מין בשאינו מינו

אהבה שאינה מקלקלת את השורה: על דימויי גוף ועירום באמנות היהודית העכשווית

המסורת היהודית וההלכה היהודית נוקטות ריטואלים קבועים כדי להבדיל בין הקודש לחול. ההבעה היהודית באמנות העכשווית, לעומת זאת, נוקטת דרכים אחרות בבואה לעסוק במתח הזה ובשילובים שבין ה"ראוי" וה"לא ראוי". היא אינה מבקשת לתחום ולבצר, אלא לבחון את הזרימה שבין המושגים הללו מתוך תפיסה של מימוש רב-תרבותי. מתוך סירוב לחוות את העולם במונחי שחור ולבן.
האמנות הישראלית הקאנונית טיפלה לרוב בנושאים "יהודיים" על ידי חילולם. היא עשתה זאת בעקבות האמנות היהודית-מודרנית האירופית, זו שנולדה מתוך מרד עולם ההשכלה במסורת היהודית הקלאסית.* החילול של העבר היה לעתים קרובות חילול לשם החילול. חילול לשם האדרה של החדש והמודרני על פני הישן, המסורתי, שמנת חלקו היתה פטרונות והתנשאות.
אלא שהאמנות היהודית העכשווית פנתה מדרך זו. היא מאופיינת בשבירה שתכליתה טיפול עמוק יותר בסוגיות יהודיות: ייצור עולם של דימויים הבא לבחון את היהדות בעין ביקורתית, אך מתוך אהדה וזיקה עמוקה. אהבה שאינה מקלקלת את השורה.

אין משיבין במרחץ

העיסוק ביהדות ובעירום בכפיפה אחת נוגע בנושאים שנתפסים כקשים או אסורים לשיטתה של היהדות המסורתית. נצרות, עירום, ארוטיקה ופורנוגרפיה הן תמות בעלות נוכחות ניכרת באמנות העכשווית, אך נתפסות לרוב כסותרות את ההלכה המקובלת, על הלכות העבודה הזרה והצניעות שמאפיינות את הקאנונים היהודיים.
על-פי התפיסה ההלכתית, התמות הללו מצויות משני עבריו של מתרס, ולעולם לא ייפגשו. אלא שלמעשה, מתחים מעין אלה הזינו את השיח היהודי מקדמת דנא. בהקשר זה ראוי להזכיר את אבחנתו של רבן גמליאל השני (שפעל באזור יהודה בין שנת 90 לשנת 120 לסה"נ, לערך), האופיינית לתפיסה שאופיינה בפתיחות ביחס לתרבות הסובבת ומאפייניה. תפיסה זו לא חוותה את העולם בערכים חד-ממדיים, והמורכבות היתה לחם חוקה: "שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי; אמר לו: 'כתוב בתורתכם 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם' (כלומר, מן האיסור; דברים י"ג, י"ח), מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?'. אמר לו: 'אין משיבין במרחץ'. וכשיצא אמר לו: 'אני לא באתי בגבולה (בתחומה של אפרודיטי), היא באת בגבולי. אין אומרים: נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי, אלא אומרים: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ' (משנה, עבודה זרה ג', ד')".
הבחנות מורכבות כגון אלה נתפסו על ידי רבן גמליאל כ"גופי תורה" שאין דנים בהם בבית המרחץ, ועניינן הבחנה בין מרכז לשוליים, בין הדבר עצמו לבין ייצוגו האמנותי והחתרני, ובין נושא נדון לבין ייצוגיו. האמנות היהודית העכשווית טוענת אותן במשמעויות חדשות.

