מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
מדריך / תערוכות
מירב הימן ויוסי בן שושן

מירב הימן ויוסי בן שושן

--

"נעלי עקב בחול"

2005-09-06 14:55:48   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

תערוכה חדשה במוזיאון פתח תקווה לאמנות

הודעה לעיתונות:

פתיחה -  8  בספטמבר 2005

אוצרת: רויטל בן - אשר פרץ. קטלוג.  
פתיחה- יום חמישי 8/9/05 בשעה 20:00, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, רח' ארלוזורוב 30 , פ"ת
התערוכה תנעל ב- 19/11/05

נעלי עקב בחול - תערוכה חדשה במוזיאון פתח תקווה לאמנות מעלה לדיון את תופעת הסחר בנשים בישראל.
התערוכה מציגה מבט על המציאות שמאחורי הקלעים של תעשיית הסחר בנשים דרך עבודות חדשות של תשעה אמנים.
התערוכה מבוססת על פרויקט מחקר נרחב ורב רבדים של רויטל בן- אשר פרץ, אוצרת התערוכה, שחצתה במסגרתו את גבולות האוצרות הקלאסית. בשנתיים האחרונות עוסקת בן- אשר פרץ במחקר לא שגרתי על תעשיית הסחר בנשים בישראל שכלל בין היתר תיעוד דוקומנטארי בשטח, היכרות אישית עם נשים במקלט לקורבנות סחר בתל אביב והנחיית קורס אמנות בין כתלי המקלט. בשלב הבא שיתפה בן- אשר פרץ את האמנים המציגים בתערוכה בפרטי המחקר שלה ורתמה אותם לפרויקט, מהלך שבמסגרתו נוצרו שיתוף פעולה לא שגרתי ואינטראקציה בינה ובין האמנים לנשים במקלט.
המפגש הייחודי בין עשייה אמנותית לתופעה חברתית בעלת קודים וסממנים תרבותיים משלה, יצר דוקומנט אמנותי- חברתי שתוצאותיו יוצגו בתערוכה. העבודות משקפות את החוויה האישית של אמנים שנחשפו לפנים האנושיות שמאחורי התופעה ומציגות את התמודדותם עם הנושא -  שילוב של הזדהות רגשית עם מבט ביקורתי ביחס למרכיבים שונים של עולם הסחר והזנות.
התערוכה בוחנת את תופעת הסחר בנשים מנקודת מבט רחבה הכוללת היבטים תרבותיים, תקשורתיים, מנטאליים ומגדריים תוך התייחסות לממד האנושי והרגשי. כן נבחנים קשרים בין זהות אישית לחברתית, מקומה של התקשורת בעיצוב תפיסת התופעה בחברה הישראלית, הגבולות בין פנטזיה למציאות.  
העבודות מעלות שאלות לגבי מכלול מרכיבי התופעה, סמלים, מיתוסים, ומאפיינים רגשיים ואנושיים, יש בהן זיקה עקיפה לתופעת הסחר ולא צעקה של המצב.
נעלי עקב בחול היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל שעוסקת בנושא הסחר בנשים.

התערוכה כוללת עבודות מיצב, צילום, וידיאו, פיסול ורישום.
האמנים המשתתפים: מיכל שמיר, דורון סולומונס, מירב הימן, יוסי בן שושן, יפעת גת, הילה בן ארי, תמר לם, שולה קובו ואיטה גרטנר.
בתערוכה יוצגו גם עבודות של טניה, לנה ואירה, שלוש נשים מהמקלט שנוצרו במסגרת קורס האמנות שהנחתה אוצרת התערוכה. 

"3000 בשנה",  יפעת גת


3000 בשנה, מיצב ,  "פנדה",  וידיאו - יפעת גת
יפעת גת ייבאה 3000 בובות מטריושקה (בבושקה) מרוסיה והקימה מיצב גדול ממדים - ייצוג ל 3000 הנשים המוברחות מדי שנה לישראל.אלפי הבובות תלויות על חוטים ויוצרות מעין וילון חרוזים גדול ממדים המאזכר וילון התלוי בכניסה לבורדל.
מול מיצב הבובות מציגה גת את "פנדה" עבודת וידיאו בה נראה דוב מונומנטאלי מנופח באוויר.
גת צילמה קצה מיתקן קפיצות לילדים, הנמצא במרכז העיר נתניה. הדוב נע באיטיות קדימה ואחורה דבר המאזכר תנועת משגל בהילוך איטי, כמו מתוך סרט פורנו פרודי.לצדי הדוב קטעי וידיאו המתעדים תקריבים של פעולת "ניקוב" בובה ו"השחלתה". גת משבשת בעבודתה משמעויות מקובלות של בובות מחמד מעולם ילדים וקושרת אותם בתעשיית מין וסחר בנשים.

"מזכרת", תמר לם


מזכרת, מיצב צילום – תמר לם
תמר לם מציגה סדרה של 18 צילומים המתעדים את חדריהן הפרטיים של נשים החיות במעון ארעי המשמש מקלט לקורבנות סחר בתל אביב.
העבודות מוצגות בעומקן של קופסאות עץ לבנות המוצבות בתוך תאים שמזכירים חדרים, דבר היוצר תחושת הצצה אינטימית לתוך חדר מוקטן. הצילומים מציגים מרחב פרטי בו מתגלים פרגמנטים מעולמן האישי של הנשים וחפצים אישיים להם הן מייחסות מעמד של מזכרת מהבית או נקודת מבט אישית על מציאות חייהן: כיסויי מיטה פרחוניים, אייקונים נוצריים, גודש בובות פרווה, מלאכים, תמרוקים. 

מירב הימן ויוסי בן שושן 


מירב הימן ויוסי בן שושן – צילום מבוים, מיצב ווידיאו
מירב הימן ויוסי בן שושן מציגים סדרת צילום מבוימת (שישה צילומים גדולים) של גברים האוחזים בחפצים אישיים בסיסיים של נשים: לבנים, בגדים, נעליים. העבודה בוחנת את יחסי הכוחות בין המינים ומעלה את השאלה מיהו השולט באמת? האם הגברים הם חבר אוהב הממתין לאהובתו? או האם לקוח? או סרסור שולט.
בעבודה שנייה, תצלום מבוים, "Backstage" הם מציגים מעין תמונת מחזור: סחר בנשים 2005. הלוקיישן הוא חדר איפור והמתנה לתוכנית אירוח טלוויזיונית. התצלום מתעד כביכול התרחשות של "מאחורי קלעים" רגע לפני העלייה לשידור ומעביר אותה לקדמת הבמה. הימן ובן-שושן יצרו סטריאוטיפים של "בעלי תפקידים" בעולם הסחר בנשים, שמזינים אותו ונענים לכללי המשחק שלו:  נשים נסחרות, שוטרים, עורכי דין, שופטים, פוליטיקאים, לקוחות וסוחרים, מעין פרפראזה ויזואלית ל: "ויצטלם סרסור עם שופט, זונה עם פוליטיקאי, שוטר עם לקוח" - ולא תמיד ברור מיהו מי. העבודה מציגה פריצת גבולות שמציבה שאלה על המציאות האמיתית שמחוץ לסטודיו. הבלבול גובר בעימות בין מציאות לאמנות: חלק מהמצולמים הם בעלי מקצוע, עורכי דין וסוחרי נשים בדימוס, ש"התחזו" בהפקה של הימן ובן-שושן לשחקנים שמגלמים את התפקיד התואם למציאות חייהם.
במיצב הוידיאו "”Get Lost – מסדרון ארוך ואפלולי בעל אופי של מרתף טחוב, בצידיו מוקרנות שתי עבודות וידיאו "מסיבת יום הולדת לזונה" וסרט האנימציה "בורדל". דרך חורי הצצה נחשפת עבודת וידיאו נוספת בה ניבט פלג גופה התחתון של נערה בחצאית מיני הפוסעת ברחוב. העבודה מעלה שאלות על ייצוג הגוף בגבול הלא ברור בין אופנה לסממנים סטריאוטיפים של זנות תוך דיאלוג בין המציאות לרפרזנטציה שלה.

