מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

--

עין תחת עין: שובו של הסלשר

אמיר וודקה 2006-05-01 14:06:06   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

בחודש מאי יוקרנו בסינמטק תל-אביב שבעה סלשרים לכבוד שובו המדמם של הסלשר אל האקרנים. עוד פרטים: כאן.

הוא נקרא לרוב "סלשר", אבל גם "ספלטר", "סטוקר" ו"שוקר" הם משמותיו של תת-הז'אנר הנמוך ביותר בקטיגוריה הרחבה של סרטי האימה. מקורם של שמות הללו ברכיבים שהם חלק הכרחי בכל סרט סלשר: ביתור איברים, התזות של דם וקרביים, ציד אדם, והאפקט המתבקש – שוק, בהלה ופחד. 
את מקורותיו המוקדמים של הסלשר אפשר למצוא ב"פסיכו" של היצ'קוק וב"מציצן" של מייקל פאול, שני סרטים שהתוו דרך עבור מאות סרטי הסלשר שיצאו משנות השישים ועד היום. "טבח המנסרים מטקסס" ו"ליל המסכות" החלו את גל הסלשרים בשנות השבעים, והז'אנר פרח בשנות השמונים ודעך לקראת סופן רק כדי לחזור מחדש בגרסתו הרפלקטיבית, המודעת לעצמה והפרודית, שהחלה עם סדרת סרטי "צעקה".
והנה הסלשר חוזר שוב, ובגדול. "מתח גבוה" ("High Tension"), "הוסטל", "מנודי השטן" ("Devil's Rejects") והרימייקים ל"מנסרים מטקסס", ל"לגבעות יש עיניים" ול"הערפל" הם רק כמה כותרים מהשנים האחרונות, המעידים על חזרתו מן המתים של ז'אנר, שכמו המפלצות שהוא מתאר, פשוט מסרב למות.

מתוות דרך. "פסיכו", סצינת המקלחת


הסלשר הוא תת-ז'אנר אקספלוטיישן מובהק המעלה ייצוגים מזוויעים של אלימות, בעיקר נגד נשים, תוך ניצול ציני של העונג הסדיסטי שמפיקים מכך חובבי הז'אנר. התמקדות סרטי הסלשר בסצינות ה"בשר", בסצינה אחר סצינה של רציחות אכזריות המתוארות בגרפיות בוטה, הוציאה לז'אנר הידוע לשמצה מוניטין של הפורנו של סרטי האימה. ועם זאת, היחס שהוא מקבל אפילו מצד הביקורת והאקדמיה אינו חד-משמעי. בעוד שבמדינות שונות, ובהן שבדיה, פסלו להקרנה את "המנסרים מטקסס 2" כשיצא לאקרנים, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק רכש את הזכויות להקרנתו; ובעוד שפמיניסטיות רבות העמידו את הסלשר לצד הפורנו הקשה כז'אנר המנצל, מחפיץ ומבזה נשים, התיאורטיקנית הפמיניסטית החשובה קרול קלובר הקדישה ספר שלם לסרטי הסלשר ("גברים, נשים ומסורי שרשרת" שמו, בתרגום לעברית) וטענה שהז'אנר מעודד חשיבה פמיניסטית.
מחד גיסא, סרטי הסלשר עוסקים בצדדים האפלים והסוטים ביותר של הקיום האנושי, ואפשר למצוא בהם הפרה של כל טאבו אפשרי: קניבליזם, גילוי עריות, רצח המוני, נקרופיליה ועוד ועוד. מאידך גיסא, מדובר בתת-ז'אנר סדרתי המתבסס על סכמתיות יבשה ועל נוסחה פשוטה וקבועה פחות או יותר. הפורמולה, על כל רכיביה, נמצאת כבר ב"פסיכו": קשר משפחתי מעוות, מיקומו של סיפור הזוועה בדרום האמריקאי, הבית האפל, רוצח סדרתי המתאפיין באמביוולנטיות מגדרית, רצח באמצעות כלים חדים, מציצנות. כך למשל התגלגל הקשר המשפחתי המעוות של נורמן בייטס ואמו אל המשפחה הקניבלית של "המנסרים מטקסס" (כמו נורמן, החי עם אמו החנוטה, חיים המנסרים עם גופות יקיריהם), או אל היחסים בין ג'ייסון, הרוצח הסדרתי מ"יום שישי ה-13", לאמו; ג'ייסון, כמו נורמן, רוצח מתוך הזדהות אובססיבית עם אם דומיננטית.
כך הפכה דרום ארה"ב למרחב של הזוועה ב"מנסרים מטקסס", ב"לגבעות יש עיניים" וב"יום שישי ה-13". כך הפך הבית האפל למקור השראה לאינספור בתים נוראיים, דוגמת הבית ברחוב אלם, וכך התגבשה דמותו החוזרת ונשנית של רוצח סדרתי הנוהג לארוב לקורבנותיו ולשסף אותם בכלים חדים.       

