הצייר הירונימוס בוש תאר את ספינת-השוטים כבבואת החברה של תקופתו. המושג הושפע מעונשים שנענשו אנשים, לאו דווקא המשוגעים, כשזרקו אותם על סירות בים לשוט הלוך ושוב. אלה שעלו על סיפון ספינת השוטים גם אם היו שפויים, השתגעו. בדרשות ומשלים מקראיים, ספרותיים, אמנותיים ואחרים, נמצאו ביטויי הכסיל והשוטה בהקשר לספינה בלב ים ובלעדיה, גם כשוטים המאבדים את דרכם, לכדי יצירת משמעות מורכבת ומשתנה בהגדרת אופיו, מהותו ודרכו של האדם. הגדרת אי העידון ואיבוד משמעות דרכו ועולמו של האדם על אדמה יציבה, מופיעה במקרא בלא מעט ואריאציות ושיכפולים רעיוניים. הגדרת משמעות האב-טיפוס האנושי, שמתחת לכל קליפותיו ומעשיו, מתקיים בעולם הזה תחת ערך "האדם הזמני", זמני, מתנדנד על סירת חייו כשהוא אך לכאורה שולט בגורלו, בשליטה בלתי נשלטת, תְלוּי זוויות התבוננות במצבו.

"ספינת השוטים", שם ציורו של הירונימוס בוש, צייר ימי ביניימי ויש שיאמרו הסוריאליסט הראשון, מייצגת נאמנה את הסתירות הרבות הנובעות מדרכן של התובנות האנושיות להכיל את סוגיית האדם העומד מול גורלו, המשנה את גורלו, הנלחם בגורלו, הנסחף עם גורלו, המשפיע על גורלו והוא עליו. הציור מהווה ערך וויזואלי מושגי רב משמעות, מייצג 12 דמויות ומתייחס לגרוטסקיות מצבו של האדם דרך ייצוגים סותרים. זאת תוך השוואה בין התנהגותו של אדם, אופיו, מעשיו, ואי יכולתו, או יכולתו המגוחכת, לשלוט בחייו ובגורלו. קונספט הסתירות הזה מאוגד בציור אחד, משונה, מושלם בניגודיו ואמירותיו הסותרות והמורכבות, והוא מעביר לצופה תחושה בלתי אמצעית של חלום ומציאות, של קרוב רחוק, והוא אומר את מה שצריך לפענח מתוך שאינו אומר.

אם הכסילות היתה לערך המבקר את האדם על  נסיונותיו לשלוט בחייו או על דרכיו הלא הגיוניות תוך נסיונותיו לנהוג בחייו כעומד על קרקעית סירה טרופה (בין אם ההגדרה "טפשות" מקורה בנסיונות להציב לאדם מראה מול הרוע שיש בו, או תכונות גסות אחרות, בין אם המדובר בביקורת על התנהלותו באורחות חייו,  בין אם זו ביקורת על נסיונות הבריחה שלו מהתמודדות עם המציאות, אחת מהן שהיתה מאז ומעולם וגם היום לצו אופנתי כשתיית האלכוהול, כמשל לבריחה מהתמודדות וסיגול אורח חיים נהנתן, חסר אחריות הכופר במשמעות החיים, או בכל ואריאציה אחרת שאפשר לדון בה לכאן ולכאן), הרי לנו בסופו של דבר סוג של קריקטורה מתוחכמת ומוארת המסמלת תחת דפוסי הגדרות אנושיות את טיבו של האדם מאז ומעולם, ואת השאלה מדוע הוא רוצה להיות ולהידמות לאלוהיו.

בציור של הירונימוס בוש: מתחת לרגליהם של השטים – סירה הנוהגת על גלי הים כדרך הים להציבה מול טלטוליו, בדרכו שלו, ואם היא בדרכה שלה, הרי היא דומה לאופיו ולהתנהגותו של האדם, היא כמעשי ידיו, והוא מעליה כקנה קש רצוץ, כאחיזתו בחייו, תחת קרקע בלתי מוסרית המטלטלת אותו במודע, מכורח אופן מחשבתו, למקומות בלתי ידועים, מסקרנים, ואז מתוך סערת הים, הרי היא פורעת בו כרצונה, הוא נתון לחסדי הים והרוחות.

לא תמיד האדם מופרע מכך, נהפוכו, הוא דווקא עשוי ליהנות ממצבו, הוא לא רואה את מצבו, או שהוא רואה ואין הוא מכיל, דרך הבריחה כסימבול או שלא, למשקה, דרך הבריחה היא גם בספינה רעועה, הרי הוא מתמכר לתחושת העונג העילאית של הטלטול הבלתי פוסק של גלי הים, סירתו צרה ודלה, הוא בורח, מתעלם ממקומו, סירתו ממשיכה לשוט, ואין הוא רוצה לדעת, ואין הוא יודע, אלא לכאורה, על הסכנות שהוא עצמו יוצר במו ידיו. מנותק מעמידה בטוחה, הוא מתנהג בדרך פוחזת, בורחת, למחוזות אחרים, ואת ההקשרים העולים מדברים אלה כל אחד ייקח רעיונית למקום אחר.

לכאורה, שכלול הטכנולוגיה מותיר את העולם בהתקדמות טכנולוגית, מדעית ותרבותית, אך כשספינת השוטים נצפת כמשל בעל משמעויות על אופיו של האדם, חייו ודרכו, היא מסמלת דרך אין ספור ואריאציות מטאפוריות את החטא ועונשו. כחטאיו של אדם אל מול דרכו המיטלטלת, חטאיו הנובעים ושאינם נובעים ממעשיו. מה משפיע עליו יותר? מעשיו או גורלו? מה מתקדם ומה חוזר לאחור? דרך הדמויות השתויות, המשתטות, המשיטות עצמן על סירה קטנה, ניכר רצף סמנטי תחבירי רב תחומי, אמת חיצונית משתקפת באמת פנימית, רב ההקשריות חוזרת ונטענת בתצריפי משמעויות לאורך השנים, וספינת השוטים נכונה תמיד לשאת על עצמה עוד מַטְעֵנֵי משמעויות. אמיתות מגיעות בסתירה או בעימות כמו גם בהשלמה עם שאלות שנשאלו מאז ומעולם על השפעתו של האדם על חייו וגורלו, ומה בא לפני מה הביצה או התרנגולת. התנהגותו, דרכו, מעשיו ובחירותיו משפיעות על גורלו, או גורלו הוא המשפיע על מהויותיו?

הקומפוזיציה בציור של הירונימוס בוש מושכת למעלה ולמטה, לשמיים וארץ, גם לימין ושמאל, הציור מצפין גם את המושג "גן עדן של שוטים". עץ לקוח מן האדמה מושם בספינה כמוטיב סימבולי, אם הוא נלקח למקום אחר, או מהווה רק סימול לקרקע יציבה, מסמל את האחיזה של האדם באדמה, גם את פרשת נוח והמבול, את הצורך בעיגון באדמה דרך משלי העץ על סוגיהם, קרקעית הסירה עשויה מאותו החומר שאותו הצמיחה האדמה, שממנה בנה האדם רפסודה לעולמות אחרים. הדמויות השתויות שטות, עוסקות בעצמן, שרות. מישהו עולה להניף דגל על ראש התורן, מוקיון מחצין את גרוטסקיות מצבם, אבל מפנה גבו להילולה שבתוך הסירה כאמירה כפולה של צחוק בצד. קנקני יין נזרקים באוויר, קווי קונטור יוצאים מהם, משל לזרימת האלכוהול כבלבול ובריחה מן המציאות. שתי דמויות עירומות במים, ספינת השוטים של הירונימוס בוש מתארת את החיים כהרפתקאה גרוטסקית, שֵם הציור היה למושג. בהסתכלות חיצונית ופנימית על העולם דרך השוט והמשוט, דרך השוטה והשותה שבאדם, במשמעות ספציפית או כללית, יש אמת צרופה בטענה שנסיגה או התקדמות תלויות ונגזרות מהגדרת היעד שאליו משיט האדם את חייו, אך הגדרות אלה אינן אלא הסבר לבלתי ידוע מראש, כי אין האדם יודע מה יהיה גורלו, ובין אם הוא שט, שוטה או שותה, גם אם מעגן את חייו על קרקע יציבה, דרך יעדו הלא ברור, באין לו אחיזה ממשית בחייו, כפי שהציור מבטא זאת, אין דרכו אלא דרך חסרת יציבות, במהותה מהווה פטאליסטיות מוסווית או מובהקת, באין עיגון בחייו, כשאת היצירה הוא מוכרח לגבש גם היא תראה לבסוף כסירה טרופה, באין לו יעד ידוע, והוא שט ושוטה ומשיט את ספינתו וזוהי גם האמת הוודאית ביותר על דרך חייו.

מילים רבות בעברית מתחברות בעשרות ואריאציות לציור הזה. דרך הציור של הירונימוס בוש מתהווה ההגדרה הפטליסטית כעובדה כמעט מוגמרת, הטעונה, עם זאת, ביסודות מהופכים, שכן אם מהות האדם היא פטליסטית מדוע היא נצפית דווקא על ספינה רעועה בלב ים? הרי הספינה מעשי ידי אדם ולא מעשיו של כוח עליון, אם הספינה היא מעשיו והוא שוטה ושותה את חייו, הרי שאין פטליזם מוחלט בחייו וניתנה לו האפשרות לקבוע נתיבותיו, הרי יכול היה לשכון לבטח על אדמה אחרת, מדוע אין הוא יודע זאת? מדוע הוא בוחר בישיבה בספינה רעועה על גלי ים ועל מעשי ידיו?

הציור המושגי מימי הביניים, יוצר היבטים משתנים לאופן ראיית מציאותו של אדם, לשליטה שלו בחייו, ובניית המציאות שלו כמשל. המציאות היא לכאורה או שלא לכאורה מעשי ידי אדם, אך עד כמה היא מציאותו ועד כמה היא השתטותו? עד כמה היא שייכת לו ועד כמה היא רחוקה מהבנתו? ומדוע עדיפה הנסיעה ליעדים בלתי ידועים, תוך שתיית הבל ושוכרה, בחוסר יכולת לשלוט על הדרך, על כל הסכנות הכרוכות בכך, והוא על הסירה בכל זאת נוסע. ואולי המציאות מורכבת דיה מכדי שהאדם יכיר בכך, ויברח מן האדמה המשעממת למחוזות נסתרים? ובכך אין הוא טפש, אלא מודע למגבלותיו, ואולי בכך שהוא נוסע הוא פורץ דרך לבאים אחריו, הממשיכים לפרוץ דרך לבאים אחריהם, כי אחרי הכל כבר אמר קהלת, הכל הבל הבלים.

הרעיון המורכב בספינת השוטים של הירונימוס בוש, מתקיים בלא מעט כתבים ומקורות מקראיים ורנסנסים. להלן לקט בין מה שבין אדם לשוטו, משוטו, שתייתו, אופיו השוטה, גורלו ואלוהיו.
*
"והנה סתרי דרכי יהו"ה אד"ם והנה יהו"ה מסתיר דרכי אד והמקטרג אומר אני הוא …… מעשה אלהים המה בין על דרך הפשט, מפני שאמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. …… ובעת שאתה מזכיר עליהם הש"ם יט"ו לשו"ט בחי"ה ובה"ם ישו"ט אד"ם בשוטו על פני מי הים" …
(ספר אוצר עדן גנוז)
*
"וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם (תרגיש בחילה וטלטולים פנימיים כאילו שאתה שוכב באמצע הים) , וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל (תורן של ספינה, שמתנדנד גם בגלל הגלים וגם בגלל הרוח)" . משלי כג פסוק לד
*
"דברי קהלת, וזרח השמש, כל הנחלים הולכים אל הים, כינה את הרשעים בחמה ובלבנה וים שאין להם מתנת שכר כך שנוי בספרי ולמדתי משם שהענין מדבר ברשעים והמשילם לתגבורת החמה שסופה שוקעת, תוספ' ד"א כל הנחלים הולכים אל הים מה ת"ל, בעובדי ע"א נאמר שוטים המשתחוים למים סבורים שיש בהם ממש לפי שרואין את הים הגדול שכל הנחלים הולכים בו והוא אינו מלא ואינן יודעין להבין כי אל המקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת שמימי הנהרו' ההולכי' לתוך הים הם המים עצמם שהלכו כבר הם נובעות מתחת התהום והולכים למעלה מן הקרקע עד הים וחוזרים ונובעים לפיכך אין הנהרות פוסקים ואין הים מלא ולא מפני שיש בהן ממש ".
*
"כל סכל ידמה, כי המציאות כולה היא בעבורו, וכאילו אין שום מציאות זולתו" (הרמבם)
*
"גן עדן של שוטים" ביטוי לאדם שהתנהגותו אינה מוסיפה כבוד.
"עשב שוטה" מציין אדם שהחברה מתנערת ממנו.
"אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים"(מלכים א', פרק יב' פסוק יא).
(פילוג ממלכת ישראל וממלכת יהודה).
*
ספינת השוטים כפואמה סאטירית של הסופר הגרמני סבסטיאן ברנט, יצאה לאור בבאזל בשנת 1494 ותורגמה ללשונות אירופאיות רבות. זו אחת היצירות הפופולריות ביותר בתקופת הרנסאנס, אלגוריה המתארת את חולשותיהם של בני האדם וכוללת 113 פרקים המלווים בחיתוכי עץ. בפואמה מסופר על ספינה עמוסה באלפי שוטים המסווגים ל-112 סוגים שונים, המפליגה דרך גן עדן של שוטים אל ארץ השוטים. דימויי הכסיל והכסילות בתרבות הרנסנס בכתבים ההומניסטיים ובתיאטרון אותה תקופה עוסקים באינטנסיביות בדימויי השוטה גם כמיתוס של המוות. סבסטיאן ברנט, בספינת השוטים (1494), מבטא את הדאגה של בני התקופה מסכלותם של אחרים. ברנט טען שאין השוטה נתפש כליצן אלא כחוטא אשר "אינו יודע את עצמו ואינו יודע את האל".
*
מישל פוקו – "כלוא בספינה, שממנה אין מנוס יש לו אמת ומולדת רק באותו מרחב עקר בין שתי ארצות שאינן יכולות להיות שלו" (ספינת השוטים כנרטיב פוליטי שמישל פוקו פיתח כדי להציג תיזה אודות תולדות השגעון בעידן התבונה, כשזהותם של השוטים משתנה מהמצורעים, לשוטים ולמטורפים).

ספינת השוטים של דן בירנבוים / גלריה גרוס ת"א
בווריאציות עוברת ספינת השוטים כסוג של מקרא מפת אדם, עידן ותקופה, המורכבת מיצירות רבות ממהלך ההסטוריה, כשכל תקופה ויוצר מוסיפים למושג תוספות. תערוכתו של הצייר, האדריכל והאמן דן בירנבוים, המוצגת בימים אלה בגלריה גרוס בתל אביב, יוצרת אמירה נוספת. בירנבוים מטעין את סוגיית השוטה מחדש, תוך התכוונות למצב פוליטי, חברתי, כלכלי, אקולוגי, שבור וחצוי, וגם ישראלי מן הסתם, בדרך ספינת שוטים משלו.

סירת משוטים שהובאה מעזה לתל אביב וניתנה במתנה לבירנבוים, שבורה לשניים ומוצבת בגלריה המחולקת לשני חדרי דירה סטנדרטיים. הסירה מן הים היושבת בתוך דירה מוצאת מהקשרה, מזכירה לוויתן חנוט, כדג גדול ומת, שהושם בחלון ראווה בתל אביב. סירת משוטים אמורה להיות בים, לא בתוך דירה, כך שבמבט ראשון עוברת תחושה קשה של סופניות. הסירה נגמרה מתוך הים, עזבה מזמן, אין בה כבר שימוש, היא "מתה". גם הדמויות הלבנות העסוקות בעצמן היושבות עליה בשני חלקיה, מנסות לחתוך אותה במסור, לקרוא "עכבר העיר", לשתות לשוכרה, כולן כאחת, מעבירות תחושה של דמויות רפאים קפואות, עסוקות בשלהן, ואינן יודעות היכן הן נמצאות, הן קפאו.
האלגוריה המעניינת שיוצר בירנבוים שואבת את סיפורה מהציור של הירונימוס בוש ומתכתבת איתו. הדמויות הלבנות אינן שמות לב שאינן בים אלא ביבשה, הן עברו מאות שנים עד שהגיעו ליבשה, ועדיין יושבות על אותה סירה. אלא שסירתן כבר התפרקה לשניים מתוך הים הגדול, ועתה היא ממוקמת, לכאורה או שלא לכאורה, בשני חדרים שונים, בתוך דירה/ גלריה בתל אביב, מימין ומשמאל. המשמעות ההיגדית נוצרת מאופן בחירת הוואריאציה להתכתבות עם ציורו של בוש. אם אצל בוש הספינה שטה הרי שפה היא נעצרה לתמיד. הסרט שצייר בוש בימי הביניים נסע ונסע עד שנעצר פתאום, מי שם לב לכך שספינת השוטים עוגנת כפוחלץ מושגי מוזיאוני כבר בתוכנו?

הקיר המחלק את שני חלקי הסירה מובא כאמירה דו משמעית על שני צדדים חלוקים, מטאפורה ישנה ומתחדשת מתוך אמירות ישראליות אולי פוליטיות, אולי אמירות ישראליות אחרות בימין ושמאל, רק חול וחול. מתוך שלל הניואנסים על ספינת השוטים, זהו הניואנס של שני חלקים חצויים הדומים במהותם, כשתי סוגיות העוסקות בעצמן ללא פתרון. אולי זה העם החצוי לשניים, אולי החצייה היא שבר שנגזר ממצב כלכלי, אולי כפתרון סופי לבעיות האמיתיות שקשה לטפל בהן, אולי כמצב אולטימטיבי על שני חלקים שנחתכו מתוך מציאות בלתי אפשרית.

המצב קפא. אולי ספינה חתוכה זו נגזרת מתוך מות הים ושברו, מתוך עליית גובה פני הים בעקבות המסת קרחונים, מתוך אצות רעילות שהורגות בהדרגה את הדגה ואינן מותירות לדייגים דבר. ואולי ישנן עוד סירות רבות כאלה, הזרוקות כאבן שאין לה הופכין, אין בן שימוש יותר, הנסיעה בים התגלתה כחלום בהקיץ, הים והיבשה היו לאותה תסמונת, אין לברוח יותר, אין לאן, גם הדיאלוג והשיח דומה להן מבחינת קץ הכל, הידוע מראש מכריע את הצורך של האדם בידיעה, אין תקשורת, גם לא הפרייה הדדית, התמונה המתוארת היא של ניתוק, בידוד, חוסר הידברות, ריחוק, חיצוי ידוע מראש לכדי מצב סטטי שהיה למצב אסתטי, וויזואלי, חד ונוקשה, בחוסר תקשורת בניכור גדול.

להבדיל מהסירה השטה על משוגעיה של בוש, הסירה של בירנבוים כבר לא שטה, היא דוממת – כבר התרסקה, מקושרת ליעודה המקורי, אך מוציאה ממנו רק את הסוף. היא מהווה סמן נוקב למצב האדם החי והמת, דרך קרעים חברתיים בלתי ניתנים לתיקון, ניכור עדרי, מעמדי, אנושי שבין אנשי הארץ הזאת, וארץ אחרת, מעבר לים, שרק הציפורים יודעות הדרך לשם.
אנשי הספינה של בירנבוים אינם נראים שוטים, הם פשוט כבר אינם נראים אנושיים יותר. בדרך מטלטלת ושבורה, הם נראים כאיקונות אנושיות, נטולות זהות, וכשהים אינו אותו הים, האדם אינו אותו אדם, המים אינם אותם המים, והמשוגעים כבר אינם אותם המשוגעים, נדמה כי סירה זו, במהדורה ישראלית, המייצגת גם ארצות אחרות ועמים נוספים, עשויה להתרסק לעוד חלקים, יד אדם בדבר, לא רק שם שמיים.