שוטף ומתמלא / ביקורות

סיגלית לנדאו: יאללה, יאללה

המלח לא מעניין, הסוכר לא מעניין, הבידוד לא מעניין, הריבוד לא מעניין. ל"פתרון האין-סופי" היה פוטנציאל. חבל

יש תחושה שמוכרת לי מאוד, ואינה מתייחסת לתערוכה של סיגלית לנדאו, דווקא. אגדיר אותה כמשהו שבין פיהוק כתוצאה משעמום או חוסר מעש ובין תשוקה עזה לדעת.
אני מקבל מהמוזיאון גלויה המודיעה על תערוכה חדשה לסיגלית לנדאו. שם התערוכה: "הפתרון האין-סופי". נוכח הכותרת והגלויה עולים בי רגשות רבים ומעורבים הן של כמיהה לתערוכה – להיות נוכח בה, לראות אותה, לתעד אותה בראשי – והן של סלידה מכל הקשור בסמנטיקה של כותרתה. נדמה לי לעתים כי נעשיתי כל-כך מודע וער לאפשרויות הגלומות במלים ובדימויים עד שאיני מסוגל עוד להביט בשמה של תערוכה בלי לחוש קרוב אליה, כלומר, לחוש סימפטיה לשפת הסימנים שלה, ובו בזמן לחוש כה רחוק ממה שהיא מבקשת לומר או לייצג.
כמעט כל פיסה מן היצירה האפית של לנדאו מורכבת מחומרים במצבי צבירה סמנטיים שונים. הפירוק של התערוכה על-ידי התייחסות פרטנית לכמה מהחומרים הללו היא המפתח להבנה שלה, ובכלל להבנת השפה שלנדאו עושה בה שימוש.
מדובר במלח ובסוכר.

המלח מפורק לכמה ממצביו – מלח כגביש, מלח כמי מלח, מלח גולמי – וגם הסוכר עובר פירוק דומה, ומופיע כצמר סוכר וכסוכר גולמי. מצבי החומר השונים האלה משרתים את לנדאו באופנים ברורים. מי מלח, למשל, ידועים כמי ריחוף, מי ציפה וכמובן מי מרפא, ולכן הם משמשים אותה כדי לנתק עצמה מגשמיות ובו בזמן לגעת בריפוי הגשמי. גם המלח הגבישי – שנראה מרחוק כמו תכשיט, ומטפס על ארטיפקטים שונים (גדר תיל, אופניים) שהאמנית הוציאה ממי ים המלח – משרתים דיבור על ריפוי. ריפוי פואטי, לא הוליסטי, של חפצים דוממים שהושלכו לים. המלח משחרר את הארטיפקט מהדימוי הכלוא בתוכו; הוא מעלה את "הילתו" הפנימית של החפץ לפני השטח, וחושף את תשוקתו של החפץ הדומם לפרוץ אל מעבר לגבולותיו הפונקציונליים.
הסוכר הגולמי מונח בשקים, אטום, כבד, תעשייתי. צמר הסוכר מעובד, אוורירי, קל. גם הוא תעשייתי. דיכוטומיה של חיים ומוות, של סוכר ומלח. היא ברורה מאוד לעין במבט שני, אם לא במבט ראשון. למעשה, דיכוטומיות רבות מתקיימות בתערוכה על אותו משקל: משיכתה של האמנית לאלמנטים המאפשרים ציפה אל מול רובד סמוי של מציאות גשמית יותר, הנמצאת במצולותיו של המופשט. ארעיות מול בחירה, מיקום והכלה. כרוניקה של פטישיזם תרבותי המנכס כל אפשרות לכפל משמעות.

***

"הפתרון האינסופי" קשורה גם קשר עמוק לארכיטקטורה. האמנית מבקשת בבירור לייצר מערכת, מנגנון מבני של הקשרים. הדבר ברור גם מהשימוש במרחב גדול יחסית – ביתן הלנה רובינשטיין על שלושת מפלסיו, שמאכלס לרוב כמה תערוכות במקביל. התחושה, אם כן, היא שעם כניסתך לביתן עברת ממציאות אחת לאחרת. את "שער הניצחון" התלת-פתחי – ספק שער עיר, ספק גלילי בטון – לא ניתן להסביר אלא ברצונה של האמנית לייצר מרחב מקדם, והרי זה רצון מרחבי, ארכיטקטוני. מנקודה זו ואילך עושה לנדאו מיני שימושים במרחב הממשי של התערוכה שלה: מפלס הקרקע הוכהה, והפך זירת לובי של חלקים מייצגים מכל קצוות התערוכה. המפלס התחתון, הבהיר באופיו, הוא המפלס המסוכר, זה שמייצג חיים ועסקנות חיה, מחזוריות של לידה מחומר גולמי, חיים תפוחים ומסוכרים ולצדם מוות, גם הוא כחומר גולמי (ראו למשל את הגולגולת הזוהרת באור עמום כבר בכניסה למפלס זה, מצד ימין, בין תמונות של מחנות ריכוז מתקופת השואה. ודאי הוצבה שם כדי לסמן את האפשרות הממשית של המוות לפני שבכלל מתייחסים לחיים). המפלס העליון הוא כמו חיים שאחרי, מעין ייצוג של התנהלות במקום שהוא "מעבר למעבר".

הרובד הנראטיבי של התערוכה, הסיפורי, עובר לא דרך הדימויים המופשטים, כמובן, אלא דרך דמויות האנוש הפרושות לכל אורכה, רוחבה וגובהה. דמויות טרגיות. דמות אחת שותה את דמעותיה, דמות אחרת עם חצים בגבה, מישהי מייחלת, מישהו בורח, כמה סוחבים מנורות, והדמות שבווידיאו נמשכת משומקום לשומקום, רצה כבחלום אחר משהו חסר הגדרה וחסר מציאות.
אך מה בין רובד זה, בין הארכיטקטורה הפנימית ובין החיים והמוות? תשובה לשאלה זו תימצא אם נשוב על עקבותינו ונביט שוב בכותרת: "הפתרון האין-סופי". אפשר ממש לומר את זה בנשימה אחת. אולי האמנית מרמזת על כך שאנו חיים בעידן שבו פתרונות סופיים (המצריכים בהכרח  פעולה אקטיבית אבסולוטית כלשהי) אינם קוהרנטיים, ולמעשה פלשנו לתחום של פתרונות אין-סופיים שכל האפוס הזה – כל הארכיטקטורה הזו, כל דימויי החיים והמוות – נוצר כתפאורה להתגלמותו?
אני חוזר בראשי לאותם רגעים שבהם קראתי בפעם הראשונה את כותרת התערוכה מן הגלויה, לתחושה שהיתה אז עוד חסרת צורה אך מוכרת, משהו שבין שעמום לתשוקה עזה לדעת. תחושה שהיא כמו פתרון אין-סופי לכל דבר.

***

"הפתרון האין-סופי" לקחה את האובססיה של האמנות הישראלית (אובססיה כה משמימה לפעמים) לאינסטליישנים ולווידיאו-ארטים שעיקרם מערכת של הקשרים שנחלבו ממלה או מחומר מסוים, והביאה אותה לסדר גודל מוזיאלי.
היא נפלה משום שעשתה זאת בגימיקים אמנותיים, ולא במצבים חומריים וסמנטיים מורכבים. ייתכן שאיני רואה אל מעבר לאורגניזציה הראשונית, הקליפתית, אל מעבר להחלטות האדמיניסטרטיביות של מחשבת האוצרות, אבל לנדאו בחרה (כמו תערוכות רבות בסדרי גודל צנועים יותר) להתמקד בעולם של תופעות הנולד כאילו אינטואיטיבית, כאילו לנוחיותנו. אם אתה מתאר פעולה של התמקמות סמנטית וגילום אפשרויות כפעולה אמנותית שבאה להתמודד עם הפיסות התלושות של הקיום, אתה עושה הנחות הן לאמנות שלך והן למושג התלישות, המכיל הרבה יותר השלכות וניואנסים משבאו לכדי ביטוי בתערוכה.

המטמורפוזות של המלח לא מעניינות, הטיפול בסוכר לא מעניין, השינוי שעוברים החפצים לא מעניין, הבידוד שלהם לא מעניין. גם הדמויות הפזורות, השחקנים הראשיים של עולם זה, לא מעניינות. כל אלה אינם מעניינים לא משום שלא הורכבו מתכנים גולמיים שונים לשם יצירה של משמעות חדשה, אלא להפך. הם אינם מעניינים דווקא משום שהורכבו כך. משום שהדה-קונסטרוקציה האמנותית הזאת, שכל-כך הורגלנו בה, היא בנאלית, שחוקה, וכמעט תמיד נופלת מהמקור הפילוסופי הכתוב. האמנות החדשה של לנדאו מגוונת, רוויה, מרובדת, מדברת בקונקרטיות ישראלית של נשיות עירומה ושל חיים, מוות ואבטיחים, אבל גיוון, ריבוד ובקיאות מופלגת בלגיטימציות הלשוניות אינם קריטריונים מספקים ליצירה מעניינת של ממש. אלה קריטריונים לסופיסטיקה, לקיום של תחושה הנעה בין שעמום לתשוקה לדעת. לא לאירוע אמנותי מגרה, לא לדיון מעמיק. היה כאן פוטנציאל של ממש לנקיטת עמדה מבלבלת, כאוטית, היפר-סלקטיבית, נשכנית, והפוטנציאל הוחמץ. חבל. עוד תערוכה של ללכת ולספר שגם אתה ראית.