מייקל בייז, "המנסרים מטקסס"


בישראל, למרבה הצער, רווחת בקרב יוצרים, קרנות ומפיצים הסברה כי במדינה רוויית אלימות כמו שלנו אין מקום לז'אנר אלים כמו הסלשר. אך הסלשר הוא דווקא הז'אנר המושלם לבימאים צעירים בגלל האופן הישיר, הפשוט והזול שבו הוא נעשה. מילים כמו "פשוט" ו"זול" אמנם עולות פעמים רבות דווקא בגנותו של הז'אנר, אך אלה בדיוק הדברים שמעניקים לו את קסמו ומייחדים אותו כקולנוע ללא דרכים עקיפות. קולנוע שהולך ישר לקרביים, ומאפשר התמודדות אמיתית עם העובדות האלימות של חיינו. בארה"ב, צרוף של נוסחה פשוטה ותקציב נמוך איפשרו פריחה של מאות סלשרים לאורך השנים, סרטים שברוב המקרים יצאו ישר לווידיאו או לדי.וי.די. חלקם אף הפכו לשוברי קופות, והצמיחו אינספור המשכים. ב"ליל המסכות" הושקעו 320 אלף דולר בלבד, וצילומיו ארכו רק 21 יום. התוצאה: רווח של מיליוני דולרים ושמונה המשכים. "המנסרים מטקסס", שפרץ את הדרך לסרטי הסלשר הפופולריים, הצמיח שבעה המשכים ורימייק. "יום שישי ה-13" ו"סיוט ברחוב אלם" יצאו לראשונה בשנות השמונים; עד היום הופקו ל"יום שישי ה-13" עשרה המשכים, ול"סיוט ברחוב אלם" שמונה, וזאת בלי למנות את "פרדי נגד ג'ייסון", סלשר חדשני שעימת בין שני הרוצחים המככבים. אין עוד דוגמה כזו לסדרת סרטים, כולל "מסע בין כוכבים", "מלחמת הכוכבים" וסרטי הקומיקס השונים, שהצמיחו כמות כזאת של המשכים מצליחים.

פרדי קרוגר, "סיוט ברחוב אלם"