"Peep",  הילה בן ארי 


"Peep",  מיצבים – הילה בן ארי
הילה בן-ארי פורשת דמות אישה גדולה  (Big Mama), שרועה על הרצפה כחלל דרוס שהושלך לשולי הדרך, או כסימון בזירת רצח. גופה שנותרה ממנה רק שארית זיכרון של גוף מחורר ושטוח, דו-ממדי, שמורכבת מאלפי עכברים לבנים, מתגודדים, מתנפלים. אלה טורפים את הגווייה הנעלמת, אבל בו זמנית יוצרים ומקיימים אותה.
במיצב נוסף יצרה בן - ארי פנל באורך 17 מ' ובגובה 0.20 שמורכב על קיר. הריבוי העמלני, המודולרי, מזכיר שטיחים ממזרח אירופה: עומס דקורטיביות וצבעוניות המציגה אלפי עכברים מתגודדים סביב דמויות נשים נטולות פנים בתנוחת ישו צלוב. הפנל הוא אלמנט ארכיטקטוני נמוך, שולי וזניח, הנוגע בתחתית ומוגבה אך במעט מהרצפה. תפקידו לספוג את הלכלוך, כדי שלא יתפשט לקיר הלבן והמהוגן. אך פנלים משמשים גם קו מתאר שמסמן את גבולות החדר המוכרים והבטוחים. שרשרת הקיום מתהפכת בעבודתה של בן-ארי. העכברים, בעלי חיים טפילים, הם השולטים, בזכות הכמות העצומה שלהם, והשתלטותם על גוף הנשים. בן ארי מעלה תהייה האם הן סובלות או מתמסרות לעינוגי הבשר? האם המראה הוא של אונס המוני או של אורגיה מטורפת?

מיכל שמיר 

"ללא כותרת" - מיצב סוכריות, שאריות מזון ווידיאו – מיכל שמיר
מיכל שמיר יצרה חלל המאזכר חדר מעופש במלון דרכים  שבו נחשפים מעשים אינטימיים ודיסקרטיים באמצעות שרידים של פעילות אנושית פיזיולוגית על הרצפה: אוכל, לכלוך, הפרשות, זיעה ועובש.
קירות החדר מצופים בסוכריות מגוהצות ומעוותות לצורת איברים נשיים מדממים, מופרדים משאר גופה ונפשה של האישה - ייצוג לנתק הרגשי של נשים קורבנות סחר כאמצעי הישרדות.
הסוכריות, מטעמי ילדות, טאבו נכסף, מתקתקות ומבטיחות בצבעוניותן המבטיחה, מתפקדות גם כאמצעי לאסקפיזם ולפנטזיה. מאחורי קירות הסוכריות של שמיר אורבת הסכנה להיהפך לטרף לתאוותו של האחר.
בקירות הממתקים נטמעות עבודות וידיאו שמציגות חומריות ניגרת של נוזלים. באחת העבודות פרפרים זכים ולבנים שמספיקים להטיל כמה ביצים ואז מתים תוך הקאת חומר כתמי, מחזור חיים קצר שמתקיים רק לצורך רבייה והישרדות, שתחילתו בפרפר יפהפה וסופו בפליטת קרביים אדומה. בוידיאו נוסף, נראה חומר לבן סמיך המאזכר קרם ידיים, חלב, סבון, זרע מטפטף בצד וילון.

"שידול",  דורון סולומונס


"שידול", וידיאו – דורון סולומונס
דורון סולומונס, מתייחס בעבודת הוידיאו "שידול" למיתוס הסינדרלה בדמות זונה באמצעות קטע מתוך סיפור אגדה של המאה ה-20 - הסרט "אישה יפה" והתייחסות לפנטזיה של נשים קורבנות סחר החולמות על לקוח עשיר שיתאהב בהן ויושיע אותן, ושאתו יחיו באושר ועושר. סולומונס מטפל בסצנת המיקוח, המשא ומתן הכלכלי בעת מכירת אישה. הוא מסתיר את פני השחקנים ומשבש את קולם – טכניקה מוכרת מהטלוויזיה, שמשמשת מרואיינים שאינם חפצים לגלות את פרצופם ולהיחשף. לעתים אלו נאשמים, אך לרוב מדובר בנשים, קורבנות להתעללות מינית או סחר, שבושה ופחד מניעים אותן להסתתר מאחורי מסך פיקסלים מרצדים וקול צפצפני גם כשהן אוזרות עוז לספר את סיפורן. סולומונס מקרבן את הקורבן; הדימוי הקולנועי משנה את אופיו - מקומדיה רומנטית לסרט אימה ופעולה, שנע בין הדוקומנטארי לעלילתי. הז'אנר ההיברידי החדש שנוצר מוביל למבוכה ופאתוס, והתוצאה היא הומור כואב.

"נסה לפתות אותי", שולה קובו


"נסה לפתות אותי" -  מיצב הדבקת חרוזים - שולה קובו
שולה קובו מפרסמת בהתרסה את מספר הטלפון הפרטי שלה במיצב העשוי אלפי חרוזי קוורץ ורודים נוצצים על הקיר. מספרי טלפון משמשים אמצעי מרכזי בהנעת תעשיית המין והסחר בנשים ומתפרסמים בכל סוגי העיתונים.  קובו, מעמדה של עוצמה, מוחה כנגד הנורמה של האישה בתפקיד ה"מפתה" ומציבה אתגר בפני הגבר - "נסה לפתות אותי" אך בהציגה את מספר הטלפון האמיתי שלה, היא גם שמה את עצמה בעמדת חולשה דומה לזו של הנשים בעולם הזנות.

איטה גרטנר, "לוח עבודה"


"לוח עבודה", רישומים – איטה גרטנר
לוח השנה משמש במכוני ליווי כיומן עבודה, עליו משרבטים מידע נחוץ: משמרות, שעות עבודה וחלוקה לחדרים. איטה גרטנר, עושה שימוש במצע של לוח שנה עברי מוגדל במסגרתו היא נותנת ביטוי ויזואלי לכל יום בחודש בשגרת הנשים שזו מציאות חייהן.
הרישומים מתארים דמויות מעולם הסחר: סרסורים ולקוחות ונותנים ייצוג למורכבות הרגשית שלהן, לחפצים ולמונחים מחיי היום יום של תרבות הסחר בנשים: מקטעי איברים, שפתיים, ליפסטיק, נעלי עקב, דרכון אוקראיני, אלימות, פחד, חוסר אונים, אנונימיות, חשיפה, בושה, אטימות, פנטזיה, אילוץ, רכישה וריקנות. בין הרישומים נרקם סיפור אינטראקטיבי עדין, שנחשפת בו מורכבות רגשית.

אירה ב"דיוקן עצמי"


לצד עבודות האמנים יוצגו בתערוכה עבודות שיצרו שלוש נשים מהמקלט במסגרת קורס האמנות שהנחתה רויטל בן- אשר פרץ כחלק מהמחקר שלה.
העבודות מציגות את תחושותיהן של הנשים כלפי מציאות חייהן: טניה מציגה רישום המשקף את מערכת היחסים האופיינית לנשים קורבנות סחר: היא נועצת את ציפורניה בסרסור שלה, ספק נאחזת ספק פוצעת. בפסל חימר היא מציגה זוג עכברים העוטים זה על זה.
לנה רודקובה יצרה סביבה מנוכרת מדברית וצחיחה בטריפטיכון המציג תפאורת עיר רפאים עם אלמנטים מאיימים בשלוש סצנות על אריזות קרטון מחבילות ששלחה לה אמה. אירה ב"דיוקן עצמי" פיסלה בובת ציפור גדולת ממדים ע"פ בובת ציפור לבנה שבחרה מארגז חפצים אישיים שהביאה איתה מרוסיה.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
לוח עבודה של איטה גרטנר
רימונד ג'ובן

הציורים מעניינים ומרתקים. אהבתי את הרעיון של חודש עברי המתבטא בעבודה זרה...

פורסם ב-10:20 ,26/09/2005
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה