מדריך / תערוכות
| 2006-04-06 16:04:29 |
ציורים ברוזנפלד
פתיחה: חמישי 6.4.2006, בשעה 20.00
טקסט של לתערוכה:
לתערוכת היחיד של רועי רוזן, המתפרשת על פני כל חללי הגלריה, ניתן להתייחס גם כאל שלוש מיני-תערוכות הקשורות זו לזו, כל אחת מהן מוצגת בקומה נפרדת. הצבה זו מזמינה קריאת המכלול כנרטיב הנע קדימה ואחורה בזמן; סוג של כרונולוגיה מתעתעת המציבה את הדימויים החזותיים ביצירתו של רוזן באופן המוליד הקשרים חדשים.
בקומת הכניסה מקדם את פני המבקרים בחלון הראווה "לוגו רועי מצופה", אקריליק על בד. קומה זו מכילה גם מיצב ציורי ששמו "חברים בלילה", המורכב משישה זוגות של דיפטיכונים עגולים צבעוניים המרחפים על גבי מלבן קיר בכחול-עמוק שאורכו שבעה מטרים (ציור מופשט המתפקד גם כמימוש הקונבנציה של הצגת עיניים בחושך בסרטים מצוירים). בקומה העליונה מוצגים ארבעה דיפטיכונים בפורמטים גדולים, שמן על בד, ובקומת המרתף – שני דיוקנאות עצמיים של האמן.
פסיכו-ג'ו קם לתחייה 2003, שמן על בד, שתי יחידות, 110X160 ס"מ כל אחת
ציונה, רומן מאת רועי רוזן, רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר. ברומן מתחקה רוזן אחר הרפתקאותיה של ציונה, גיבורת-על ישראלית, תוך שימוש בשלד עלילתי המציית לעקרונות המנחים של יצירת קומיקס. כותרת התערוכה יכולה להיקרא, מצד אחד, כשם לפרק סנסציוני בסדרת קומיקס, מצד שני – כהבטחה שאינה מתממשת לאמירה פוליטית מפורשת (על הציונות, על הפיגוע במגדלי התאומים), ומצד שלישי – ככותרת המתארת באופן ישיר את הכפילות כנושא חוזר ונשנה בתערוכה. הדיפטיכונים שבקומה העליונה מתפקדים מבחינה חזותית כמעין תאומים לא זהים. ניתן להתייחס לתערוכה כאל התרחשות של עשייה בו-זמנית המציגה את רוזן הסופר והאמן. הכותרת מובילה, אם כן, את הצופה החוצה, אל המקור הספרותי; בתוך כך היא מסמנת את תבנית המיצב הציורי – דיפטיכון, ומממשת את תפקידיו במסורת הציור שרוזן הרבה להתייחס אליהם בעבר, החל בדוגמאות קלאסיות של שוני והשלמה, כגון אקלזיה וסינגוגה, שתי העלמות המייצגות את כנסת ישראל ואת הכנסייה הנוצרית, הראשונה – עיניה מכוסות במטפחת, והיא עיוורת לאור האלוהי, והאחרת – נושאת מאזני צדק (שני הפכים שהם גם משלימים, שני דימויי צדק), עבור דרך עבודתה של מיכל נאמן בארץ, ועד למקרה הרלוונטי ביותר לעבודות כאן, פאקטום 1 (1957) של רוברט ראושנברג, אסמבלז' ספונטני ומלא תנופה המשנה לחלוטין את משמעותו כשצופים בו לצד פאקטום 2, בן זוגו הזהה לו כמעט לחלוטין.
אצל רוזן, הדיפטיכונים יוצרים מצב של "עם" ו"בלי". הלוח הימני בכל צמד מציג סוג ציור שזוהה כנשגב, גבוה, מופשט ומינימלי באמנות המודרניסטית או הרומנטית: מופשט גיאומטרי, כתמים ונזילות, נוף שמים וציורי דפס (pattern painting); הלוח השמאלי משתמש באותה אסתטיקה ממש כאילו הייתה רקע, מעין במה ריקה, לאלמנטים הפיגורטיביים. הציור נבנה כמו לקסיקון המשתעשע עם סימנים מן הנשגב, מתבל את דימויי הקומיקס עם רקע השמים "הרומנטיים", ויוצר דיאלוג אירוני בין שתי שפות הנראה רלוונטי ביותר ליצירה. עם הופעת הטקסט והתבהרות הדימוי ניתן לזהות מערך מצטבר של דימויים ושל סוגיות תרבותיות ופוליטיות, שבהם עסק רוזן במהלך יצירתו, תוך ערבוב בין גבוה לנמוך ושימוש במגוון סגנונות ושפות ליצירת משטח מרובד, רועש ומטורף.