פסיכו אמריקאי

סרטי הסלשר המצליחים ביותר התפרסמו בראש ובראשונה בזכות המפלצות הפופולריות שהביאו לעולם. איש אינו זוכר את שמות הקורבנות, אבל כולם מכירים את מייקל מאיירס, ג'ייסון וורהיס ופרדי קרוגר. בתרבות האמריקאית, רוצחים סדרתיים כמו טד באנדי וצ'רלס מנסון הם פרסונות פופולריות, על תקן של סלבריטאים (תופעה שהיטיב לתאר אוליבר סטון ב"רוצחים מלידה"), ולכן אין זה מפליא שרוצחי הסלשר, ולא קורבנותיהם, הם שמושכים את הקהל ושדמויותיהם הן המעטרות את עטיפות הדי.וי.די ואת כרזות הפרסום.
לרוצחי הסלשר כמה מאפיינים ויזואליים בסיסיים, כך שכל ילד יכול לזהותם בקלות: מייקל חובש מסכת האלווין ולובש סרבל, ונועץ בקורבנותיו סכין מטבח; ג'ייסון מסתיר את פניו המעוותים במסכת הוקי, ונוהג לשסף את קורבנותיו במצ'טה גדולה; פרדי נראה כמו פיצה אנושית, פניו וגופו אכולי כוויות. הוא לבוש תמיד בסוודר בפסי אדום-ירוק, ואת קורבנותיו הוא קורע בחמש אצבעות סכינים.
דמויות אלה, כמו דרקולה והמפלצת של פרנקנשטיין לפניהן, מספקות שם פרטי ודמות קונקרטית למה שלמעשה אינו ניתן לתרגום פרסונלי כלשהו: האחרות המוחלטת, המוות, הטרנסגרסיה, הרוע הטהור. הבניית האימה בסרטי הסלשר אמנם מתבססת בחלקה הגדול על פרסוניפיקציה של האיום בדמותו של הרוצח, אבל הרוצח הוא רק דמות סימפטומטית לרוע מופשט יותר, רוע שמתגלם באתר נורא שמהווה את ממלכתו. שם אירע בעבר מעשה של אלימות קיצונית, ומאז הוא רדוף מוות אלים. ב"פסיכו", האתר הזה הוא מעונה של משפחת בייטס, הבית שבו הרעיל נורמן את אמו למוות; ב"ליל המסכות" זהו בית בלב שכונה כל-אמריקאית, שבו רצח מייקל את אחותו כשהיה בן שש; גם ב"סיוט ברחוב אלם" שוכן הסיוט בבית שבלב שכונת פרברים בורגנית, הבית שבו טבח פרדי עשרות ילדים ונשרף חי על-ידי הורי השכונה; באתר המחנאות אגם קריסטל טבע או הוטבע ילד מעוות פנים, ג'ייסון וורהיס, ומאז הוא שב לנקום את נקמתו בדורות חדשים של צעירים פוחזים.
צמצומו של הרוע לדמותו המפחידה של הרוצח מסתיר רוע עמוק ומפחיד הרבה יותר: רוע של מקום שהיסטוריה טראומטית הותירה בו משקעים שאינם נמחקים, או רוע של תאריך נורא כמו יום שישי ה-13, זה שבו הוטבע ג'ייסון, או כמו ליל המסכות, הוא ליל החג שבו רצח מייקל את אחותו. אפשר לזהות את האיום עם הדמות המאיימת, אבל מבעד למסכות של מייקל וג'ייסון, מאחורי הפרצוף השרוף וציפורי הסכין של פרדי, מסתתר רוע ללא שם, רוע שאף אינו אנושי. מייקל מכונה "הבוגי מן", שמה של המפלצת הארכיטיפית של ילדי אמריקה, וד"ר לומיס, הפסיכיאטר שעקב אחר מייקל בילדותו, מעיד: "זה לא אדם. מה שיש מאחורי העיניים הוא רוע פשוט וטהור". ג'ייסון הוא בעל כוחות על-אנושיים ובלתי ניתן לחיסול, ואילו פרדי הוא בכלל יציר חלום, החומר שממנו עשויים סיוטים.

זה לא אדם. מייקל מאיירס, "ליל המסכות"

זה אולי נשמע אבסורדי, אבל הדמות המאיימת היא דווקא האלמנט המרגיע של סרטי הסלשר. הדמות המאיימת היא האלמנט היציב שעובר בין כל הסרטים בסדרה (יש רוצח אחד, אבל אינספור קורבנות), ובאמצעותה מקיימים הצופים מעין טקס גירוש שדים מודרני, סוג של תרפיה המונית. מפלצות הסלשר לא רק מספקות פרצוף (וליתר דיוק, מסכה) לרוע. הן גם מאפשרות להורגן ולהחיותן עד אין קץ. בכל סוף סרט המפלצת מובסת, רק כדי לקום לתחייה בסרט ההמשך. המפלצת הנצחית מאפשרת לסרטי הסלשר להתפרש על עשרות המשכים, ובכך היא משמשת פקטור מרכזי בנוסחה שהיא ללא ספק כלכלית, אבל לבטח גם פסיכולוגית. חזרתיותם של סרטי הסלשר אמנם אינה מאפשרת להדחיק את המשקעים הטראומטיים שבבתים, בשכונות ובפרברים, אבל לפחות היא מספקת את הדמות הקונקרטית שתכיל את הרוע, שהרוע ינוקז אליה.
תופעה זו אינה מוגבלת רק לסרטי הסלשר ולמפלצות בדיוניות. גם המדיה-ספרה הפוליטית דואגת לייצורן והפצתן של מפלצות כמו בן-לאדן, ה"בוגי מן" של ימינו, המנקז רוע מופשט ומוחלט לפרסונה שתהיה מוכרת לכולם. כשהילדים ב"סיוט ברחוב אלם" נרדמים והבית עצמו נעשה למלכודת מוות, כשב"יום שישי ה-13" שובקים לפתע המכוניות, הטלפון והחשמל וסערה מתחוללת בחוץ, נעים להאמין כי מקור כל הרשע הזה הוא בדמות אחת, ורצוי שתהיה גועלית.   


יום שישי ה-13 PG

באופן פרדוקסלי, בני-הנוער הם גם קהל היעד הטבעי של סרטי הסלשר וגם קורבנותיו. ולא, לא במובן המוסרני של "השפעה שלילת על הנוער", אלא במפורש: מרבית קורבנות הביתורים והדקירות בסרטי הסלשר הם בני-נוער. ואם לא די בכך שקהל היעד צופה בבני דמותו נשחטים בכמויות, הרי שהמוות האלים מוצא אותם בדיוק אחרי שתי הפעילויות הפופולריות ביותר בזמן הצפייה בסלשרים: מזמוזים ועישון סמים.
כל מי שצפה באחד מסרטי יום שישי ה-13 יודע שמין, סמים ואלכוהול מובילים למוות ודאי. לא בגלל עונש מאלוהים או מנת יתר, אלא פשוט משום שג'ייסון ישפד כל אחד ואחת שיעסקו בפעילות מינית לפני הנישואים ובצריכת חומרים לא חוקיים, ויעשה זאת בדיוק סצינה אחת אחרי שהחטא יתרחש.
"המנסרים מטקסס" התווה את הכיוון כשמיקם את משפחת הקניבלים הרצחנית שלו אי-שם בדרום הטקסני הישן, ובכך קבע את האופוזיציה התרבותית הדומיננטית של סרטי הסלשר בשני העשורים הבאים: בני טיפשעשרה ממעמד בורגני. "ליברל אמריקנז" מהעיר הגדולה נגד ההיל-ביליס והרד-נקס הפוריטנים מהדרום. משפחת הקניבלים ב"מנסרים" מייצגת את הערכים הישנים של הבית והמשפחה, ערכים שעליהם הם מגינים ושאותם הם משמרים (תרתי משמע, כאמור). הצעירים, לעומת זאת, מייצגים אלטרנטיבה ליברלית לערכים הישנים. הם נוסעים בדרכים, לוקחים סמים ומזדיינים, והכל ללא שום ערכאה סמכותית או עכבות מוסריות.
משפחת הקניבלים ב"מנסרים", כמו ג'ייסון ב"יום שישי ה-13", היא התגלמות נקמתו של הדרום השמרני, המעניש את הצעירים הצפונים על מתירנותם המינית ועל רפיונם המוסרי. הצעירים, היפים פליטי שנות השישים בחלקם, מגלים שבשנות השבעים והשמונים המין והסמים לא משחררים; הם הורגים.
הצופים ב"יום שישי ה-13", הסדרה הנצלנית והוולגרית ביותר, ומצד שני גם הדידקטית והשמרנית ביותר, נסחפים בחוויה יוצאת צופן בקולנוע: ז'אנר סדיסטי מעיקרו, שמספק חוויית צפייה מזוכיסטית. הצופים הצעירים, שנוהגים לתבל את הצפייה בסמים ובמזמוזים, חווים חוויה קתולית של חטא המלווה מיד בהלקאה. 
ב"ליל המסכות" וב"סיוט ברחוב אלם" הסיפור אחר לגמרי. לעומת הרוצחים של "המנסרים" ושל "יום שישי ה-13", שנמצאים מחוץ לאמריקה ההגמונית, העירונית והליברלית, מייקל מאיירס ופרדי קרוגר מגיעים מבפנים. הם עיוות אינהרנטי בלב המהוגנות של הפרבר הכל-אמריקאי: רוצח מפלצתי שפועל בלב עיר פרברים בורגנית ומאיים על הצעירים בשכונתם ובביתם. המנסרים, וכמוהם גם ג'ייסון וורהיס, שונים. הם איום חיצוני: קבוצה של צעירים מהעיר מגיעה אל לבו של הטבע, שהוא גם לבו של הדרום הישן של ארה"ב, ושם, מחוץ לגבולות התרבות והנורמות החברתיות המוכרות להם, הם פוגשים את האיום שישנה או יכחיד אותם.

