עם מותו של רפי לביא
בשנתון היחידה ללימודים עיוניים בבצלאל מופיע קורס בשם קטלוגים, בהנחיית דליה מנור. הקורס עוסק בפרשנויות שונות של אמנות, ובמסגרתו משווים התלמידים בין מאמרים שנכתבו לאורך השנים על יצירתו של רפי לביא, או, ליתר דיוק, על רפי לביא ויצירתו, שכן לא מעט מאמרים מתייחסים גם לקשר המיוחד בין ציוריו של רפי לביא ובין דמותו של האמן, המורה והמבקר שנפטר אתמול, בגיל 70. כך, באמצעות קריאת רוחב, מתוודעים התלמידים למגוון הניתוחים שעברו העבודות, על מגוון ההקשרים שנטוו עבורן. זהו היצע גדול שעבר, ועדיין עובר, טלטלות פרשניות עזות, עד שבשלב מסוים כבר לא ברור אם זו יצירתו המתוחכמת של רפי לביא, שמאפשרת מגוון רחב של פרשנויות, או שמא זו התחכמותו של רפי לביא עצמו, שיודע להאכיל אוצרים וחוקרים במה שעולה על רוחו ובהתאם לתקופה.
רפי לביא בצילום של מיכל היימן
לביא היה אמן משפיע בזכות יצירתו, בזכות עבודתו כמורה לאמנות ובזכות קשריו האישיים עם תלמידים וחברים, צעירים ומבוגרים, שפקדו בקביעות את דירתו המפורסמת ברחוב יונה הנביא 42 בתל-אביב, הקשיבו למוזיקה, שיחקו פוקר (בסכומים קטנים), והחליפו עבודות ורכילויות. הוא היה אדם בעל חוש הומור, אירוניה עצמית ולשון חדה שלא חסך מאיש, גם לא מעצמו. הוא החל להציג בסוף שנות החמישים. האוצר יונה פישר, שרכש את עבודותיו עבור בית הנכות הלאומי בצלאל (לימים מוזיאון ישראל), גילה אותו בתחילת שנות השישים, ומאז שמרו השניים על קשר אישי ומקצועי. בחמשת העשורים שחלפו הציג לביא במקומות רבים, אך נותר תמיד מאתגר, מתגרה, בלתי מפוענח לחלוטין, "רפי לביא והשטויות שלו", כפי שסברו רבים. ואולי זו גדולתו של לביא – שהצליח להיות בלתי-ממושטר, ולא חדל להכריח את הצופה לצבוט את עצמו ולשאול שאלות.
סקירת מאמרים שונים שנכתבו על עבודתו של לביא היא עבודה מרתקת. יותר מאשר חשיפת משמעויות היצירה, היא מצביעה על הלכי הרוח האינטלקטואליים הרווחים בתקופת הכתיבה. ציוריו של לביא, שהחלו כציור מתיילד ואינפנטילי במכוון שזוהה עם מגמות דומות באירופה ובארצות הברית, הפכו בשנות השבעים והשמונים למייצג המובהק של תזת "דלות החומר" של שרה ברייטברג-סמל, שמצאה בעבודות אסתטיקה מקומית, תל-אביבית מאד, וזיהתה את המרכיבים הקולאז'יים והטקסטואליים כתמורה חילונית לחברה היהודית שמסורתה מבוססת על מילים ולא על דימויים חזותיים. אוצרים וכותבים כמו מאיר אהרונסון ואדם ברוך הלכו באותן שנים בעקבות ברייטברג-סמל. ברוך אף כתב בטקסט לקטלוג תערוכה שהוצגה באירופה, כי מדובר בציור ש"מחוץ לעברית כמעט ואין לו תוכן".
דלות החומר הייתה תזה מבריקה וחזקה, ונדרשו כמעט עשרים שנה לניסוחן של פרשנויות חדשות המתכתבות ומבקרות אותה. החל משנות התשעים, דור חדש של אוצרים ומבקרים דוגמת אריאלה אזולאי, חיים דעואל לוסקי ושרית שפירא, שאצרה את התערוכה הרטרוספקטיבית "זה לא צבר זה גרניום" במוזיאון ישראל, ביקשו לנתח את עבודתו של לביא באמצעות תיאוריות פוסט-מודרניות. הם זיהו, למשל, את רישומי העיפרון המקושקשים כסימן שמסמל רישום לא פחות מאשר כרישום עצמו, ואת הדיקטים החידתיים, המשלבים טקסטים, רפרודוקציות, גזרי עיתון וג'סטות ציוריות, כפעולה מושגית מתוחכמת שאינה רק "סתם" ציור, אלא גם התייחסות לעצם הרעיון "ציור" (בפתיחת קטלוג התערוכה שאצרה שפירא היא מתארת מקרה שקרה ליויו – יואב, בנו של לביא – כשהיה בגן: "מה זה?, שאלה הגננת. זה ציור, ענה יויו. כן, אבל מה זה? ציור"). בפרשנותם החדשה, "החזירו" המבקרים את עבודתו של לביא לזירה הבינלאומית, מבלי להתעלם מן ההקשר המקומי. לביא עצמו שמר על יחס מסויג כלפי רבות מן הפרשנויות לעבודתו. אוהב ולא אוהב אותן, מעודד ומתווכח. כשנשאל פעם מה הוא מנסה לומר בציורים, ענה שכשהוא מנסה לומר משהו למישהו הוא מרים אליו טלפון. "קיר" הייתה תשובתו לשאלה מה עומד מאחורי עבודותיו. בשנים האחרונות עבד עם שפירא, אותה כינה "עורכת הדין שלי".
בשנת 2005, שבועות ספורים לאחר מותו של הסופר דן צלקה, כתב לביא בטור ביקורת המוזיקה שלו בעכבר-העיר הערת זיכרון כדרכו: "נ.ב. חבל שדן צלקה מת. אני כבר מתגעגע אליו". אני זוכר כמה התרגשתי מן הפשטות והישירות שבמשפט. לו צלקה יכול היה לקרוא זאת, בוודאי היה מתרגש גם הוא. בתקופה בה למדתי אמנות, ההבדלים הברורים בין המדרשה ובצלאל כבר נעלמו, ודמותו של לביא הילכה קסם על כלל הסטודנטים בכל אחד מן המוסדות. נאמר לנו שבצעירותו היה ללביא פה גדול והוא נהג להשתלח בתלמידים. בביקור שערכנו בביתו, יחד עם שרית שפירא, הניסוחים התרככו, אמנם, אך לא השיפוט האמנותי המחמיר שפסק אמנות/לא אמנות. לעיתים בצדק, ולעיתים לא. היה בפסיקות ההחלטיות הללו משהו מרתיע ואפילו מקומם, אך בימים בהם עולם האמנות מנוהל בירידי ענק על ידי פרסומאים, מפיקים ויחצ"נים, ומבקרים רבים נמלטים אל חיקה החמים של הסוציולוגיה, שמסוגלת להכיל הכל, מתעוררת שוב כמיהה למישהו שיבוא ויפסוק "אמנות/לא אמנות", ויטעה בגדול, אולי, אבל בשם החזון.
