לתפוש את "המכלול". הדבר התבטא בעריפת ראש הפרולטריון כדי שהמפלגה תוכל לשים עצמה ב"ראש" המהפכה. ערעור על יכולתו ההיסטורית של הפרולטריון להשתחרר, כפי שעשה לנין בברוטאליות כה רבה, משמעו ערעור על יכולתו לנהל את חברת העתיד. מנקודת מבט שכזו, משמעות הסיסמה "הכוח לסובייטים" לא היתה אלא כיבוש הסובייטים בידי המפלגה והצבת מדינת המפלגה במקום ה"מדינה" הגוססת של הפרולטריון המזוין.
על "הכוח לסובייטים" לשוב להיות סיסמתנו. אבל הפעם באופן מילולי, בלי המניעים הנסתרים של הבולשביקים. הפרולטריון יכול לשחק את משחק המהפכה אך ורק אם העולם כולו עומד על הפרק; אחרת אין בכך כלום. הצורה היחידה של כוחו: ניהול-עצמי כללי, איננה ניתנת לשיתוף עם כוח נוסף. מכיוון שהיא מייצגת את פירוק כל הכוחות, המהפכה לא יכולה לסבול גבולות (גיאוגרפים ואחרים); כל פשרה תתקבל מייד כויתור, ככניעה. "על הניהול-העצמי להיות האמצעים והמטרה של המאבק הנוכחי. לא רק כמה שמונח על כף המאזניים במאבק הזה, אלא גם כצורה המתאימה לו. הוא עצמו החומר בו הוא יוצר, והוא ההנחה הקודמת לו עצמו ("The Class Struggles in Algeria").
ביקורת מאוחדת של העולם היא הערובה לעקביות ולאמת של ארגון מהפכני. ההסכמה לקיום של מערכת דכאנית באזור מסוים (כיוון שהיא מציגה עצמה כ"מהפכנית", לדוגמה) משמעה הכרה בלגיטימיות של הדיכוי. ההסכמה לניכור בכל אחד מתחומי חיי החברה משמעו הודאה בהכרחיות של כל סוגי החיפצון. לא מספיק לצדד בכוח של מועצות הפועלים באופן מופשט; צריך להראות מה זה אומר למעשה: מחיקת יצור הסחורות ובעקבותיה מחיקת הפרולטריון. למרות ההבדלים השטחיים ביניהם, כל החברות הקיימות נשלטות בידי ההיגיון של הסחורות. זהו הבסיס לוויסות הטוטליטארי שלהן. חיפצון הסחורות הוא המכשול הבסיסי לשחרור כללי, להבניה חופשית של החיים. בעולם של ייצור סחורות, הפרקסיס אינו נעשה בהתאמה למטרות שנקבעו כי אם בהתאם להנחיות של כוחות חיצוניים. חוקים כלכליים מתחזים לחוקי טבע; אך כוחם תלוי אך ורק ב"חוסר המודעות של מי שמשתפים בהם".
המהות של ייצור הסחורות היא באיבוד העצמי ביצירה הכאוטית והלא מודעת של עולם שנמצא לגמרי מעבר לשליטת היוצרים. לעומת זאת, בגרעין המהפכני הרדיקלי של ניהול עצמי כללי עומדת השליטה המודעת של כולם על החיים בכללותם. ניהול עצמי של ניכור הסחורות, בסך הכל יהפוך את כולם למתכנתים של הישרדותם – ולא ישנה באופן משמעותי את הקפיטליזם. לכן, משימת מועצות הפועלים לא תהיה רק ניהול עצמי של העולם הקיים, אלא שינויו הבלתי פוסק: הביטול הממשי של הסחורות (אותו מעקף עצום בתולדות הייצור העצמי האנושי).
מחילוף זה משתמע ביטול העבודה והחלפתה בפעילות חופשית מסוג חדש, וכפועל יוצא חיסול אחת הפרדות הבסיסיות של החברה המודרנית: בין כוח עבודה הולך ומתחפצן לבין פנאי שנצרך באופן פאסיבי. קבוצות שהגיעו אל קיצן כמו סוציאליזם או ברבריות או כוח מעמד הפועלים, (19) אמנם דבקות בסיסמא המודרנית "כוח מעמד הפועלים", אבל ממשיכות בדרכן של תנועות פועלים ישנות בניסיון ליצור רפורמציה של העבודה דרך "הומניזציה". אולם כעת יש לתקוף את העבודה עצמה. ביטול העבודה איננו "אוטופי", הוא התנאי הראשון לביטול אפקטיבי של חברת הסחורות, הסרת ההפרדה בחיי כל אדם בין "זמן חופשי" ל"זמן עבודה" – החלקים המשלימים של חיי הניכור – המהווה ביטוי לסתירה הפנימית של הסחורות בין ערך שימוש וערך חליפין. רק כאשר יצליחו להתגבר על הסתירה הזאת יוכלו בני האדם להפוך את פעילותם לנתונה לרצונם ולתודעתם ולראות עצמם בעולם אותו הם יצרו. דמוקרטיה של מועצות פועלים היא הפתרון לכל ההפרדות הנוכחיות. היא הופכת את "כל שנמצא מחוץ לאינדיבידואל" לבלתי אפשרי.