מבפנים. "סיוט ברחוב אלם"


טפשותם, קלות ראשם ומתירנותם של הצעירים ב"יום שישי ה-13" הן הסיבה לחיסולם השיטתי, בעוד ש"בסיוט ברחוב אלם" הצעירים נענשים על חטאי ההורים. אכן, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תנופצנה במהלומות מכשיר קהה. פרדי, הרוצח בעל ציפורני הסכין, הוא תוצר ההדחקה הקולקטיבית של הורי רחוב אלם. הם שרפו אותו חי וחשבו שבכך נפטרו מהאיום, אך פרדי רק התחזק, וחזר לרדוף את ילדיהם בחלומות הלילה. ולא זו בלבד שההורים הם שיצרו את המפלצת הרודפת את ילדיהם, אלא שבעקיפין הם גם משתפים איתה פעולה. הפתרון הפשוט כדי להימנע מהסיוט של המפגש עם פרדי הוא להימנע משינה, כמו שעושה ננסי, גיבורת הסרט, במשך שבוע שלם. אך ההורים, שמעדיפים להדחיק את האיום ולהשאיר את מראית העין הנורמלית של שכונתם, מנסים להרדים את ילדיהם בכל האמצעים, אפילו בעזרת כדורי שינה. בכך הם מוסרים את הילדים היישר לזרועותיו של פרדי. וס קרייבן, במאי הסיוט הראשון והאחרון (שהם, אגב, הסרטים המוצלחים ביותר בסדרה), לא חוסך ביקורת פוליטית על מוסדות הבית, בית-הספר והשכונה. המרחבים הללו, שאמורים להגן על הילדים מפני הסכנות האורבות להם בחוץ, הופכים למתקני כליאה שמכילים את האיום בתוכם. וכך, למרות שהאיום מגיע מבפנים, מלב הנורמליות של הפרבר הבורגני ומתוך מעמקי הלא-מודע, הוריה של ננסי מתקינים סורגים על חלונות ביתם, כאילו שהאיום חיצוני. בלילה, כשפרדי יוצא לצוד את ננסי, הבית הופך לממלכתו: מלכודת מוות שאין ממנה מוצא.
להורים המתלבטים אם להראות או למנוע מילדיהם את סרטי הסלשר: כדאי בהחלט להושיב (אפילו בכוח) את הילדים מול "יום שישי ה-13", אבל את "סיוט ברחוב אלם" עדיף למנוע, לפחות עד החתונה.