Naked ו- Nude

בפרק הסיום של ציור הקיר הענק של אברהם אופק משנת 1986, המוצג באוניברסיטת חיפה, מוצג המתח שבין היהדות לבין העירום כבעל מעמד איקוני: מאפיין בסיסי שמייצרת האמנות המקומית. מאחורי הדמויות בציורו זה של אופק מופיע ציורו של מארק שגאל "יהודי בתפילין" (1914), ועל השולחן מוצב פסלו העירום של יצחק דנצינגר, "נמרוד" (1939-1938). חוקר האמנות והאוצר גדעון עפרת כינה זאת "נמרוד בתפילין". אף שהאמנות הנוצרית עשתה שימוש סימבולי רב בעירום, בהמשך למסורת של האמנות הקלאסית ואמנות הרנסנס, וכהנכחה של רעיונות תיאולוגיים, בעבר היהודי אפשר למצוא רק דוגמאות מעטות לשימוש כזה.
חוקר האמנות קנט קלארק (K. Clark) הבחין בין סוגי עירום שונים: Nude ו-Naked. בעוד ה-Nude הוא קונוונציה אמנותית שבבסיסה טעמים אסתטיים, Naked הוא מי שהופשט מבגדיו ונותר עירום. המתח הזה שבין עירום כקונוונציה אמנותית לבין עירום של היעדר בגדים, שניצב בעבר במרכז שיח האוונגרד האמנותי, ממשיך להזין את הסצנה האמנותית עד היום.
ואולם, אף ששילובים בין נצרות לעירום אינם פרובוקטיביים בהכרח (כדי ליצור פרובוקציה בהקשר זה דרוש שימוש בוטה יותר, פורנוגרפי), מיעוט העירום בתרבות היהודית בעבר כלל לא איפשר התפתחות תפיסה של Nude כקונוונציה אמנותית. שילוב בין תימות יהודיות (הקודש) לבין עירום ולארוטיקה מכל סוג שהוא (החול), אם כן, נתפס לרוב כאקט של חילול הקודש (הדבר נכון, אגב, גם לתרבות המוסלמית). כך בוויזואליה. המסורת היהודית הכתובה, לעומת זאת, רוויה דימויי עירום וארוטיקה – אך רבים סירבו בתוקף לקבלם כפשוטם, במערומיהם הגשמיים. כך לדוגמה במתח השורר סביב "שיר השירים", שרבים מחכמי ישראל סירבו לקבלו כפשוטו, וביכרו לקרוא אותו קריאה אלגורית.**
אלא שדימוי עירום נותר פרקטיקה מחשבתית-דתית לגיטימית, ובחסידות נתפסה התפילה לא פעם כאקט ארוטי, שתואר במונחים פורנוגרפיים: "התפילה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחילת הזיווג (יש) נענוע, כן צריך לנענע עצמו בתפילה בהתחלתה..." ("צוואת ריכ"ש" בעריכת ישעיהו מדינוביץ, קראקוב, תרנ"ט), ואילו ב"שבר פושעים: זאת תורת קנאות" כתב דוד ממקוב כי "מתיאורים מסוימים ניתן להתרשם כי לתופעה זו היו גם ביטויים רדיקליים בהנחיות כגון 'ראוי לחשוב בתפילה שאישה נקבה עומדת לפניו...ואף להוציא זרע בעת התפילה ויעלה למדרגה גדולה'". ***
בהקשר זה יש לציין שהעיסוק האמנותי המודרני בגוף ובמיניות בהקשר יהודי מובחן, יש בו מעין תיקון לטישטוש שרווח בשיח המודרני בין שיח המין היהודי לזה הנוצרי (שלמעשה אינם זהים כלל), שבו הופיעו שניהם בכפיפה אחת, כחלק ממסורת יהודו-נוצרית הומוגנית.**** עיסוק מובחן זה בגוף מהווה גם רפרנט ישיר לתרבות חז"ל, שבה הוגדר היצור האנושי בראש ובראשונה כגוף, שנשמה מחיה אותו. זאת, כאנטיתיזה לתפיסה הלניסטית ונוצרית שראתה את היצור האנושי כנשמה השוכנת בגוף (דניאל בויארין הרחיב גם בעניין זה, ור' הערת שוליים ****).

"ונוס פרו?ה": האמנות היהודית האמריקאית

האמנות היהודית העכשווית נותנת מקום מרכזי לדימויי גופניות ועירום, המוצגים פעמים רבות עם תשמישי קדושה דוגמת טלית ותפילין. השילוב שבין העור האנושי החשוף ועור "בהמה גסה" צבוע בשחור, ולחלופין השימוש בעירום וכיסויו בבגד פתיל תכלת (טלית), וכן פנים אחרים של השילוב שבין הקודש לחול, קוסמים לאמנים ומייצרים מסורת איקונוגרפית יהודית פוסט-מודרנית חדשה.
החיבור בין גוף, יצירה ופרקטיקות של תרבות עממית מתמזג בשיח הפולקלור המתחדש, זה המתעתד להפרות את השיח הקנוני על ידי הארתם של אספקטים מן התרבות העממית והעברתם למרכז השיח (סימוכין והרחבה לכך ניתן למצוא במאמרה של גלית חזן-רוקם "מ'מזרחים בישראל' ל'קולות מזרחיים': מכיבוש ההגמוניה לשינוי רדיקלי – מאבק חברתי, שיח אנטלקטואלים וחקר הפולקלור", שהתפרסם ב"תיאוריה וביקורת" 29).
תשמישי דת הנתפסים בדרך כלל כמייצגיה של תרבות עממית-פולקלוריסטית זוכים כאן לייצוג ביקורתי בתרבות הפופולרית. שילובים כאלה הופיעו ומופיעים אצל אמנים יהודיים ברחבי העולם (ובעיקר בארה"ב).
האמנית האמריקאית חנה וילקי (H. Wilke) שילבה בעבודתה "ונוס פרו?ה" (1982–1984) מפיסולי גופה שלה. אליהם צירפה את דמותה המיתולוגית הקלאסית של ונוס, ואת שתי אלה הפגישה עם המושג "פרו?ה", שמקורו בתחום הכשרות ותכליתו לציין דבר-מה סתמי – לא חלב ולא בשר. מושג ניטרלי, שהשימוש בו אירוני במפגיע בעבודה כזו, שאינה ניטרלית כלל.*****
העיסוק ביהדות, גוף ומיניות עולה בתקופה האחרונה גם אצל אמנית הווידיאו, המיצב והמיצג האמריקאית מליסה שיף (M. Shiff). בעבודתה "Gender Cuts / The Jew Under the Knife", משנת 2005, היא חוקרת כיצד תרבות ודת נחרטות בגופו של הזכר היהודי בן השבוע באקט המילה: אקט טקסי המצרף פרקטיקות גופניות של משטור המיניות יחד עם מודעות גניאולוגית וייחוד אתני. שיף הקרינה דימויי וידיאו על כרית טקסית המיועדת לשמש מצע לתינוק בטקס הברית, והצופים הוזמנו להכנס לתחום סגור, מעין מרחב מקודש, ולצפות בטקס. ברקע נשמעים קולותיהם של כמה רבנים המתייחסים למשמעות הטקס. שם העבודה אינו מתייחס רק לטקס ולניתוח עצמו; כפל המשמעות שבו מתייחס גם להדרתן של הנשים מהברית הזו, ולהייררכיה המגדרית הנגזרת מכך.
הצלם האמריקאי אלברט ג'יי וין (Albert J. Winn) משלב בעבודתו תפילין ואותות המתקשרים לעיסוק בגוף, ברפואה ובדם. כריכת התפילין מתקשרת כאן לעבותות המחלה, ומהווה מעין עקדה פוסט-מודרנית – ואילו האמן, השחקן והבמאי האמריקאי ליאונרד נימוי (L. Nimoy) פירסם בספר התצלומים שלו (2002–2004) כחמישים תצלומים של נשים עירומות עטופות טליתות ותפילין: קונקרטיזציה לפן הנשי שבאלוהי, השכינה.