השליטה המודעת בהיסטוריה בידי האנשים שיוצרים אותה – זהו כל המפעל המהפכני. ההיסטוריה המודרנית, כמו כל ההיסטוריה בעבר, היא תוצר של פעילות חברתית, היא התוצאה (הלא מודעת) של פעילות אנושית. בעידן של שלטון טוטליטארי, הקפיטליזם יצר דת משל עצמו: הראווה. הראווה היא המימוש הארצי של אידיאולוגיה. מעולם לא היה העולם כל כך הפוך. "וכמו 'ביקורת הדת' בימיו של מרקס, ביקורת הראווה היא כיום התנאי המקדים לכל ביקורת" (האינטרנציונל הסיטואציוני #9).
לאורך ההיסטוריה התעמתה האנושות עם בעיית המהפכה. האמצעים החומריים והטכנולוגיים המשתכללים תדיר משתווים בגודלם אך ורק לחוסר שביעות הרצון התהומי ההולך וגובר של כולם. הבורגנות ויורשה המזרחי, שלטון הפקידים, לא יכולים להשתמש בפיתוח היתר (שיהווה את שירת העתיד), לשום מטרה ראויה בדיוק מפני ששניהם חייבים לשמר סדר ישן. הם יכולים להשתמש בו אך ורק לתגבור הפיקוח המשטרתי שלהם. הם יכולים רק לצבור הון, ולפיכך פרולטרים – ובפרולטר הכוונה לכל אדם המודע לחוסר השליטה שיש לו על חייו. גורלו ההיסטורי של הפרולטריון החדש הוא לרשת את העושר חסר הערך של העולם הבורגני – עושר שמוטל עליו לשנות ולהמיר פיתוח בצורה שתפתח בני אדם בעלי ממומשים השואפים לחלוקה מלאה של הטבע ושל הטבע שלהם. משמעות מימוש טבע האדם, היא ריבוי אינסופי וסיפוק מלא של תשוקותיו האמיתיות המדוכאות ע"י הראווה בפינות החשוכות ביותר של תת-ההכרה המהפכנית, ושאותן הוא יכול להגשים רק באופן דמיוני בהזיה החלומית שהיא מפרסמת. הסיפוק האמיתי של תשוקות מקוריות – שמשמען סילוק כל רצונות-הדמה ותשוקות-הדמה שהמערכת מייצרת על בסיס יומי כדי להנציח את כוחה – לא יכול להתרחש ללא ביטולה והחלפתה החיובית של ראוות הסחורות.
ההיסטוריה המודרנית תוכל להשתחרר והישגיה הרבים יכלו לשמש באופן חופשי רק את אותו כוח שכיום היא מדכאת: הפרולטריון החסר כל שליטה על תנאי פעילותו, ועל המשמעות והתוצרים של פעילות זו. במאה ה-19 ירש הפרולטריון את הפילוסופיה; כיום הוא יורש את האמנות המודרנית על ביקורתה המודעת של חיי היומיום. הוא לא יצליח לבטל את עצמו אלא אם כן יממש בו-זמנית אמנות ופילוסופיה. שינוי העולם ושינוי החיים הם כהינו הך עבור הפרולטריון, אלה הן סיסמאות השלובות שתבאנה לביטולו כמעמד, לפירוק שלטון הצורך והחלפתו בשלטון החופש. הביקורת הרדיקלית ושיקום משוחרר של כל הערכים ודפוסי ההתנהגות שנכפו עליו באמצעות המציאות המנוכרת הם הפרוגרמה המקסימלית שלו. יצירתיות חופשית בבניית כל הרגעים והאירועים בחיים היא השירה היחידה שהוא מכיר, שירה שכולם יוצרים, ראשיתו של פסטיבל המהפכה. מהפכות פרולטריות יהיו פסטיבלים או שלא יהיו, מפני שפסטיבל הוא הקו המנחה של החיים עליהם הן מכריזות. משחק הוא העיקרון המוחלט של הפסטיבל הזה, והחוקים היחיד שהוא מכיר הוא חיים ללא זמן מת והנאה ללא גבולות.

על דלות חיי הסטודנט – חלק ראשון

על דלות חיי הסטודנט – חלק שני

הערות
1. מרק קרווץ, נואם מבריק, ידוע בקרב העסקנים הפוליטיים של UNEF, עשה את הטעות שבלהיכנס ל"מחקר תיאורטי". בשנת 1964 הוא פרסם כתב הגנה על התאגדות הסטודנטים. בכת העת Les Temps Modernes אותו הוא הוקיע שנה לאחר מכן באותו כתב עת.
2. ברור מאליו שאנחנו משתמשים במושגים מופע ראווה, תפקיד, וכו' במבנם הסיטואציוניסטי.
3. אך ללא המודעות המהפכנית: לפועל המיומן לא שגה באשליית הקידום.
4. אנחנו מתייחסים לתרבות של הגל או של האנציקלופדיסטים, לא לזאת של הסורבון או של בתי הספר הגדולים (?cole Normale Sup?rieure).
5. כיוון שאינם מעזים לדבר בשם הליברליזם הגס, הם מעלים באוב חרויות מדומיינות של האוניברסיטאות בימי הביניים, תקופת ה"דמוקרטיה של אי-חרות".
6. ראו: “Correspondence with a Cybernetician” ב- Internationale Situationniste #9 ובחוברת הסיטואציוניסטית tortue dans la vitrine La המכוונת נגד הניאו-פרופסור א. מול.
7. ראו: המאבק המיני של הנוער ותפקיד האורגזמה.
8. לגבי שאר האוכלוסייה, כותונת כפייה הכרחית כדי לאלץ אותם כדי להופיע אל מול הפסיכיאטר במצודת בית חולי הנפש שלו. אך עם סטודנטים מספיק ליידע אותם לגבי עמדות השמירה שהוקמו בגטו שלהם: הם נחפזים בכאלה מספרים עד שעליהם לחכות בטור כדי להיכנס.
9. על חבורת ארגומנטים (Arguments) והיעלמותו של כתב העת שלה, ראו חוברת "אל תוך פח ההיסטוריה" שהוציא לאור האינטרנציונל הסיטואציוניסטי בשנת 1963.
10. בהקשר הזה אי אפשר שלא להמליץ בחום על הפיתרון לפיו נוהגים החכמים ביותר, המורכב מלגנוב אותם.
11. ההרפתקה האחרונה של "איגוד הסטודנטים הקומוניסטים" ושל עמיתו הנוצרי מוכיחה עד כמה כל הסטודנטים מאוחדים סביב עיקרון בסיסי אחד: כניעה ללא תנאי לממונים עליהם.
12. בה חברי התנועה נגד הפצצה גילו, פרסמו ופלשו לכמה מקלטים אטומיים סודיים ביותר שנשמרו עבור חברי ממשלה.
13. בהקשר הזה כדי להזכיר את כתב העת המצוין Heatwave, המתקדם לקראת רדיקליות קפדנית יותר ויותר.
14. המפלגות חתרו לתיעוש מדינות אלה בשיטה הקלאסית צבירה פרימיטיבית על חשבון האיכרים, שהואצה בעזרת טרור בירוקראטי.
15. במשך 45 שנה המפלגה ה"קומוניסטית" הצרפתית לא עשתה אף צעד כדי לתפוס את השלטון. הדבר נכון לגבי כל המדינות המתקדמות שלא נרמסו תחת מגף הצבא ה"אדום".
16. על תפקידם באלג'יריה, ראו The Class Struggles in Algeria (מלחמת המעמדות באלג'יריה) (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #10)
17. Address to Revolutionaries of Algeria (קריאה למהפכנים באלג'יריה) (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #10).
18. לאחר הביקורת התיאורטית עליו שכתבה רוזה לוקסמבורג. [ראו "שאלות ארגוניות על הסוציאל דמוקרטיה של רוסיה" (1904) של לוקסמבורג בו היא מבקרת את מה יש לעשות? של לנין. (1903)]
19. לעומת זאת, קבוצות כמו ה-ICO בהתנזרותה מכל ארגון או תיאוריה קוהרנטית מביאה על עצמה כליה בהכרח.