גברים, נשים ומסורי שרשרת

לא מומלץ להיות השורדת האחרונה בסרטי הסלשר. בני המזל הם אלו שמתים מהר. לגיבורה השורדת אחרונה שומר הרוצח את הזוועות הקשות ביותר. היא חווה את האימה מתחילתה ועד סופה, תוך כדי ציד ארוך שמתנהל אחריה ושבמהלכו היא נאלצת לראות את גופות חבריה המושחתות. לבסוף עליה להפיל את הרוצח במו ידיה, משום שאף אחד לא יעזור לה, ואין לאן לברוח או היכן להתחבא.
לגיבורות, כמו לרוצחים, יש כמה מאפיינים קבועים: בדרך-כלל הן חכמות ובוגרות מיתר חבריהן. הן חשדניות לגבי הסביבה, ובעלות מודעות שחסרה לבני ובנות גילם. בניגוד לחברותיהן ההיסטריות, הן מגלות אקטיביות וביטחון עצמי במצבי לחץ, ומעל הכל, הן קרירות מינית, אם לא א-מיניות לחלוטין.
אף שהחלק המשמעותי בעלילה נסמך על דמותן, גיבורות הסלשר נדחקות לפינה והרוצחים מושכים את רוב תשומת הלב. עם זאת, ישנן יוצאות דופן שזכו להכרה. ב"מנסרים" וב"יום שישי ה-13", הגיבורות האחרונות מתחלפות מסרט לסרט למרות ששרדו, בעוד שהרוצחים שהובסו קמים לתחייה בחלק הבא. אך ישנן גיבורות שמחזיקות מעמד וממשיכות להיאבק מסרט לסרט. כזו היא ננסי, גיבורת "סיוט ברחוב אלם", וכזו היא לורי, גיבורת "ליל המסכות". את דמותה של לורי מגלמת ג'יימי לי קרטיס, שהיא כנראה השחקנית היחידה שסרטי הסלשר הזניקו את הקריירה שלה במקום לעכבה, והפכו אותה לאלילת חובבי האימה ולאייקון לסבי חשוב.
הסכמה הקבועה, המעמידה רוצח עם נשק פאלי וחודרני מול נשים הצורחות בהיסטריה מוחלטת (הפטנט שעליו חתומים סרטי הסלשר), מעידה על הז'אנר כעוסק במיניות ובמגדר באופן המפורש ביותר. בסצינה לדוגמה מתוך "המנסרים מטקסס 2", שני בניה המעוותים של משפחת הקניבלים, צ'ופ-טופ ופני-עור, חודרים לתחנת רדיו איזוטרית בשעות הקטנות של הלילה. צ'ופ-טופ מכה נמרצות בפטיש בפרצופו של הטכנאי, בעוד שאחיו, פני-עור, דולק אחר השדרנית. סטרץ', השדרנית, נקלעת למבוי סתום כשמולה עומד גבר מגודל בעל מסכה התפורה מעורות אדם, ובידו מסור שרשרת ענקי. מסורו של פני עור כבוי בינתיים, והוא מלטף בו את ירכיה של סטרץ', שנקלעה לפינה כמו חיה ניצודה, חסרת אונים. בעיצומו של "הליטוף" פני-עור מתחיל לרעוד ולגנוח, במה שנראה בבירור כאורגזמה – אורגזמה שמקנה לסטרץ' את ההזדמנות לחמוק מבין ידיו רגע לפני שמסור השרשרת יופעל. סצינה זו ממחישה את תפקודו של הפאלוס הסימבולי בסרטי הסלשר, במקרה זה מסור שרשרת, כאיבר מין גברי ליטרלי. פני-עור משתמש בפאלוס, ייצוג סימבולי של איבר מין גברי, כאילו היה זה הזין הממשי שלו. הדבר בא ללמד אותנו ש"מלחמת המינים" אינו כינוי מטאפורי בסרטי הסלשר. כאן משחק הפלרטוט והפורפליי הם ציד ומשחק של הישרדות, והחדירה – סכנת נפשות של ממש.

