גבולות: מבוא מעודכן והקדמה מקורית

איש מן היושבים במדינת ישראל ובשטחים אינו זקוק למועדים וציוני דרך על מנת לזכור את הכיבוש. בשביל לראות כיבוש די להתבונן מהחלון, או בטלוויזיה, או במראה. ובכל זאת, השבוע מציינים רבים מתושבי ישראל 40 שנות כיבוש ישראלי בשטחים. זהו ציון סמלי. במהלך 40 השנים שחלפו מאז החל הכיבוש הצליחו שני הצדדים להתחפר בעמדותיהם ולהתחמק מכל פתרון אפשרי. הישראלים עשו כל שביכולתם על מנת להעמיק, לבסס ולהנציח את הכיבוש, בעוד הפלסטינים מעולם לא הסכימו להכיר ולקבל את זכותם של היהודים בישראל להגדרה עצמית. בין לבין הצליחו שני הצדדים לשבור שיאים של צדקנות רצחנית המכונה - אם להשתמש בלשונם המכובסת של ראשי מערכת הביטחון בישראל -  "עימות בעצימות נמוכה".  

במהלך החודש הקרוב יוצגו בארץ תערוכות שונות ומגוונות המציינות את יום השנה ה-40 לכיבוש, ומצטרפות לאינספור תערוכות ופעילויות אמנותיות המוצגות חדשות לבקרים בגלריות מוכרות ובחללי תצוגה אלטרנטיביים. ב"מארב" מתפרסם החודש מוסף ארכיון מיוחד, הכולל יצירות ומאמרים שהופיעו בתערוכה גבולות, שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 1980. גבולות היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל שהתייחסה להשפעת המצב הפוליטי על יצירתם של אמנים יהודים-מקומיים. למעשה, זו גם אחת התערוכות הראשונות שהכירו בעצם קיומה של השפעה כזו. באותן שנים לא היה זה עיסוק טריוויאלי, קל וחומר שלא עבור מוזיאון מרכזי. ואכן, משנפתחה התערוכה היא זכתה לקבלת פנים צוננת למדי מן המבקרים, ולכינויים כמו "תערוכה פציפיסטית", "תבוסתנית", תערוכה ש"מציגה את ישראל באור חלש". היו שטענו כי מאחורי ההחלטה להציגה עומד ניסיון להרשים קבוצת מנהלי מוזיאונים שביקרו בארץ באותה תקופה. מעניין לגלות כי בין המקטרגים הגדולים נמנו כותבים כמו אדם ברוך, שכתב ב'ידיעות אחרונות' כי אין כל צורך לבקר בתערוכה כדי לדעת שהיא אינה ראויה, ויגאל צלמונה, שהיה אז מבקר האמנות של 'מעריב'.   

גבולות, שהוצגה, כאמור, ב-1980, מסכמת עשור של פעילות אמנותית-מקומית עניפה ומיוחדת, ומאגדת עבודות של אמנים המעורים היטב באמנות המושגית שפרחה בארץ באותן שנים. אמנים אלו רותמים את התהיות הניסיוניות ואת פירוקי השפה העומדים בבסיסו של זרם האמנות המושגית, לכדי אמירה כללית על חיים בחברה מרובת זהויות וחסרת גבולות, המדלגת בין אופוריה וקטסטרופה, כשברקע מרחפים חלומות על אוטופיה.
לצד עבודות של 22 אמנים (כאן, כאן, כאן וכאן), כולל קטלוג התערוכה שלושה מאמרים: מאמר מבוא מאת אוצרת התערוכה סטפני רחום, מאמר מאת הפסיכולוגית עמיה ליבליך, שכותבת על תחושות של גבולות ומצור כחוויה אישית, ומאמר מאת חוקר הספרות אהוד בן עזר, הסוקר את ייצוגם של גבולות בספרות העברית. מאמרים אלו שופכים אור הן על הרקע לפעילותם של האמנים, והן על תפיסות פוליטיות-אינטלקטואליות שרווחו בזמן כתיבתם. 
פרספקטיבה בת עשרים ושבע שנים יכולה ללמד שיעור קטן על זיכרונו הקצר של עולם האמנות הישראלי. עולם זה, כמו גם המציאות הישראלית עצמה, אינו נוטה חסד ל"אמני האתמול". כך, לצד אמנים שהצליחו לשמור על מעמדם לאורך השנים, מתגלים בגבולות גם אמנים חלוציים לתקופתם שנשכחו ולא נודע כי באו אל קרבם. מבחינה זו יש בפרסום הקטלוג ברשת מידה של צדק היסטורי. מי יתן ותהיה זו רק ההתחלה.

יונתן אמיר, 5.6.2007

מוטי מזרחי - בידוד, 1973

הקדמה: סטפני רחום

גבולות, תחומים וסייגים קיימים בכל מדינה ולגבי כל אדם, אך בישראל יש למושגים אלה משמעות מיוחדת. קיומם הפיזי של גבולות משתנים, המחלוקות המתמידות בתחום הפוליטי והאידיאולוגי בשאלת השטחים והחשש מפני התקפה מעבר לקו החזית גורמים למודעות נוקבת כלפי מציאות כזאת. לכך נוספת התחושה המיוחדת הנובעת מחיים במדינה שאפשר לעבור אותה מן הקצה אל הקצה במסע הנמשך מזריחת החמה ועד שקיעתה. לפעמים אנו חשים מגודרים ומוקפים. כיצד ייתכן שמצב זה לא ימצא את ביטויו באמנות שלנו?

ואולם, במשך זמן רב לא התבטאו נושאים אלה באמנויות הפלסטיות. למעט יוצאים מן הכלל, רק משנות השישים המאוחרות ניתן להצביע על יצירות אמנות המטפלות או משקפות באורח ישיר או עקיף בעיה זו. ייתכן שמלחמת ששת הימים, 1967, פעלה הרבה לחידוד תפישתנו את הגבולות, מפני שבעקבותיה התרחבו גבולותינו בצורה כה דרמטית, אך סביר יותר להניח שהתפתחויות באמנות (אמנות מושגית, יצירות אדמה ואמנות תהליך) פתחו דרכים לביטויה של התופעה הזו.

הנוף היה נושא מרכזי ומקור השראה לאמנות הישראלית מראשיתה, מאז תחילת המאה הנוכחית. אמנים ישראלים מכל האסכולות השתמשו בנוף כנקודת הזדהות עם ארצם. טבעי הדבר שהמשיכו בדרך זו גם בשנות השבעים, כאשר למדו להכיר אוצר ביטויים חדש, בעיקר זה של האמנות המושגית. כתוצאה מתפקידו של המיוחד של הנוף היתה לאמנים קרבה מיידית ליצירות אדמה ולאמנות האדמה, אך העבודות שיצרו נשאו חותם ישראלי מובהק. לרשות האמנים עמדה עתה שפה הולמת לביטוי רעיונות ורגשות שקודם לכן הופנמו או הודחקו.
חוץ מתנועות האמנות החדשות והמגמה להשתמש ביסודות גיאוגרפיים, פעלו עתה גם כוחות אחרים. נראה שחל מפנה בראיית האמנים את עצמם ואת תפקידם בחברה. אף שהגדרה עצמית היא, במידה מסוימת, חלק מכל יצירת אמנות, הרי שהמגמה לנסחה בעזרת דימויים מקומיים נעשתה יותר רווחת. קביעת תחומים לשטחים, גידור אזורים או רישום דיוקן עצמי בצורת מפה – כולן דוגמאות לגישה חדשה זו. כך התחילו אמנים צעירים להשתמש בגופם, או בחומרים הלקוחים מסביבתם הקרובה, כדי ליצור פסלים המשקפים לחץ חזק המופעל מבחוץ.

לאחר נצחון 1967 התחוור שהשלום אינו יותר קרוב, וכי תוצאות המלחמה הציבו בפני החברה הישראלית בעיות פוליטיות ומוסריות נוספות. מצב זה השפיע, בצורה מודעת או בלתי מודעת, על האמנים, ושימש מעין לחץ מתמיד לטפל בבעיות מקומיות מוגדרות. הרצון לצאת בהצהרה או לנקוט עמדה לגבי מגוון של שאלות הפך, אצל כמה אמנים, צורך שכמעט אין יכולת להיחלץ ממנו. אף על פי כן לא היה זה אילוץ המוליד בהכרח קרתנות. על אף העובדה שעבודות אלה נוצרו מכוח מניע מקומי, המסר שנשאו, כאשר הוכתרו בהצלחה, היה אוניברסלי.

תהיה הסיבה אשר תהיה, בסוף שנות השישים, ועוד יותר במהלך שנות השבעים, אנו עדים ליצירת עבודות רבות הקשורות קשר הדוק עם העובדה שאנו חיים בתוך גבולות סגורים. אחדות מן העבודות עוסקות במצב הפוליטי עצמו, בעוד שאחרות מאמצות את הגבולות כסמל או כמטאפורה למצבים שונים, ובתוכם מצבים פרטיים אישיים. נטייה המסתמנת בעבודות שנעשו על-ידי אמנים בעלי השקפות עולם שונות מצביעה על עיסוק-יתר בנושא הגבולות, שהוא ישראלי במיוחד. אין פירושו של דבר שלא טיפלו בנושא זה גם במקומות אחרים, אלא ציון העובדה שהנושא עורר עניין מיוחד כאן.

מטרת התערוכה היא לקבץ יצירות אמנות מ-15 השנים האחרונות העוסקות בנושא הגבולות. הדבר חייב בהכרח בחירה, המייצגת סוגים שונים של התייחסות לנושא. בשנים הללו נעשו יצירות אמנות רבות שטיפלו בסימון שטחים, קצוות ותחומים במישור הפורמלי. דגש חזק הושם בהן על ההיגיון הפנימי של היצירה עצמה, והתפישה היסודית לא היתה קשורה לזמן ומקום מסוימים. לכאורה ניתן לטעון שהיה עלינו לכלול יצירות אלה בתערוכה, אולם קשה היה, ולמעשה לא היה אפשרי, להבדיל באופן ממשי בין יצירות הנובעות בבידור מן המציאות הגיאו-פוליטית הישראלית.

מובן מאליו שהעניין בגבולות והבעיות שהם מעוררים לא החל ב-1967, אלא שהצורך לבטאו באמצעות האמנות הופך יותר מיידי לאחר מלחמת ששת הימים, ומוסיף להעסיק אמנים, במידה שונה, עד היום. ריבוין של יצירות אמנות כאלה מצביע על כך שהחברה שלנו כולה חווה את הרגשות המבוטאים בהן. אף שהחיים בתחומי גבולות סגורים הם בעיה מקומית, הרי המצב הפסיכולוגי-חברתי-תרבותי הנובע מהם נתון למגוון רחב של השלכות אפשריות. ייתכן שאנחנו יותר מוסמכים לנסחן או לבטאן מכיוון שאנו חיים אותן בעצמה כה גדולה.

מנשה קדישמן - גבול, 1978