קדושה וקדשה – האמנות המקומית, יהדות ועירום

ההוגים הציונים שאפו להחיות את תרבות הגוף שהיתה לדעתם נחלת העם העברי בעבר. גישה זו קיבלה ביטוי אמנותית אצל מייסד בצלאל, בוריס ש"ץ, ואצל זאב רבן, ובעקבותיהם אצל אמנים אחרים בני התקופה. היעדר הבשר ביהדות, גרסו האמנים האלה, הניוון הגופני והארוטי שלה – אלה הם רעה גלותית חולה, שלאמנות ולאסתטיקה תפקיד מרכזי בריפויה.
בשאיפה ליצור ויזואליה של ארוטיקה יהודית השתמשו האמנים הללו ב"שיר השירים". השילוב בין המקרא לרעיונות אוניברסליים בני הזמן הפך אותם, כך נראה, ליהודים הראשונים שנתנו ביטוי חזותי חילוני לתמות תנ"כיות. את המשכה של מגמת העירוב הזאת ניתן לראות גם באמנות הישראלית של סוף שנות השישים, שנתנה מקום מרכזי לשילוב של יודאיקה, גוף ועירום, ועשתה זאת מתוך תפיסה חדשה, חילונית ומושגית (כך אצל יוכבד וינפלד, מוטי מזרחי, מיכאל סגן כהן, מיכאל דרוקס, משה גרשוני וחיים מאור). מגמה זו הלכה והתעצמה בשנות השמונים, כפי שציינה יעל גילעת, וציין גם גדעון עפרת בקטלוג התערוכה "כן תעשה לך" מ-2003, שעסקה בתחיית היהדות באמנות הישראלית.
בתקופה האחרונה הולכים השילובים הללו ונעשים נפוצים אף יותר. למעשה, כיום הם מוטיב רדיקלי חתרני בעל נוכחות ניכרת בשיח האמנותי היהודי, ואחד ממוקדיו המרכזיים. כך הדמות המפוברקת שיצר רועי רוזן בתערוכה "ז'וסטין פרנק", שהיתה קומבינציה של יהדות ומיניות בוטה, ונוצרה מתוך מודעות לכך שיושב הבית הפסיבי-גלותי המתואר בעבודה עומד בסתירה לתפיסת הגוף החדשה שהציבה הציונות, זו אשר החיץ המפריד בין גבר ואשה הוא חלק מהותי ממנה;
כך בעבודת וידיאו מהתקופה האחרונה, שבה הציג אודי צ'רקה מיטה זרועת כיפות כחולות שהאמן נראה כמייצר מחומר על גבי אבניים. כיפות עולות באש לאחר שהוצבו בזירה אינטימית (מיטה), המתפרשת כאן כזרועת שדיים; כך בתערוכתה של ורדה פולק-סאם "בית הסתרים", שהוצגה בה סדרת צילומים מן המקווה, החושפת עירום בהיכל נשי, סגור לגברים. סיפור של מפגשים אינטימיים של נשים עם מקום שטעון אווירה מיוחדת ועם הצורך לחשוף את הגוף הפרטי במתחם הציבורי; וכך גם בעבודה של רות קסטנבאום–בן-דוב, שבה ציירה האמנית אשה טובלת במקווה. דיני טומאה וטהרה בהקשר זה מתקשרים ישירות לגוף ולמיניות. קסטנבאום–בן-דוב הסבירה כי הציור הזה בא לבדוק גבולות, לבחון את האפשרות לצייר גוף עירום בהקשר יהודי-דתי: האם אפשר לעשות זאת באופן שאינו נוגד את דיני הצניעות המקובלים? עוד ציינה קסטנבאום–בן-דוב כי הציור נוגע בפרדוקס תרבותי: נושא הציור לקוח מהחיים היהודיים, אבל שפת הציור – צבע על בד – היא שפה שצמחה באירופה הנוצרית.

רות קסטנבאום בן דב - טבילה

איזה פער יש בין יחסיהן של שתי התרבויות האלה לחומר, לגוף ולמיניות! יהדות ההלכה עוסקת במידה רבה בגוף, במוחשי, בפרטי פרטים, אך השפה השלטת בה היא מילולית בלבד – ואילו הנצרות, שמעמידה את הרוח מעל לבשר ומבטלת את המצוות העוסקות בגוף, עשתה שימוש באמנות הפלסטית כשפת הביטוי מרכזית שלה. "כשאני מציירת גוף טובל במקווה בצבע שמן על בד", מטעימה קסטנבאום–בן-דוב, "נוצרת פגישה בין תוכן ושפה הבאים מעולמות תרבותיים שונים, ובו בזמן שלובים זה בזה".
שילובים בין דימויי גוף לטקסט וכתב משמשים ‎‎ באמנות הבינלאומית העכשווית כמטפורה למתח שבין הבוסרי לבין התרבותי והמתוחכם, ולמתח שבין חומר וצורה במובנם הפילוסופי הימי-ביניימי. מתח זה מקבל משנה תוקף בשיח המגדר העכשווי, וניתן להבחין בו בין היתר בעבודותיה של נחמה גולן, המעמתת דימויי גוף וארוטיקה עדינה עם טקסטים יהודיים קאנוניים. בעבודתה "קדושה-קדשה" מהתקופה האחרונה, לדוגמה, פונה משחק המלים "קדושה" ו"קדשה" (ביטוי מקראי שמקורו בכינויה של הזונה הפולחנית בדת הכנענית) גם אל המושג "קידושין", ומשמש סמן לתובנה שלפיה, בחיים האמיתיים, חומר ורוח, גוף ונשמה מתפלשים אלה באלה. היצירה שומרת על קומפוזיציה סימטרית ויוצרת בכך שוויון הייררכי בין שני המושגים. יתר על כן, הצבת הדמות הנושאת את הטקסט בין כתפיה, על רקע עץ, מציעה פרשנות המתקשרת גם למושגי העקידה והקורבן המהותיים כל-כך ליהדות ולנצרות גם יחד.
אין לפסוח בהקשר זה גם על מקור מתח נוסף, מהותי מאין כמוהו, הנוגע לקונוונציה המסורתית של תיאורי העירום באמנות המערבית. בספרה "The Female Nude: Art, Obscenity and Sexuality" עמדה חוקרת האמנות לינדה ניד (L. Nead) על כך שתיאורים אלה נעדרים אלמנטים מסוימים של הגוף, ובמיוחד חלקיו הפנימיים ונוזליו. אלה נחשבו ללא ראויים להצגה. האמנות העכשווית, לעומת זאת, עוסקת ‎בהפשטת הגוף מהכיסוי החיצוני ומציגה איברים פנימיים במגמה לערער את הטאבו ואת הקונוונציות המקובלות.
רבות מעבודותיה של רעיה ברוקנטל, לדוגמה, עוסקות בתמה זו. הפוליטיקה של הגוף מתבטאת אצלה בפשיטת העור מעל גוף האשה והצגתו כגוש בשר – ניגוד גמור לקונוונציה האמנותית הקלאסית, שעל פיה אין להציג את בשר הגוף בלי אריזתו הטבעית, קרי, העור. הדמויות בסדרת העבודות שלה "בשר ודם – תחיית המתים", העוסקת בהתכלות הגוף ובזהות הבשר שנטועה למעשה במעטפת העור, קולפו והופשטו מעורן. דמויות אלה, אומרת האמנית, קשורות לנראות של זהות יהודית באמצעות מאפיינים חיצוניים דוגמת זקן, כיפה ומשקפיים, שנראים כאילו נותרו להתבוסס בשריד הבשר המדמם. בסדרה מוצגים שלושה רבנים ידועים מהציונות הדתית, שהגותם וחייהם קשורים קשר הדוק גם בפוליטיקה הישראלית: דרוקמן, לווינגר והרב קוק. קילוף העור נוטל מהם את רום מעמדם הרוחני, והם נותרים בשר בלבד. דמויותיהם, הניצבות עדיין בתנוחות המוכרות שבהן הם ניצבים בפני הציבור כמנהיגים רוחניים, נראות כאילו נלקחו מסרט אימה פופולרי.
היעדרותו של העור הוא שיבוש נורא, שחושף את מערומי מערומיהם של המצוירים, ומותיר אותם חשופים לכליה ולריקבון. אלא שלצד זאת, באין עור מתפוגג הצורך המסורתי בצניעות ובהימנעות מעירום.

הערות:
* גדעון עפרת, "בהקשר מקומי", תל-אביב 2004, עמ' 323-322.
** דויד ביאל, "ארוס והיהודים", תל-אביב 1992, עמ' 114.
*** דוד ממקוב, "שבר פושעים: זאת תורת קנאות", עמ' 37ב'–38א', נזכר אצל מרדכי וילנסקי, "חסידים ומתנגדים", ירושלים 1970, עמ' 120-119. המעוניין לבחון את המשמעות ההיסטורית של טקסט אנטי-חסידי זה ואת שאלת אמינותו, ולבחון גם תפיסות מיניות רדיקליות אחרות בחסידות, יעיין בדבריו של ר' דוד ביאל בספר "?????????", עמ' 173-161.
**** דניאל בויארין, "הבשר שברוח, שיח המיניות בתלמוד", ירושלים 1999, עמ' 12.
***** G. Ankori, “The Jewish Venus”, Matthew Baigell and Milly Heyd (eds.), Complex Identities, Jewish Consciousness and Modern Art, New Jersey and London 2001, pp. 238-258.
||| לעניין ההבדל בין Nude לבין Naked, ר':
K. Clark, The Nude, Princeton 1956;
J. Berger (with others), "Ways of Seeing", London 1974;
M. Pointon, "Naked Authorities", Cambridge 1990;
G. Pollock, "Vision and Difference: Femininity, Feminism and the Histories of Art", London 1988.
לדיון רחב בתיאוריה של קלארק, ובטיעוניו של ג'ון ברגר כנגדו, ר' לאה דובב, “העין והגוף: אי נחת באסתטיקה פמיניסטית”, "זמנים" 47-46 (חורף 1993), עמ' 105-88.
||| לעניין מקומם של דימויי גופניות ועירום והשילוב שבין קודש וחול באמנות היהודית החדשה, ר' על נושא זה ר' יעל גילעת, "`וארשתיך לי`- תשמישי קדושה כדימויים גופנים וארוטיים ביצירותיהם של אמנים יהודים ישראלים ואמריקאים”, תקציר המחקר פורסם כאן.
||| לעניין אמנותם של בוריס ש"ץ וזאב רבן והביטוי החזותי החילוני של תמות תנ"כיות, ר' אליק מישורי, "שורו הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית", תל-אביב 2003, עמ' 93.