שוטף ומתמלא / ביקורות

בנבכי עיר עתידנית

על המוזיקה הסטאטית של אורן אמברצ'י

דמיינו שיר פופ באורך שלוש דקות שמושמע בהילוך איטי ונמתח על-פני חצי שעה; דמיינו שבמקום לשמוע את צליל הגיטרה, אתם שומעים את הרחש שמשמיעים מיליוני האלקטרונים שרצים בחוטי החשמל של המגבר; דמיינו פרטיטורה שבה כל תו מיוצג על-ידי קו אופקי מתמשך ולא על-ידי נקודה בודדת; דמיינו שאת ה"זרימה" של המנגינה מחליף "מבנה" של שכבות סאונד מונוטוניות – דמיינו את כל אלה ואולי תצליחו לדמיין את המוזיקה של אורן אמברצ'י.

אמברצ'י – מוזיקאי אוסטרלי ממוצא יהודי – הופיע לאחרונה במועדון אוגנדה בירושלים ובמועדון לבונטין 7 בתל-אביב (2 ו-5 יולי 2008). מדובר באחד המוזיקאים המוערכים ביותר בתחום המוזיקה האלקטרונית המינימליסטית, אך יתכן שמוטב לתאר אותו דווקא כאמן פלסטי שחומר הגלם שלו הוא סאונד. שכן, על-אף שיצירותיו פונות בראש ובראשונה אל חוש השמיעה ולא אל חוש הראייה – עובדה שמודגשת בהעדר המוחלט של התרחשות בימתית במהלך הופעותיו – התכונה הבולטת ביותר שלהן היא שהן סטאטיות באופיין. ישוב לבדו על כסא, רכון מעל גיטרה חשמלית שמסתתרת מאחורי שולחן עמוס במכשור אלקטרוני, אמברצ'י מעמיד את קהלו מול המהומים וזמזומים, אוושות ורחשים, שריקות וצפצופים. אלה מועמסים זה על גבי זה בקצב כל-כך איטי עד שרק לאחר דקות ארוכות של הסתגלות ניתן בכלל להבחין שלא מדובר בנווד יומרני שתועה בשדה של רעש לבן אלא במדריך מחושב שמוביל את קהלו בין נבכי עיר סאונד עתידנית שהוא עצמו תכנן. "אדריכלות היא מוזיקה שקפאה," אמר גתה; ואילו הופעה של אמברצ'י כמוה כהוכחה לכך שמוזיקה שקופאת היא אכן סוג של אדריכלות.

ביסודה, מוזיקה היא אמנות של זמן. תו עוקב אחר תו, ביט אחר ביט, כל צליל נענה בצורה כלשהי לציפייה שעוררו קודמיו ומצטרף אליהם כדי ליצור מנגינה ומקצב. צליליו של אמברצ'י, לעומת זאת, משתנים בתדירות כה נמוכה עד שמימד הציפייה אובד כמעט לחלוטין וכלל לא ניתן לדבר על מלודיה או על קצב. ישנם, כמובן, גם היבטים "מרחביים" במוזיקה – הרמוניה ותזמור, בראש ובראשונה – הנוגעים לאותם אלמנטים מוזיקליים שמתרחשים זה לצד זה (להבדיל מזה לאחר זה). ואכן, האיטיות שבה מתחלפים הצלילים שמפיק אמברצ'י ממכשיריו השונים מסיטה את מרכז הכובד של המוזיקה שלו אל התזמור, אל האופן שבו הצלילים מועמסים זה על זה ומורדים זה מזה. עובדה זו מצטרפת אל החומריות המהדהדת של הצלילים עצמם – אל העובדה שיותר משמדובר בצלילים, מדובר בשכבות מונוטוניות של סאונד גולמי כביכול – כדי ליצור את הרושם שהמוזיקה הזו היא יותר אובייקט המתפרש במרחב מאשר רצף צלילים המתפתח בזמן. במילים אחרות, המוזיקה שיוצר אמברצ'י חותרת תחת הדינאמיות שטבועה במהותה של המוזיקה מעצם היותה אמנות של זמן: היא סטאטית באופייה, ובמובן זה היא מהווה מקבילה שמיעתית לעבודת הוידיאו הידועה של דגלאס גורדון, "24-Hour Psycho", בה מתח האמן את סרטו המפורסם של היצ'קוק על-פני 24 שעות. רק שאצל אמברצ'י אין שום מקור שהואט עד כדי ריקון הזמן ונגזרותיו – בראש ובראשונה, במקרה של גורדון/היצ'קוק, העלילה – ממשמעות, אלא "המקור" שלו – המלודי והקצבי – הוא היפותטי לחלוטין, אם בכלל (1).

בהעדרו של "מקור" מלודי וקצבי שכזה, שעשוי היה להוות נקודת ייחוס שתתווך בין הקהל לבין הרחשים המונוטוניים שאמברצ'י משמיע, מהווה המוזיקה שלו אתגר לא פשוט למאזינים. אלא שבאותה מידה, העדר זה הוא גם שמציל אותה מאותה שכלתנות-יתר שמאפיינת את רב אמנות הסאונד, כדוגמת זו שהוצגה בתערוכה המצוינת שהתקיימה במרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב בשנה שעברה ("התערוכה הבלתי-נראית", 15 אוקטובר 2007 – 10 ינואר 2008). שכן, המוזיקה של אמברצ'י איננה בגדר תרגיל קונספטואלי מתוחכם, בו נדרש הקהל לדמיין את מה שלא נוכח כדי ליהנות ממה שכן, אלא היא פונה ישירות לחושים ומספקת בראש ובראשונה חוויה שהיא פיזית בעיקרה. קל מאוד לפטור אותה במיאוס כלא יותר מ"מכה 'אמנותית' לראש". קל לא פחות להנהן בארשת של יודעי-חן ולטוען שזה "משעמם בצורה מעניינת". אבל רק מי שמוכן להלך על החבל הדק שמפריד בין שני אגפים אלו של הסנוביות התרבותית, רק מי שמוכן להותיר את קוצר רוחו מאחור ולשים את גופו בידיו של אמברצ'י, זוכה ליהנות מחוויה חושית יוצאת-דופן: פסל מסותת בסאונד – מוזיקה, שיותר משמאזינים לה, מתבוננים בה עם האוזניים. 

הערה:
1: כדוגמא נוספת למהלך דומה, אם כי במדיום אחר, ניתן להביא את הפואטיקה הסטאטית של קפקא, כפי שמתאר אותה אייל סגל בספרו הרגע המכריע הוא הנצחי: הזמן הסטאטי ביצירתו של קפקא (תל-אביב: המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008).