אחד ההיבטים המפתיעים של התערוכה מתגלה ביצירה "ההלוויה של רועי רוזן מנקודת המבט שלו עצמו לאחר שנקבר וכשהאדמה שקופה". היצירה מפנה לשני אירועים דרמטיים המתרחשים מתחת לפני האדמה ובאזורים שמעליה: רצח האמן וטקס הלווייתו. רוזן מעלה מחשבות רציניות, אבל "בצחוק". הוא, המביא את עצמו לראשונה באופן חגיגי ב"לוגו רועי מצופה" בקומת הכניסה, מחסל את הדיוקן העצמי, ומעמיד את ההנגדה בין חגיגה ססגונית לבין העיסוק המורבידי במוות. הוא דוחק בצופה "להתמודד" עם רצף מרעיש של אירועים, המשבש את הגבולות שבין נוכח לנעדר ובין החיים למוות.
כך, דווקא במקרה המזמין את המצאתה של דמות, נמנע רוזן מ"יצירת" דמותה של ציונה, גיבורת סיפור הקומיקס, ונוטש את נושא הזהות הבדויה בציור. אל תחפשו את ציונה. היא זמינה רק דרך היצירה הספרותית. רוזן מנכיח את עצמו באופן שאיננו מתקיים בתוך כפיליו ובזכותם. בבחירתו זו הוא אינו מרוקן את עצמו לתוך יצירתו; הוא אינו מספק פרטים ביוגרפיים או רכילותיים אודות חייו. בכך הוא נוהג בשונה מיחסו בטיפול בזהות המומצאת שבה היווה הביוגרפי מידע מכריע בהבנת אישיותה של הדמות. רוזן המחופש לעצמו, בונה מצב של חשיפה אישית המוצגת בשפה הומוריסטית, ובצבעוניות פנטסטית, בלתי מציאותית, אבל "לא ממש ברצינות". ההכרה שאחד ממקורות ההשראה המרכזיים ביצירתו הוא אמנות ימי הביניים ואמנות נוצרית, מעלה על הדעת כי ייתכן שזו גרסת הקומיקס לסיפור שלוש המריות על קברו של ישו. לצורך המעמד הרם מתפנה ציונה גיבורת-העל מעיסוקיה, ומגיחה נעולה במגפי הבוקרים ונושאת את הלוגו שלה.
קומת המרתף חושפת את רוזן עם שני דיוקנאות עצמיים מצופים על רקע משטח עלי זהב, כמו באיקונה נוצרית. בשתי העבודות המכונות גם "קדוש-עוגה" ו"קדוש-שוקולד" דמותו עוברת טרנספורמציה נוספת – מנוכחות הדמות אל היעדרה ואל דמות הקדוש. מי שהתוודע לארוטיקה שיצר רוזן תחת שמה של ז'וסטין פראנק בזיעה מתוקה, יודע שאצלו החומר החום הנכרך בתשוקה, הוא לא רק השוקולד הנכנס לגוף, אלא הוא גם ההפרשה היוצאת ממנו. כך מתואר רוזן כגבר כושי חמור סבר, לראשו כתר שהוא ספק קצפת, ספק מיני הפרשות גוף או נחשים בפעולה. הוא גם אישה, מתחסדת וכבודה, המזכירה לא במעט את אחת הנשים שהיו פרי המצאתו. דמותו נשגבת, מוצגת בחלל תחום בסרט, מרוחקת, נחשקת ומפתה, אך בד בבד – גם מצחיקה ולועגת לעצמה. רוזן הוא אכיל (כדבריו של האמן סלוואדור דאלי, "היופי הוא אכיל", שרוזן אוהב לצטט, ועבודותיו אלו מממשות). בהקשר זה יכול אופן הופעתו של רוזן להאיר את ההמשכיות של "ציונה והתאומים" עם יצירתו של רוזן כמכלול, ולהרחיב את זווית קריאתה. דמויותיהן של אווה בראון ושל ז'וסטין פראנק אופיינו בביוגרפיה דינמית (מציאותית במקרה של בראון, בדויה במקרה של פראנק), אשר סיפקה ריבוי של פרטים ומשחק בין זהויות, ביניהן גם זהותו של רוזן עצמו. בתערוכה הנוכחית, רוזן אינו משתמש, כאמור, בביוגרפיה הפרטית שלו. בהיעדרה הוא מייצר את הביוגרפיה שלו דרך הקשריו של הדיוקן העצמי. הדיוקן מתפקד בדומה להתרחשות ביוגרפית המביאה "פרקים" מתוך חייו ומותו של האמן. הצופה יכול להכיל אותם ולהפנים את דמותו ואת יצירתו של רוזן. מבחינה זו ניתן לצפות בתערוכה כסוג של פסבדו-רטרוספקטיבה של רוזן שאינה נענית לרצף הגיוני נורמטיבי, ומאורגנת באופן העשוי להזמין את הכותרת "פוסט-מורטום פוסט-מודרניסטי".
נעילה: 20.5.2006
שעות הפתיחה של הגלריה
גלריה רוזנפלד, רח' דיזנגוף 147, תל אביב, טל': 03-5229044
שעות הפתיחה: ימים ג'-ה', 19:00-12:00, יום ו', 14:00-11:00; שבת, 13:00-11:00