ישנו ניחוח של סטריאוטיפ פרוידיאני בהעמדת נשים היסטריות מול גברים זרים המאיימים בחדירה עם נשקם הזקור, אבל דווקא בסרטי הסלשר, השייכים לתת-ז'אנר אקספלוטיישן מובהק, אפשר לראות מצבים שלעולם לא היינו רואים בז'אנרים "מהוגנים" יותר, בטח שלא בשנות השבעים והשמונים. רק אשה שורדת את הטבח. הגברים הסובבים אותה הם בדרך-כלל אוסף של ילדים מגודלים, או סתם מצ'ואים חרמנים וטיפשים. אם בסרטי המיינסטרים הורגלנו בכך שהגבר מציל את האשה ברגע האחרון, הרי שבסרטי הסלשר הגברים בדרך-כלל מכזיבים, ולעתים הגיבורה היא זו שמצילה אותם.
ואולם, העניין הפמיניסטי בסרטי הסלשר מורכב הרבה יותר מהיפוך פשוט של התפקידים המגדריים הקלאסיים. הסלשרים מלאים בעיסוק אינטנסיבי בגוף ובחומריותו, ובערעור הקשר המובן מאליו בין הגוף לבין הזהות המגדרית. בזמן הצפייה בעשרות גופים מבותרים, נראה שהגוף מאבד את הקשר המהותי בין איבריו לזהותו – תופעה שמכינה את הצופים למפנה המגדרי שמתרחש תמיד במרדף הסופי של הרוצח אחר הגיבורה השורדת אחרונה. אם עד לחלק האחרון של הסרט עדיין האמנו שהמבט החודר והפאלוס שייכים אך ורק למי שהוא גבר, הרי שאחרי המפנה נגלה שגם אשה יכולה לנכס את המבט החודר ולקחת לידיה את כלי הנשק החודרני. המפנה הזה מתרחש תמיד: בתחילה הרוצח מביט בגיבורה, עוקב אחריה ומשחק איתה את משחק הציד שלו, שבו הוא אורב ומתקיף שוב ושוב. אבל אז מגיע המפנה, והגיבורה מתחילה להביט בחזרה. אז היא זו שאורבת לרוצח ומתקיפה. ההתקפה נעשית כמובן באמצעות אובייקט חד כלשהו: לורי, גיבורת "ליל המסכות", מתקיפה עם מסרגה, פאלוס נשי משהו, אבל סטרץ' מתקיפה באותו נשק שהיא הותקפה בו: מסור חשמלי גדול ומאיים.            
אך האופציה המוצגת לנשים פאליות, נשים אקטיביות בעלות מבט, נשים שלוקחות אחריות על גורלן ומתקיפות בחזרה, אינה מסתיימת תמיד בכי טוב. יש גיבורות שגומרות בהיסטריה למרות המפנה המגדרי, כמו גיבורות "המנסרים" ו"יום שישי ה-13". יש גם גיבורות שנשארות קוליות מההתחלה ועד הסוף כמו לורי, גיבורת "ליל המסכות". ואילו סטרץ', גיבורת "המנסרים 2", גומרת בצורה שמשלבת את ההיסטריה עם הכוח הפאלי: לאחר שריטשה את אחרון אויביה היא צורחת באמוק, עדיין אוחזת במסור החשמלי ומנופפת בו.
למעשה, הצופים הם אלו שיוצאים הכי מבולבלים מבחינה מגדרית. ההזדהות והמבט שלנו בסרטי הסלשר נחלקים בין הרוצח לבין הגיבורה, בין סדיזם למזוכיזם ובין גבריות לנשיות. בתחילת "יום שישי ה-13" אנחנו נהנים להציץ בבחורות העירומות מבעד לעיניו של ג'ייסון. אולי אנחנו נהנים גם כשג'ייסון חודר את הבחורות שהעמידו לו את הסכין (נהנים גם בהנאה הצדקנית של מי שמבקש עונש ראוי לנערות שעושות את זה לפני החתונה, ובהנאה המדגדגת של צפייה בטוחה במה שאנחנו חוששים שיהיה גם גורלנו, חוטאים שכמונו). אבל מה קורה לנו אחרי המפנה, כשההזדהות שלנו משתלבת עם נקודת מבטה של הגיבורה, וג'ייסון מכוון את הנשק שלו כלפינו? 
השוט הפותח את "ליל המסכות" מצולם מנקודת מבטו של הרוצח, מייקל, ואנחנו הצופים כפויים להביט במתרחש מנקודת מבט זו. אנחנו נכנסים לבית יחד עם מייקל, ורואים את הנערה העירומה במבטו החודר תרתי משמע: אנחנו מביטים בגוף, ואז דוקרים אותו יחד עם הרוצח. אבל מאוחר יותר, ברגע המפנה, קורה דבר מעניין: המבט שלנו נע בין השתלבות בנקודת מבטו לבין השתלבות בנקודת מבטה של לורי, והזיג-זג הזה בנקודות המבט מתרחש בזמן שלורי ומייקל תוקפים זה את זו. בתחילת הסרט, המבט הנכפה על הצופים היה מבט גברי סדיסטי "נורמלי". בסופו מקבלים הצופים את מבטו של גבר שמאוים בחדירה על-ידי אשה, או מוזר מכך – מבטה של אשה המאיימת לחדור לגבר. הצופה בסרטי הסלשר, בין אם גבר ובין אם אשה, הופך לקרוס-ג'נדר, דמות בי-סקסואלית שהמבט וההזדהויות שלה מסוכסכות לחלוטין.
בכלל, העין היא עניין מרכזי בסרטי הסלשר. הרבה עיניים נעקרות, נמחצות ונדקרות, אבל חוץ מההתקפה הליטרלית על העין יש גם ההתקפה הוויזואלית על העיניים של הגיבורה, שנאלצת לראות את גופות חבריה המושחתות. וכמובן שאותה ההתקפה היא גם התקפה על עינינו, הצופים.
העין היא הרבה פעמים מקור החטא בסרטי הסלשר, והיא גם האיבר שנענש בהם. פעמים רבות, קורבנות הסלשר הצעירים אינם רואים את הסימנים מבשרי הרעה שלנגד עיניהם. בחלק השלישי של "יום שישי ה-13", אפילו נביא משוגע שמנופף בעין עקורה אינו מצליח להניא את הצעירים מתוכניתם לעשות חיים באגם קריסטל. הסימנים מבשרי הרעה תמיד מופיעים, ורק הגיבורה מבחינה בהם ונדרכת לקראת הבאות. ואולי לנקודת מבטה סרטי הסלשר מנסים להוביל אותנו, כדי שנלמד להיות פקוחי עין יותר, כדי שנהיה מודעים יותר לסביבה וערים לסימנים שסביבנו, וחשוב מכל – כדי שנאמץ כמה שיותר נקודות מבט, ונוכל לשרוד בעולם המרובה זהויות מסוכסכות.  

דרום מופשט. "מתח גבוה"


בסלשרים של התקופה הנוכחית ניכרת ההבנה כי הצופים כבר התרגלו לסוג הזהויות המסוכסכות של הסלשרים המוקדמים, ועל כן יש לסבך אותם עוד. במקום נשים כקורבנות וגברים כרוצחים, הסרטים האחרונים מציגים גברים כקורבנות ונשים כרוצחות. המרחב המסורתי של הדרום האמריקאי הפך לדרום מופשט, שיכול להתמקם בדרום הצרפתי (כמו ב"מתח גבוה") או במזרח אירופה (כמו ב"הוסטל"). ניכרת גם מגמה של יחס אמביוולנטי כלפי הרוצחים, שאינם עוד יצורים מעוררי דחייה ופחד באופן חד-משמעי; כמו במקרה של "מנודי השטן", הרוצחים מתוארים כדמויות כריזמטיות המתפקדות גם כמקריבים וגם כקורבנות. סרטים כמו "הוסטל" ו"מנודי השטן" לקחו סלשר נוסח "המנסרים מטקסס" למחוזות אחרים, והצמידו אותו לז'אנר הסטאלג (סרטי מחנות ריכוז) במקרה הראשון, או לז'אנר סרטי הבריחה האמריקאיים במקרה השני. הצגת משפחת הרוצחים הסדרתיים ב"מנודי השטן" כדמויות שמעוררות חרדה אך גם הזדהות מקרבת את הסלשר לסרטים כמו "התפוז המכני" ו"רוצחים מלידה", ובכך מזריקה דם טרי לז'אנר שסירב תמיד להתקבע, כי להתקבע פירושו למות ולא לשוב.     

המאמר התפרסם במקור ב-"סינמטק", כתב העת לענייני קולנוע בהוצאת סינמטק תל-אביב. גליון 140 - מאי-יוני 2006. תודה לדן פיינרו, העורך.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
וואו (ל"ת)
מ.פ.

פורסם ב-21:25 ,04/05/2006
2
ענק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (ל"ת)
אלמוני

פורסם ב-11:13 ,05/05/2006
3
מאמר מעולה
גד

וודקה, הפעם התעלת על עצמך.

פורסם ב-20:37 ,14/05/2006
4
מרשים ביותר...
ז'ונגלר

הרבה זמן המתנתי לכותב מוכשר החוקר תרבויות שוליים לעומקם, יותר מדי כותבי מיינסטרים פרווה יש לנו בארץ, והנה, נראה שמצאתי אותו. מחכה בקוצר רוח למאמר הבא...

פורסם ב-19:28 ,23/05/2006
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על אמיר וודקה

יהודי ממוצא אוקראיני, גר בתל-אביב, מבקר קולנוע ביום ושחקן פוקר בלילה.

עוד מ אמיר וודקה
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה