מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / פוליטי
נוף מהגלריה

נוף מהגלריה

--

"אני לא רוצה לייבא אמנות חיצונית"

מתי שמואלוף 2005-03-07 16:17:25   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

"אם אני רואה דשא ליד איזה בית, חשוב לי לתרום לו פסל". שיחה עם אחמד כנעאן, מנהל הגלריה בתמרה

אחמד כנעאן ואני ישבנו בחיפה, בוואדי-ניסאנס. הוא בדיוק ביקר בתערוכת קרמיקה פיסולית של עאבד עאבדי. ישבנו בבוסתן מחוץ לגלריה, מתחת כנסיית סנט-לוקס. מסביבנו היו עצי תפוזים, ולפנינו כוסות יין מלאות למחצה. כל-כך הרבה פעמים עברתי ליד הגלריה הזאת, ומעולם לא הייתי בה.
כנעאן, שמפסל בברזל ובאבן, מנהל כעת את הגלריה בתמרה שבגליל. לאחרונה הוצגה שם, בתמיכת אמנות-לעם והמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון (המפרנסים ומפעילים גם את "מארב"), התערוכה "בושה" שנוצרה והוצגה לראשונה במרכז שבחולון.
בימים כתיקונם, מבנה הגלריה משמש גם מועדון לנכים. "היה לי חשוב שתהיה בתמרה תערוכה עם השקעה כזאת", הוא אומר, "ובאמת עשינו מאמץ עילאי להכשיר את הגלריה לסוג כזה של תערוכה, אבל לבד לא הייתי יכול להרים אותה. אמנות-לעם יצרו איתי קשר כשהתערוכה עוד הוצגה בחולון, ואני מאוד התרשמתי והתעניינתי, אבל עשינו צנזורה".

קהל בגלריה


העבודה שצונזרה ולא עשתה את דרכה לגלריה בתמרה – אחת מעשר גלריות שאמנות-לעם מפעילה ברחבי הארץ – היא זו של לוי זיני, מיכל רוטשילד וענבל הורקני, "bushboo$a". העבודה כללה שלושה צגי טלוויזיה שעליהם הוקרנו עבודות וידיאו. שני הצגים הקיצוניים הציגו שני זוגות עיניים, ואילו על המרקע המרכזי הופיעה תמונה של ואגינה נשית – רמז לשמו של נשיא ארה"ב, קריצה לערכיה הקפיטליסטיים הניאו-ליברליים והפוריטניים של המדינה שבראשה הוא עומד, ומשחק עם משמעותה הסלנגית של המלה "בוש" (דהיינו, איבר המין הנשי) ועם המלה העברית "בושה".
"לא כל דבר אפשר להראות בחברה הערבית", אומר כנעאן, "אז היתה עבודה אחת שצונזרה, שלא יכולתי להציג, אבל אני מעדיף לא לדבר על כך יותר מדי. אני יכול לומר רק שבתרבות שלנו אומרים דברים בעקיפין" ("אני לא מרגיש כמו צנזור", אמר לי אחר-כך גם חנא פרח, אוצר התערוכה בחולון, כששוחחנו בטלפון על הסרתה של העבודה. "אני רוצה שהאמנות תביא סוג של אופי אוואנגרדי לתערוכות ביישובים הערביים ובמציאות הישראלית בכלל, אבל אני רואה במה יש לי לשחק ולפי זה אני משחק. אני עובד עם האמנים בחוכמה ובשיתוף פעולה").

"אתה חייב להבין שאי-אפשר לפסל באבן: היא קדושה. הטבע כבר עשה אותה יפה. יש המון אבנים שאתה כבר יכול להציג ללא כל עבודה עליהן, אז אני, בתור פסל, חייב לדעת מדוע בדיוק אני מעוניין לבצע את עבודתי באבן. אני צריך שתהיה לי יראת כבוד"

"התערוכה הזאת", אומר כנעאן, "היא באמת לא רגילה. זה הרי לא ציורים שלקחתי מהאמן. כל עבודה היתה צריכה את החלל שלה, וזה כולל צבע, זה כולל תאורה, זה כולל... היו פה מדיומים כמו וידיאו-ארט ובודי-ארט, והיו עבודות כמו עבודת הצילום של שרון פוליאקין, 'ראי ראי' שהורכבה ממאתיים צילומים, שלושה פורטרטים שצוירו על בד וציור של כפפת עבודה מוכתמת. מדיומים וז'אנרים כאלו לא ראו בתמרה עדיין, אז עשינו הכנה לציבור. הכנתי הרצאה מקדימה לבאי התערוכה, והתאמתי את דברי לכל קהל שהגיע. אם הגיעו ילדים צעירים, נתתי להם הסבר בשפה שלהם. אם הגיעו מבוגרים, הסברתי אחרת. בכל מקרה הסברתי לקהל שהגיע שאנו חייבים לשמור על קשר עם העולם ועם המתרחש מחוץ לתמרה, ושהתערוכה הזאת מציגה בפניהם את האמנות הכי מעודכנת שמתרחשת היום בישראל.

שרון פוליאקין, 'ראי ראי'


"כשהכנו את התערוכה", ממשיך כנעאן, "ביקשתי להוסיף לה אמנים מתמרה. האחראים מאמנות-לעם לא היו רגילים לדרישות כאלה, למרות שזו דרישה לגיטימית. דרישה שבאה לעודד את הציבור המקומי ליצור אמנות – ויותר חשוב, דרישה שאומרת שחשוב שהמבקרים יוכלו לראות גם את עצמם בראי התערוכה, לא רק את האמנים החיצוניים. חגי שגב, האוצר שמלווה אותי מטעם אמנות-לעם, הסכים, והכנסנו לתערוכה עבודות של מנאר סהלי, ציירת מתמרה שעובדת בדרך-כלל על צילום והדפסה דיגיטליים. אני רוצה שבכל תערוכה שנציג כאן יהיה אמן מתמרה. אני לא רוצה לייבא אמנות חיצונית".

אחמד כנעאן

אתה גם תורם עבודות שלך לקהילה.
חשוב לי שיהיה כאן גן פסלים גדול, ולא רק דירות בטון. אם אני רואה דשא ליד איזה בית, חשוב לי לתרום לו פסל. יש בתמרה מעל 17 פסלים שלי, וזה חשוב לי מאוד. זה משפיע על הדור הצעיר שמתרגל ויתרגל לראות את הפסלים שלי. גם כל פסל שאני מציג בוואדי-ניסאנס אני שם במקום פתוח.
ואיך התקבלה התערוכה?
חלק מהאנשים שבאו לראות את התערוכה לא קיבלו אותה, אבל גם זה משהו, כי לא הבאתי ציורים רגילים. הבאתי תערוכה מיוחדת. רציתי שתמרה תהיה מודעת למה שקורה בעולם. לילדים היה יותר קל להיכנס לעניינים מאשר לדור הישן. הם הרי יושבים כל היום באימייל, ב-ICQ, במסנג'ר. הם כבר בתוך העניינים, ונהניתי מאוד לראות אותם מבינים מיד את מה שעשינו.

"ללא כותרת", אשרף פואחרי


דיברנו קודם על צנזורה. איפה אתה, כאמן, עומד ביחס לעירום באמנות, למשל?
אין לי צורך בתור אמן להראות עירום. עשיתי את זה בבצלאל לפעמים, אבל החברה הערבית, כמו שאמרתי, לא מדברת ישירות. היא מדברת בעקיפין.
אז אתה מבקש להציג אמנות שלא תבוא לזעזע את הקהל הבורגני, אלא לתקשר איתו?
בדיוק. אני מבקש לתקשר עם הקהל שלי. אין לי צורך לזעזע אותו. חשוב לי להעביר לציבור בתמרה שזכותנו לראות את היצירות האלו. שזכותנו לדעת מה קורה היום מסביבנו בעולם האמנות ולהגיב על זה ולהיות מושפעים מזה. הציבור המבוגר כבר מכיר את הקולנוע והטלוויזיה של ימינו, ואני רוצה שכמו שהוא הגיע לאמנויות המסך, הוא יגיע גם לאמנות הפלסטית.

"מדיומים וז'אנרים כאלו לא ראו בתמרה עדיין, אז עשינו הכנה לציבור. הכנתי הרצאה מקדימה לבאי התערוכה, והתאמתי את דברי לכל קהל שהגיע. אם הגיעו ילדים צעירים, נתתי להם הסבר בשפה שלהם. אם הגיעו מבוגרים, הסברתי אחרת. בכל מקרה הסברתי לקהל שהגיע שאנו חייבים לשמור על קשר עם העולם, ושהתערוכה הזאת מציגה בפניהם את האמנות הכי מעודכנת שמתרחשת היום בישראל"

"הדור הצעיר ביישוב הערבי", אומר כנעאן, "הוא בדיוק כמו הדור הצעיר בחיפה, או בניו-יורק. הוא חי במסלולים אחרים מהדור של אביו, והוא רחוק עוד יותר מהדור של סבו. העולם הופך לכפר קטן. הילדים שלי שונים אלפי מונים ממני, ושונים עוד יותר מסבי. אני לא יכול להדביק את מה שהם רואים בטלוויזיה או באינטרנט, אבל האמנות נותנת להם כלים להיות מעודכנים ולבטא את עצמם".
אז השסע הדתי-החילוני שמוכר מהחברה היהודית בישראל מופיע גם בחברה הערבית כאן, ומתבטא בה דרך האמנות דווקא?
יש איזושהי הפרדה בין דת ובין אמנות, אבל אנחנו לא מדברים כאן על דת וחילוניות. בתור אוצר ובתור אמן אני מנסה לגעת בתרבות הערבית. בכל עבודה שעשיתי יש נגיעה מודרנית, אבל כשאני בא להציג בתמרה, אני משתדל להציג עבודות עם קשר למסורת. יש סכנה של ויתור על האמת האמנותית לטובת משהו קליל, אבל עלינו לעשות את המקסימום כדי לא לוותר על האמירה.

אחמד כנעאןף עיטורי צבי 2002

ומהפרספקטיבה של מנהל גלריה ושל אוצר הדברים נראים אחרת משנראו מפרספקטיבה של אמן?
בתור אוצר יש לי אחריות מסוג אחר. בהתחלה רק יצרתי, אבל עכשיו אני צריך לחשוב מה אני אשיג לאמנים אחרים. אני צריך לבחור מה להציג ואיך להציג, ואני מנסה לקדם את האמנים באזור. התערוכה הראשונה בגלריה, למשל, היתה של שאקר אבו-ראמי. המשפחה שלו גרה כאן, אבל הוא חי מגיל חמש בירושלים, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לתערוכה מקדימה לפני "בושה".
הגיעו לתערוכה אנשים מתמרה, מכל הגליל וגם מהמשולש. אמנות-לעם אמנם ביקשו מאיתנו רק חמש תערוכות בשנה, אבל אני רוצה לתת הזדמנות לאמנים מתמרה, לאמנים מהמכללות ולכשרונות צעירים מהמקום, אז לקחתי על עצמי להפעיל את הגלריה ברציפות. אני לא רוצה שהמקום יעמוד בלי פעילות חודשיים. הציבור בתמרה הרי לא נוסע ורואה אמנות. בחברה הערבית אין צרכנות של אמנות, אבל המצב היום בכל זאת יותר טוב. יותר ויותר צעירים הולכים ללמוד אמנות.
מי שלימד אותנו אמנות פעם היה מורים לספרות ולהיסטוריה, לא מורים לאמנות. לא עודדו אנשים שרצו ללמוד. היו שני אמנים שהגיעו מתמרה לבצלאל, אחד היה אדריכל והשני, חליל ריאן, למד אמנות ואז חזר לתמרה, יצר אמנות ולימד.
ריאן לא הצליח כלכלית, ולא היה דוגמה לאמן מצליח, אבל הוא עזר לי לדעת מה אני רוצה ונתן לי את החיזוק הראשון, המשמעותי, לגילוי הייעוד שלי. במפגש הראשון שלנו הזמנתי אותו אלי הביתה. אז ציירתי בלי ללמוד. הייתי מסתובב בגלריות בהדר, ממשיך למטה לבית-הגפן, שותה את כל האמנות שהוצגה שם. לא ציירתי לפי שום כלל. הוא נכנס אלי לחדר וראה אותי מצייר ודבר ראשון שהוא עשה זה לזרוק את המכחולים שלי מהחלון. הוא אמר לי שאני עובד מלוכלך ושהמכחולים שלי לא טובים, ואז הסביר לי כיצד לעשות צבעים נקיים והדגים לי על הקנבס איך עושים קומפוזיציה צבעונית.
נפגעת?
תראה, הייתי צעיר, אז בטח שזה פגע בי איפשהו. התביישתי, אבל היום אני מבין שלאמנים יש התייחסות שכזאת, שלפעמים הם עושים מעשים ללא התחשבות ברגשות. על כל פנים, ריאן השפיע מאוד עלי ועל כל המעגל שישב סביבו. אני מדבר על שנות החמישים-שישים. ארבע מהתלמידים שלו המשיכו בנושאים שקשורים לאמנות: אחד הלך ללמוד אמנות בגרמניה, אחד הלך ללמוד אדריכלות בטכניון, אחד הלך ללמוד עיצוב תעשייתי בבצלאל ואחד הלך ללמוד גרפיקה בוויצ"ו בחיפה. השאר לא המשיכו. הפסיקו לצייר.
אני שומע ביקורת?
כן. היו כאלו שהיה להם כישרון והם ויתרו עליו. בשבילי זה סוג של אכזבה.

"בחגיגות היובל לכבוד מדינת ישראל הזמינו אותי להציג בחלק מהתערוכה הלאומית שנערכה, אבל לא הסכמתי. רציתי שיזמינו אותי, אבל לא כאמן שיהיה עלה תאנה בחגיגות היובל. ביקשתי שיזמינו אותי בזמן אחר בשנה. שאפילו יעשו ליצירות שלי תערוכה. אז אם אני לא טוב, שלא יזמינו – אבל אם אני טוב, תשימו את העבודות שלי בכל המוזיאונים הישראליים"

"אחרי תשע שנים בירושלים", מספר כנעאן על חזרתו מבצלאל אל תמרה, "החלטתי לבנות בתמרה את ביתי, ולבנות גם סטודיו. לימדתי שם ילדים וציבור מקומי, וקהל גדול בא לראות את עבודתי. הצטרפתי לעמותת האמנים הערבית איבדע, שדואגת לקחת אותי ועוד אמנים ערבים לתערוכות בכל מיני יישובים. בדרך-כלל אני מציג פסלים שעשיתי בברזל, אבל יש יישובים שאין לנו איך להביא אליהם את היצירות שלי, ואז אני מפסל באבן מול האנשים.
איך עברת מפיסול בברזל לפיסול באבן?
השתתפתי בכמה וכמה פסטיבלי פיסול, ושם היינו יושבים יחד שבוע או שבועיים, אמנים יהודים וערבים, יוצרים יחד ולומדים זה מזה טכניקות של פיסול. באחד הפסטיבלים ראיתי איך מפסלים באבן, אבל אתה חייב להבין שאי-אפשר לפסל באבן. היא קדושה.
מה זאת אומרת, "קדושה"?
הטבע כבר עשה אותה יפה. יש המון אבנים שאתה כבר יכול להציג ללא כל עבודה עליהן, אז אני, בתור פסל, חייב לדעת מדוע בדיוק אני מעוניין לבצע את עבודתי באבן. אני צריך שתהיה לי יראת כבוד.
בזמנו מכרת עבודות באחת ממדינות המפרץ הפרסי, לא?
כן. היתה תערוכה של אמנות פלסטית בקאטאר, ואמנים פלסטינים נסעו אליה דרך מרכז אלוסאלי במזרח ירושלים. הם אירגנו תערוכות לאמנים פלסטינים-ישראלים ופלסטינים מהגדה. באחת התערוכות הזמינו גם את היצירות שלי, ושלחתי שלושה פסלים מברזל שנמכרו שם. פעמיים הצגתי שם, אבל לא נסעתי. פשוט לא הוזמנתי. יש שם שוק אמנות תוסס, במפרץ הפרסי. הם עושים כל שנה ביאנלה שבאים אליה אמנים מכל העולם.
גם מישראל?
לא. לצערי הם לא בקשרים דיפלומטיים עם ישראל. אין נורמליזציה, והם לא מסכימים לקבל לתערוכה אמנים ישראלים.
ואתה לא אזרח ישראלי?
כן, אבל אני תקוע באמצע וצריך להסתדר עם שני הצדדים. ביום שבישראל תהיה מדינה אחת לא תהיה בעיה. עכשיו אני מקוטלג באמנות הישראלית כאמן ערבי, ובאמנות הפלסטינית כאמן פלסטיני, אבל אני רוצה לומר לשניהם שזה אותו בן-אדם. זה אני! הבעיה מתחילה באזרחות הישראלית.
זה מפריע לי מאוד, למשל, שאוצרים יהודים מזמינים אותי רק לתערוכות פוליטיות. זה מפריע כי אני לא תופס את עצמי רק כאמן פוליטי. אני מרגיש שאני יכול להגיע ליותר ממה שהגעתי, אבל היום פחות אכפת לי. אני לא רוצה להתייפייף בפני אוצרים כאלו ואחרים. יש גם נושאים שיותר מעניינים אותי. אז אני אדבר על המציאות שמתרחשת, אני לא אברח ממנה, ובתור אוצר אני אנסה לגוון. אני רואה שישראלים עושים תערוכות מגוונות, אז למה לי, בתור אמן ערבי, אסור?
אני מכיר המון אמנים ערבים שמציגים בכל המקומות, בכל המוזיאונים. צריך להיות אמן טוב ואז יסתכלו עליך. ויש מספיק אמנים ערבים טובים. הדור הצעיר יותר מעניין. הוא עובר דברים שאני והמורה שלי לשעבר לא עברנו.

