צבי גולדשטיין, משה גרשוני, יצחק עדי, מיכאל דרוקס ויגאל תומרקין

צבי גולדשטיין - קמפ דיויד, 1978

צבי גולדשטיין נולד ברומניה ב-1947. עלה לישראל ב-1958. למד באקדמיה לאמנות בצלאל, 1966-1969. בוגר האקדמיה ברירה במילאנו. לאחר שהייה של עשר שנים במילאנו חזר ב-1978 לישראל. מלמד בבצלאל.
על עבודתו לתערוכה "גבולות", 1980, אמר האמן:
"מ-1969 עד 1973 התמקדה עבודתי בבעיות השפה. מ-1973, עם משבר האנרגיה, חל שינוי בגישתי לאמנות ועבודותי קבלו פירוש מאטריאליסטי, כאשר אינן עוסקות עוד בניתוח השפה אלא משתמשות בשפה הקונבנציונלית הכתובה לביקורת ולהבנת המציאות. עבודותי אלה, אשר עוצבו בצורת פלקטים גדולים, 2.50X1.20 מ', בצבעים שונים, מטפלות עד היום במצבים קונקרטיים כשהן תולות את התפתחותה (או חוסר התפתחותה) של האמנות בהקשריה עם התנאים הכלכליים של החברה ועם האידיאולוגיות השליטות. היות ופעולתי בשנים האחרונות התמקדה בארץ, מתייחסות כיום עבודותי למציאות הפריפרית, ליחסי מרכז ופריפריה תרבותיים, לאימפריאליזם תרבותי ולבעיות עיצובה של אמנות אזורית בעלת איכויות מיוחדות לחברות הפריפריות. גישתי לפריפריה אין בה פרובינציאליות. היא מתייחסת לא רק לחברה הישראלית, אלא לכלל החברות הפריפריות, מעמדת הזדהות אידיאולוגית.
"מטרת עבודתי לשמש:
    1. ביטוי עקבי לדעותי ותפישתי את המשבר (מ-1973).
    2. לספק מסגרת עבודה לפעילות אמנותית חדשה ועצמאית יותר בפריפריה.
"אני מאמין שבתנאים המיוחדים לארץ, שקיימים בה מפגשי תרבות חריפים בין תרבות מערבית מוחדרת לבין תרבות ערבית ששורשיה עמוקים באזור, יש לאמנות אפשרות מעשית ליחסי מפגש ומיזוג תרבויות והתאמתן לצרכי התקופה והמקום. דווקא כעת, כשהעולם המערבי נתון במשבר ערכים עמוק, כשתופעות דקדנטיות מסתמנות באמנות, יש אולי אפשרות שדרך הבנת האמנות המערבית (אשר מהכרתה אין מנוס) ודרך כיבודה של תרבות מקומית אפשר יהיה ליצור ערכים אמנותיים חדשים".

משה גרשוני - בחזרה ללוונטיניות אמיתית (יאשה הורנשטיין מנצח על מאהלר), 1980

משה גרשוני נולד בתל-אביב ב-1936. למד במכון אבני בתל-אביב. מלמד באקדמיה לאמנות בצלאל ובמדרשה הממלכתית למורים לציור ולאמנות ברמת-השרון.
התופעות הפוליטיות והתרבותיות המקומיות ובחירה קפדנית של החומרים תופסות מקום מרכזי כמעט בכל עבודותיו האחרונות של גרשוני. "אני בא", 1979, משתמשת במעטפה ממשלתית רשמית שעליה הדגיש האמן קו שנועד למטרה גרפית בלבד בקו אדום. קו זה הופך גבול ואות אזהרה, וניתן לראותו הן כהצהרה אישית – פירושו של דבר שהאמן הגיע לקו שאיננו יכול לעבור – והן כאמירה על המצב בארץ. אותו צבע אדום יוצר את הרקע למעטפה והזכוכית המכסה נלקחה מדלת הזזה של ארון. הרכב האלמנטים עם המסגרת דמויית הקופסה מחושב כדי לשוות מעמד של חפץ לעבודה במקום היותה ציור או או קולאז'. "בחזרה ללוונטיניות אמיתית (יאשה הורנשטיין מנצח על מאהלר)", 1980, הוא תצלום מוגדל ומקוצץ הלקוח מעטיפת תקליט. הבחירה בקומפוזיציה זאת ותוספת הקווים מולידה תחושת ריכוז ולחץ. האמן בחר במכוון את מאהלר בגלל האקלקטיציזם שלו והעובדה שכיהודי מומר הוא נמצא בין שני עולמות, שני גורמים המצויים גם בתרבות הישראלית. 

יצחק

עדי - נקודה מול קו: פגזים על שער הגולן, 1967-80

יצחק עדי נולד בצפת ב-1940. דור חמישי בארץ, חבר קיבוץ שער-הגולן עד 1975. בוגר בית-הספר הגבוה לציור 1967. למד תחריט אצל ג'וני פרידלנדר, פריז, 1970. עוסק בהוראת ציור בבית-הספר הגבוה לציור ובחוגים למבוגרים באגודת הציירים והפסלים בתל-אביב.
את עבודתו "נקודה מול קו פגזים על שער-הגולן" החל עדי ב-1967, תחת רושמה של הפגזת קיבוצו שעל הגבול. הוא המשיך את העבודה לסירוגין עד שהגיע לגרסה הסופית, הנוכחית. המבנה/קולאז' המוצג קשור לעבודות רבות אחרות שלו על נושא דומה, אשר אף הן משקפות את רושמם של החיים במצור. העבודות הוצגו הן כיחידות בודדות והן כצירופים המביעים "סביבות".
ואלה דבריו של האמן על עבודתו:
"אין שום סיבה סבירה מדוע לא תהיה מושפע מעצם הימצאותך כאובייקט חי, עושה ויוצר כה קרוב לגבול ועל ידו. לגעת בגדר הדוקרנית ולהגביל עצמך לתחומי הקו. לראות אותם בני אדם מעברה האחר כאויבים ועוינים. הרגשת ההנאה מהטבע הפסטורלי של עמק הירדן היא ניגוד מוחלט המהול לא מעט בחרדה, עצב ופחדים שעה-שעה ובכל יום. קשה להיות אדיש לכל אותם קולות ושריקות שלא מדרך הטבע הנוחתים עליך ממזרח לעתים קרובות – לדעת שביתך הוא מקלטך... וברדת החשכה תמצא עצמך יורד עמוק אל בטן אמא-אדמה למצוא מחסה בחיקה. לא פעם קרה ששריקות צורמניות עם קולות רועמים של הרס וחורבן היו עבורי 'השראה' ואתגר בעבודתי כיוצר".

מיכאל דרוקס - דגם ישראלי, 1971

מיכאל דרוקס נולד בירושלים ב-1940. החל להציג בתחילת שנות השישים. למד במכון לאמנות בבת-ים, 1966-67. לימד באקדמיה לאמנות בצלאל, 1971. מתגורר בלונדון מ-1972.
"אמנותי, היצירתיות שלי, היא כלי שאני משתמש בו להצהיר הצהרות. כוונתי אינה למצוא תשובות, אלא לצרף את כל הרמזים כדי לרכזם, להבהיר ולהדגיש את השאלה. שאלות אלה אני מציג כיצירות. מדענים מציגים שאלות באמצעות המדע ופילוסופים באמצעות הפילוסופיה. אין חשיבות לשיטה שמשתמשים בה".
       מיכאל דרוקס, קטלוג לתערוכה "הגדרות דו-משמעיות", המכון לאמנות בת זמננו, לונדון, 1978.

מיכאל דרוקס - אוגנדה-ברזיל, 1979

כל עבודותיו של מיכאל דרוקס המוצגות בתערוכה זאת הן חלק מסדרה מתמשכת המכונה "גיאוגרפיה גמישה", שהתחיל לעבוד עליה בינואר 1971. הסדרה מבוססת על שימוש בשפה גיאוגרפית בינלאומית (קרטוגרפיה) שסימניה מקובלים בכל ארצות העולם. דרוקס מנסה להרחיב שפה זאת בצורה תיפקודית, ובאמצעותה הוא מביע את השקפותיו האישיות והקשורות למציאות היומיומית. לפיכך יש באוצר הביטויים שבמפה שיצר מן ה"תמימות" והאובייקטיביות שהאמן יכול להשתמש בהן להערות אירוניות ולהצהרות או רעיונות אוטוביוגרפיים. כדוגמה לשיטות עבודתו של האמן אפשר להביא את ה"דגם הישראלי", 1971, אחת העבודות המוקדמות שלו, דגם של בגד שניתן להתאימו בדרכים רבות לצרכי היחיד (או הפוליטיקאי). האמן תפר על דגם מתוך "בורדה" (חוברת הדגמים הגרמנית) את קווי הגבול של ישראל והפך את הדגם למפה. פיסות בד צבעוניות בראש הדגם מציעות את האפשרויות השונות לצבע ולמרקם של התוצר הסופי. ב"דרוקסלנד", 1975, נעשית שפת המפה לאמצעי לתקשורת אישית ולמתן מידע אוטוביוגרפי. "ללא כותרת", 1978, הוא לוח שחמט שריבועיו מורכבים מקטעים של מפות כאילו היה זה משחק בינלאומי בגבולות.
"אוגנדה-ברזיל", 1979, יצירה המתבססת על שינויי מיקום, מתייחסת להצעה החלופית למולדת ליהודים שהוצעה לפני ייסודה של מדינת ישראל. קביעת המדינה על מפת אירופה היא הערה אירונית על השרירות שבפוליטיקה העולמית. השימוש שעושה דרוקס במפות קשור עבורו בבירור עם המקום שם נולד. "ציור מפות", אמר, "הוא התחביב הלאומי בישראל".

יגאל תומרקין - פטיש של גבול, 1979

יגאל תומרקין נולד בגרמניה ב-1933. עלה לישראל ב-1935. למד אצל הפסל רודי הלמן, 1954. היה עוזר למעצב במה בברלינר אנסמבל, 1966-67. ערך מסעות באירופה, ארה"ב, המזרח הרחוק, אפריקה ואוסטרליה.
תערוכה גדולה של תומרקין
בעיקר ברזל שחור
הרבה יריות
אימה מוות
1967

מלחמת ששת הימים
כולם מדברים על תקפנות
חלק רואים תקפנות בצד האחד
חלק בצד האחר
שדות קרב
טנקים שרופים
מחלידים ומרשימים
בני אדם לוחשים
"כמו תומרקינים"
לאישיות היוצרת
יש אנטנה גבוהה
מבשרת על התפתחויות בעתיד
מעצבת את העומד להתחולל
1968

    מתוך שיר מאת ו. סאנדברג, 1970

יגאל תומרקין הוא אולי האמן הישראלי הראשון ששיקף את המציאות האכזרית של ארצו. בעוצמה חסרת פשרות יצר בהתמדה עבודות שהשפעותיהם של המלחמה והמצור בלתי נמחות מהן. "הכניסיני תחת כנפך" ו"העיר הנצורה" שתיהן נוצרו באמצע שנות השישים. במבט לאחור הן נראות כנבואה, כפי שמציין שירו של סאנדברג. עבודות מוקדמות אלה מבטאות בבירור תחושת עוינות ממשמשת ובאה ואת הרצון להיחלץ מן המצב. מסעותיו הנרחבים של תומרקין איפשרו לו קשר ישיר עם תרבויות שאמנותן פרימיטיבית, ואשר הוא רוחש להן יראת כבוד רבה. הוא אומר שאצל האדם הפרימיטיבי "ההבעה האסתטית לא היתה קשורה לשיקולים חומריים אלא לכוחות הטבע, לדברים שאינם נאמרים, לדת, לפחד". יצירותיו האחרונות, העושות שימוש באדמה, משקפות את רצונו ליצור ביטוי מודרני שיש בו מכוחה של ההבעה הפרימיטיבית.
"פטיש של גבול" מאחד מתכת, גזעי עצים, אדמה ואריג. יש לכך קשר לתביעות פולחניות טריטוריאליות, מציאות פוליטית מיידית, אבל כמדומה שיש לה השלכות מן העבר היהודי הטרגי.

יגאל תומרקין - פטיש של גבול, 1979