שוטף ומתמלא / ביקורות

התשוקה האלימה

האם תרבות היא הקניבל האחרון שאכל את הקניבל האחרון? על עבודותיו של יובל שאול

ב-24 בנובמבר 1859, לאחר עבודה מאומצת שארכה יותר משנתיים, פרסם צ'רלס דרווין את הספר "מוצא המינים". מרגע זה ואילך, הפך רעיון הברירה הטבעית לאמצעי מרכזי להבנת העולם. התרחיש האבולוציוני ששרטט דרווין הפך את האלימות החייתית לתופעה תרבותית טבעית המצויה לכאורה בכל. מנקודת מבט מכוננת זו משקיפות עבודות האמנות של שאול על צפונותיו של העולם החברתי "המתורבת". 
האלימות מיוצגת בסדרת העבודות "הגהנום הוא הזולת" באמצעות חיות מפוחלצות המופיעות בגודל טבעי. ה"דבר האמיתי" משמש כרדי-מייד (Ready made) האולטימטיבי, המגלם באמצעות החומר הטבעי את מבנה העומק של המציאות. החיות המתות צובעות את ההיגיון החברתי המופשט בדוק של אלימות קשה, וזאת למרות שהממד החברתי עבר לכאורה תהליך של סובלימציה. האלימות הטוטאלית מתנסחת באמצעות מגוון הכלאות מורכבות בין החזק לחלש, בין הצייד לניצוד. שאול מחבר את השניים באמצעות אגן הירכיים – אזור העונג האולטימטיבי ("כל אחד נגרר אחרי העונג שלו"), ומייצר בכך מבט אלגורי על הסדר החברתי כולו: לעיתים אלה שני גברים שפורצים מגוף מת של חיה, לעיתים מחוברות זו לזו שתי חיות אוכלות עשב ולעיתים אלו שתי חיות טרף. האדם שהתגלגל בחיה והחיה שהתגלגלה באדם, מייצרים מוטציה מורכבת המביסה מוסכמות אבולוציוניות מוכרות.
כל אחד מהיצורים המרכיבים את החיה הדו-ראשית מפנה את מבטו לכיוון אחר: "איש" "איש" לגורלו. מאבק ההישרדות האינסופי הוא זה הקושר את הגורמים יחד, או כפי שניסח זאת דרווין עצמו: "האמונה בברירה הטבעית.. נוט?ה להפוך כל מין למוכשר ככל האפשר במאבק לחיים עם מינים אחרים, בנסיבות מורכבות המשתנות תדיר".  החיבור הכפוי שמבצע שאול, מצביע, באופן אירוני, על התפקיד החברתי המשמעותי המיוחס לאלימות. האלימות ממלאת בהקשר זה תפקיד כפול: היא מסמנת קווי תיחום היררכיים, אך משמשת גם כדבק האידיאולוגי המכונן את הגוף החברתי השלם.
אך מיהו הצייד ומיהו הניצוד בקונסטלציה סבוכה זו? היצירות נמנעות מלספק תשובה ברורה וגורפת. חלוקת העבודה "הטבעית" שהן יוצרות, מתחוללת בעיקר על ציר הכוח, שכידוע אינו מהווה פרמטר מוגדר ויציב. הכוח מגלם ישות חמקמקה, המאופיינת בנזילו?ת בלתי מתמסרת; ישות שאינה מפקירה את גורלה לבעלות סופית ומוחלטת. תכונות אלו מסמנות את הכוח כאפקט של פעולות ממשיות התלויות במכלול מורכב של נסיבות. במילים אחרות: כדי ל"אחוז" בכוח ולחוש בעוצמתו, יש לשוב ולייצרו ללא הרף.
התכונות המופשטות של הכוח באות לידי ביטוי מובהק "בתפקודו המטריאלי".  תפיסה זו מניחה כי הכוח אינו מסתתר במוסדות או באישים ספציפיים, אלא נוכח בהוויה שמייצרת עבודת הכיבוש האלימה. שאול מציג את הכיבוש באמצעות סדרה של מפות מטולאות שנתפרו מפרוות חיה ("אין צדק רק אנחנו"). המפות מייצגות אתרים גיאוגרפיים שונים - דרום אמריקה, אלסקה ואפריקה – וזאת באמצעות קרעי פרוות לבנות ושחורות. קווי המתאר של המפות אינם משקפים היטלים טופוגראפיים-אובייקטיביים בלבד, אלא גם, ואולי בעיקר, את דפוסי הכיבוש והשליטה הקולוניאליים. הכוח הקולוניאלי מונכח הן באמצעות החיה השחוטה ממנה נתפרה המפה והן באמצעות הכתוביות המעטרות את שטח פניה. כך למשל, מקיימת מפת אפריקה דמיון צורני מוחלט עם המפה עליה מתנוססת המילה  America. דמיון זה מרמז כי כל המפות בעולם נגזרו (תרתי משמע) על פי דגם הגמוני אחד. בעבודה אחרת, נתפר חלק גדול מן היבשת השחורה - אפריקה - באמצעות פרווה לבנה עליה נכתבה המילה  Europe, המסמנת את השליטה של האדם הלבן. הרגע בו הפכו הגבולות הטבעיים ל"קו רציף" ששורטט על מפה, שאין לה הקבלה במרחב הטופוגרפי, הוא הרגע בו כבש האדם הלבן את אזור המחייה של "האחר" והפך את אוצרותיו המרובים לשלל מלחמה לגיטימי.  כך הפכה המפה הן להפשטה מדעית המסמנת את רוח הק?דמה והן לייצוג סימבולי של מציאות כוחנית ואלימה.

יובל שאול - טכניקה מעורבת

הסדרה "Nuevo Mundo" מקודדת את המציאות האלימה בדימויים שמנפיק הכוח הצבאי. הכוח הצבאי מיוצג בסדרה של משחתות ונושאות מטוסים שנעשו מפרווה של סוס. המשחתת טומנת בחובה כוח פוטנציאלי מושהה, העתיד להתפרץ ולזרוע הרס במצבים של חרדה ופחד. זהו הייצוג הסימבולי של האלימות כהבטחה, הנוכחת בכל רובדי החיים, או כפי שניסח זאת פוקו: "היכן שישנו כוח ישנה התנגדות", המובילה בתורה להתפרצות כוחנית נוספת שכן בכל פעולה של שחרור טמון מעשה של דיכוי מחודש. 
מקודקודה של כל אחת מספנות המלחמה מזדקרות קרניים זקופות של אייל. היבריד משונה זה מזהה את החוקים החברתיים-תרבותיים עם החוקים שייצר הטבע, ואף מעיד על הכוח החייתי שהולידה ההתפתחות המדעית-טכנולוגית. שאול שואל על האיום המגולם בכוח המשחית באמצעות הפיכתו לאובייקט אמנותי. האמנות, השפה והריטואלים הלשוניים (מגילות, הצהרות ואמנות חברתיות), פועלים להסתרת הכוחנות האנושית האלימה תחת המעטה המהוגן שיצרה התרבות. אולם התרבות, כפי שמעידות העבודות, אינה יכולה להימלט מן התשוקה האלימה המוסווית בה, שכן התרבות היא האפקט הסופי של המעשה האלים עצמו. אריק סנטנר ניסח פרדוקס זה באמירה הבאה: "אין קניבלים בשבט שלנו. אכלנו את האחרון אתמול". 
האם התרבות היא הקניבל האחרון שאכל את הקניבל האחרון? סדרת העבודות "קללות" מספקת לתהייה תיאורטית זו תשובה אמנותית, באמצעות הצגת מצבור עשיר ומגוון של קללות. שאול תרגם מבחר קללות שנוצרו במקור בשפה הערבית (ה"לוונטינית", ה"אחרת", ה"לא תרבותית"), לשפה האנגלית המייצגת את התרבות המערבית "הגבוהה". את האותיות הלטיניות הוא הניח בתוך מסגרת זהב דקה, הנושאת ניחוחות של עולם אריסטוקראטי ישן, המקפיא בחללי תצוגה מכובדים אוצרות "אוריינטלים" שדודים. האימפריאליזם התרבותי המיוחס לשפה האנגלית אף מעצים אפקט זה. ההמרה שמבצע שאול מרוקנת לכאורה את הביטויים העסיסיים: Kusallamamack, Enaall rabback, Ahocharamotta, ממשמעותם המקורית, באמצעות פעולת הביו?ת הסימבולית שהחיל עליה המערב. בה בעת, דווקא פעולת התירבו?ת מתפקדת כפעולה של הזרה, החושפת את הכוח הרב הטמון באלימות הסימבולית המגולמת בשפה; רוצה לומר: כוחם של המיתוס, הדימוי והפנטזיה אינו נופל מן האלימות הכוחנית הטמונה בעולם הממשי.
גם העבודה "השלל" מייצרת פנטזיה מסוג זה. בעבודה נראים שלושה עופות דורסים (שני עורבים ובז), מקננים מעל יהלומי ענק שהוצבו על מצע של פחם. המיצב הפיסולי נפרש על שני שולחנות מוגבהים שהונחו על פודיום שחור, הנוסך על הסיטואציה כולה הילה של קדושה מוזיאלית. אולם חומרי הגלם מהם נוצר המיצב מכילים כפילות מטרידה, שכן הם מסמנים את החומרים החזקים בטבע כתוצר של חומרים שגרתיים ושכיחים (היהלום נוצר מן הפחם, העוף המלכותי הוא עור ועצמות). כפילות זו מסמנת את העושר כאובייקט שנוצר בעיקר במחוזות הדמיון והפנטזיה. התשוקה להשיגו, מציתה, לדברי שאול, את מנועי האלימות הגברית - הפרימטית, הראשונית, היצרית - החבה את קיומה הממשי לאינסטינקט הדרוויניסטי העמוק העומד ביסוד התשוקה לחיות.  

הערות:
  צ'רלס דרווין, 2008. אוטוביוגרפיה, תרגם: יקי מנשנפרוינד, רסלינג: תל אביב, עמ' 66.
  אצל: שרה מילס, 2005. מישל פוקו, תרגם: אהד זהבי, רסלינג: תל אביב, עמ' 57.
  בנדיקט אנדרסון, 2000 (1983). קהילות מדומיינות, תרגם: דן דאור, האוניברסיטה הפתוחה: תל אביב, עמ' 208.
  מישל פוקו, 1996. תולדות המיניות I, תרגם: גבריאל אש, הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 66.
  אצל: סלבוי ז'יז'ק, 2000. על הסופר-אגו ורוחות רפאים אחרות, תרגמה: דריה קוסובסקי, רסלינג: תל אביב, עמ' 25.


תערוכתו של יובל שאול Nuevo Mundo מוצגת בגלריה טבי דרזנר עד ה – 4.7.08