אחמד כנעאן, "חומות חדשות בירושלים" 2004


וכאמן ערבי אתה לא חלק מהמדינה הישראלית וממוסדות האמנות שלה?
לפעמים משתמשים באמנים הערבים בצורה רשמית כדי לייפות את הייצוג הפוליטי של התערוכה, או כדי לנטרל אמן שנתפס פוליטי מדי.
מה זאת אומרת? איך מנטרלים אמן שנתפס כפוליטי מדי?
פשוט מזמינים אותו לתערוכות כאלו ואחרות במגזר היהודי, ואז הוא נתפס כאמן של דו-קיום ומאבד מעוקצו.
גם אותך ניסו להזמין לתערוכה כדי שתהיה האמן הערבי התורן?
כן. בחגיגות היובל לכבוד מדינת ישראל הזמינו אותי להציג בחלק מהתערוכה הלאומית שנערכה, אבל לא הסכמתי. רציתי שיזמינו אותי, אבל לא כאמן שיהיה עלה תאנה בחגיגות היובל. ביקשתי שיזמינו אותי בזמן אחר בשנה. שאפילו יעשו ליצירות שלי תערוכה. אז אם אני לא טוב, שלא יזמינו – אבל אם אני טוב, תשימו את העבודות שלי בכל המוזיאונים הישראליים. אל תשמשו בי רק כשתרצו את האמן הערבי בתערוכה היהודית.
היום הבית שלי הוא חלק ממדינת ישראל, אבל אתמול היה פה משהו אחר, ואולי מחר יהיה משהו אחר. אני לא אוהב את זה שאני צריך להגן על עצמי בתור אמן ערבי. מפריע לי גם שבכל מפגש ותערוכה עם יהודים וערבים מתחילים לדבר על דו-קיום. זה לא מעניין. השתתפתי לא פעם במפגשים לדו-קיום, וזה דבר חשוב, אבל במישור הזה מדברים על דו-קיום רק כדי לקבל מענקים ממשרדי ממשלה.

אחמד כנעאן, "דוד וגוליית" 2004

האתר של אחמד כנעאן: http://www.cananart.ybay.co.il/index.html

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
בעיניין הבושה
חנא פרח

בתור אוצר התערוכה בושה ברצוני להודות למרכז הדיגיטאלי בחולון ובמיוחד לגלית אילת שהיצגו ותמכו בפרוייקט לראשונה, ולאור כידר, חגי שגב, אחמד חיגאזי ואמנות לעם שבזכותם הצלחנו להקים את התערוכה בתמרה.
ברצוני להודות לכל האמנים והכותבים שהשתתפו בפרוייקט.
כמו כן אודה לגלריה העירונית בתמרה בהנהלת אחמד כנען על אירוח הפרוייקט.
צר לי על כך שהפרוייקט אינו יכול להמשיך במסעו ולהתנייד למקומות נוספים כמו שהיה מתוכנן מפאת חוסר תקציב.

אי-מייל פורסם ב-01:40 ,18/03/2005
2
I love what I see
Mariana

As a person that deals with art, I apreciate every single peice of art that I have seen right here. I wish to see much more of it, and maybe one day soon I'll get to be among those artists
And as for Ashraf..I do wish him all the best. we have been at the university at the same period of time and I am truly glad that he has come all this way long....

אי-מייל פורסם ב-09:01 ,30/03/2005
3
to fawakhry
jihan

hii, shokran 3ala al2bda3 shoftelak kter 23mal ana mo3jabi b2bda3ak, kter fio 7aki wmish kol wa7ad befham lwen badak tro7 fio ,bs bla2i 7ali bhek gorfi mrat..

אי-מייל פורסם ב-10:17 ,10/11/2005
4
אפשר תרגום? (ל"ת)
מ.

פורסם ב-17:44 ,10/11/2005
5
thanks jihan
מירי פליישר

רציתי להודות לג'יהן על העלאת המאמר הוא בהחלט השלים לי את החוויה.לגבי פסליו של אחמד האם אטעה אם אומר שהפסלים מזכירים לי את דנציגר ,אולי אני רואה מהרהורי ליבי?
thanks jihan
miri

פורסם ב-18:07 ,10/11/2005
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על מתי שמואלוף

מתי שמואלוף הוא משורר, חוקר תרבות ופעיל חברתי.

עוד מ מתי שמואלוף
אתר אינטרנט אתר הבית של הכותב
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה