חתרנות ודעות קדומות

האסוציאציה הראשונה שלי עליו היא שהוא מציצן נקי. השנייה: הוא יודע מה נכון. ראיון עם דוד עדיקא

 יש שני דוד עדיקא מירושלים. אחד עוסק באמנויות לחימה למעלה מעשרים שנה. שני עוסק בצילום וגר בתל-אביב. עם האחד לא הייתי מתעסק, למרות החגורה הצהובה שלי בג'ודו. עם השני התעסקתי, וזה לא היה קל. זה היה כשעוד היה פה קיץ, ויובלי זיעה סקסיים ניגרו על עורי. החלטתי לצ'פר את עצמי ואת מרואייני בבקבוקי בירה. ביום קיץ כזה מרואיין חייב ללגום בירה, בטח כשהוא צריך לשאת את אישיותי הקופצנית. אבל דוד לא רצה בירה. בחור שקול ומדוד, ציינתי לעצמי בהערכה. ממש כמו האמנות שלו. כמובן ששתיתי לו את הבירה.
הכי טוב שאני אסביר קודם למה עדיקא מעניין אותי. "העזה" היא מלה זרה לאמנות המקומית. אנשים לא מגששים מעבר לגבולות שלהם. בעיקר מתישה אותי הסטטיות של היוצרים. התלות בפורמטים הקיימים וחוסר הנכונות לחפש אפשרויות תצוגה אחרות, חוסר רצון לחפש פתח לקהל גדול, ושאיפה לקהל מצומצם ועתיר מרשרשין. עדיקא הופיע לי ממקומות בלתי צפויים. לא הגעתי לתערוכותיו. לא היה צורך; הוא הופיע על דלת ביתי. בהתחלה הוא הופיע כצלם מדור הרכילות "אקסטרה" ב"סטודיו" - צילומים מפתיחות החודש באיכות טראשית. אחר-כך בא שער המירי בוהדנה באותו עיתון. אחר-כך נגמר לי המנוי. אצל ההורים שלי אני נוטה להתעמק בעיתוני סוף-השבוע, וכך גיליתי את צילומי העיתונות שלו (תחילה עם אורי גרשוני ואחר-כך לבד) ב"שבעה ימים", המוסף הגדול וממקומות העבודה הנחשקים לפרילאנסרים תקשורתיים. צילומים פייר וז'יליים של גיבורי-על כמו ביגי ושורטי, או גיל ססובר וחתיכתו הבלונדינית, שאהבתי נורא. כבוד למצולם עם הרבה אישיות של הצלם.
הטראשיות הזולה והנקייה של צילומי העיתון קיימת גם בעבודות שלו, אם כי במינון הרבה יותר זעום, אבל האמנות שלו מנוכרת בעוד עיתוניותו חמה. פערים מסקרנים. על רקע זה באתי, ועל רקע התחושה שדוד יודע את הקוד של איך להצליח. חשבתי לחלוב את זה ממנו לטובת כולנו. את דוד, לעומת זאת, יותר עניין מי זה שוקי טאוסיג שירד עליו פה ב"מארב". שימו לב שגם לדוד עדיקא מהאייקידו יש שותף שוקי. ממממ.... ספוקי.

מי זה שוקי?

"העניין שהוא כתב במין ביטחון בלי לדעת איך דברים עובדים. אם יש לך כזה ביטחון, אז תעשה קצת עבודת שטח ותבין. הוא מתייחס ל'סטודיו' ולמירי בלי לדעת שאם מישהו מוזמן לעשות 'מיוחד לסטודיו', אז הוא מחליט מה יהיה השער, אם הוזמן שער, ומה יוצג בדפים הפנימיים. הוא מתייחס ל'סטודיו', אבל לא לעבודה שלי".
יש משהו מתסיס בצילום. מישהו התייחס לזה באמת?
התייחסו. "הארץ", למשל. אבל אין כאן כוונה להתסיס. רוב האמנים בארץ הזאת לא פועלים מתוך כוונה להתסיס. זה לא פרסום. אנשים מייצרים דברים שדחופים להם.
קשה לי להאמין שכשגרשוני הצטלם עם הבולבול והחבר הוא לא חשב גם על התססה. כשאתה חשבת על בוהדנה, חשבת שיש בזה אלמנט חתרני, מתסיס, מבלבל?
אני מאמין באיזה מקום שמשלב את התחומים למשהו יותר מעורבב. חיבור תכנים של עולם האמנות, למשל, עם עולם האופנה. הערבובים זה מה שמעניין אותי. מה זה אמנות? חיים. והחיים מתערבבים מהמון דברים.
לקחת את בוהדנה ל"סטודיו" ואמרת שם שהיופי שלה בעצם בא מהעולם הגדול. יופי עממי, מוסכם, ערוץ 2. אף אחד לא יגיד שזה לא יופי של יופי. המעבר לאמנות יוצר הזרה של היופי הזה. זה לא ממש היופי המקובל שמה. הרי לגביה הרבה יותר מעניין שער ל"שבעה ימים".
אני מוקיר את מירי על שיתוף הפעולה כי היא באמת לא צריכה את זה. זה עוד משהו שקורה בקריירה שלה. היא אייקון שמעוגן בתוך התרבות והחברה כאן. המקום שמפריד בין ערוץ 2 לעולם האמנות לא ממש קיים. היא יפה ומדהימה והיא מעניינת גם כמנחה ב"בריזה". דמות שאני רואה את החשיבות שלה כאן ועכשיו, ואני מציין את זה. מלכתחילה היה ברור שהיא עושה מערוף.
לצלם מישהו ל"שבעימים" זה כמו לצלם ל"סטודיו" או לספר שלך "מהגוני"?
מערכת "שבעימים" מחליטה מה יצלמו לה. כשאני מצלם לשם אני מנסה להביא את עצמי, וקורה מה שקורה.
היופי הוא נקודת המוצא שלך.
אני אוהב להתייחס לדברים דרך מושג היופי. דרך המושג הזה קל לי להכניס אנשים לעולם שנבחן מבחינה תרבותית-חברתית. להראות איזה מופע יופי. להעצים איזה צמח ולהביא אותו לידי מיצוי.
אני מרגיש אצלך גם בגלאם. אני מרגיש שאתה משחק עם התחום הזה. לא מעניין אותך הדיוות, אבל יש משהו באישיות של הבחורות שאתה מצלם שמביא לתמונה ערך מוסף. מה שמעניין אותי זה מה אתה מביא לתוך התחום של האמנות. רק את הנושא של היופי, או גם חיבור לתרבות פופולרית, לתרבות צריכה.

שיחת מרפסת עם איזבלה על "מהגוני"

ישבנו, איזבלה ואני, בערב חורפי ודיברנו על "מהגוני". ספר קטן ושחור, מלא צילומים, התוצר של תערוכת "מהגוני" שהציג עדיקא במוזיאון הרצליה ב-2003.
האסוציאציה הראשונה שלי שיש לי על עדיקא היא שהוא מציצן נקי. השנייה היא שהוא יודע מה נכון.
הכי בולט אצלו זה הניקיון, הסדר והארגון. הכל מאורגן אצלו, וגם נראה לי שמבחינתו חפצים, צמחים ואנשים מקבלים אותה הייררכיה ותשומת לב. אפילו יש תחושת אנלוגיה בין צמחים לאנשים, והכל מאוד מבוית ומנומס. יש צילום של אננס ענק, שם קולטים שיש לו הומור. אבל הוא לא מרבה להשתמש בו.
באמת צילום מצחיק. זה נראה כמו אננס ענק עומד באמצע הרחוב.
גם כשהוא לא מביים, זה נראה מאורגן, יקה. בכל אופן, החותם שלו מאוד מורגש. וגם הישראליות עוברת חזק. המון תריסים, בניינים, צילומים דרך חלונות.
זה הקטע של המציצנות.
אבל מציצנות כלפי חוץ. ברור שהוא יושב בית, ושהבית שלו נקי.
נראה שהוא חייב תווך כדי לתקשר עם העולם בחוץ. שיהיה איזה אננס וגם מצלמה.
הכל מאוד מבוית. צמחים בעציצים, ביצים בקערה, נשים מסורקות...
יש את צילום המוחות, שהוא יציאה מפתיעה. אני לא יכול לדמיין אותו מסדר לבד את הדוכן, אבל רואים שהוא נהנה להסתכל באוסף המוחות המסודר הזה.
אני בטוחה שאם אוכל לידו ארוחה, וכרגיל הכל יישפך וינזל לי רוטב מהפה וייצא לי גרעפס ובטעות אני אמרח עליו טחינה ואשפוך מיץ על הנעליים החדשות שלו, אז הוא יגרום לי להרגיש שעירה ומחוצ'קנת.
לנשים ולגברים שלו באמת אין שיערות גוף.
ואם כן, אז אחרי מספרה.
אז זה בעצם אידיאל היופי?
שלו.
הצילומים שלו לעיתונות יותר נועזים. נראה שבאמנות הוא מגביל את עצמו, כאילו יש שם טאבו שבעיתונות אין.
אני מסכימה איתך לגבי האמירה על עולם האמנות, אבל ביחס לדוד אני דווקא לא מסכימה. לא נראה לי שחוקי אסור ומותר של עולם האמנות זה מה שגורם לו להיות מאופק. אני חושבת שהוא טיפוס מאופק שחוגג את האיפוק שלו.

בירה שנייה

לפני כמה חודשים ביקרתי בתערוכה "רב שימושיות" של עדיקא, במסגרת תערוכת סיום לימודי ההמשך של בצלאל. היו שם צילומים גדולים של צמחים שבילבלו אותי. הטקסט שנלווה לתערוכה מדבר על הייררכיה של שדות שונים, על מאבק על ייצוג בעולם החברתי, על מעמד (מבוסס על בורדייה). מסתבר שבמשך שנה שלמה, עדיקא עשה ניסוי מעבדתי: מה קורה כששמים עציצים שונים ממקומות וממעמדות שונים באותו חדר עם אותה תאורה. דוד תיקשר עם העציצים, חלק איתם רגעים, תיעד אותם ורשם אותם בנצח כסמבול לחברה שקרתה.
שדות זה מושג מאוד מתעתע. הפיזיקאי האנגלי שטבע את המושג בהקשר של שדות כבידה ואנרגיה ודאי קשר אותו לשדות הכרובים שניבטו מבעד לחלונו. בורדייה גר אולי מעל שדותיו הפתוחים של פארק בולון, או חלילה שדה הקברים של פייר לאשז. החלון של עדיקא, כמו כל חלון בתל-אביב, משקיף על שדה של חלונות. גם מצלמה היא חלון.
"ההתייחסות שלי לעציצים", עדיקא אומר, "היא פעם אנורקטית ופעם בולמית. כשהייתי בתהליך לא יכולתי להפסיק את זה. בולמי. עכשיו אני בהפסקה, אז אני אנורקטי".
באיזו רמה נקשרת לעציצים? יש לי עציצים בבית, יש לי גינה. מה קרה שם?
המעמד שלי כאמן היה תלוי בהם.
מעבר להשקיה עשית משהו?
גידלתי אותם. זה הרבה. לגמרי הייתי רב-תרבותי. כל אחד השמיע את קולו יותר ממה שנותנים לו.
תגיד לי, דוד, יש לי שאלה רצינית. כתבת טקסט מאוד מרשים, אבל גידלת עציצים, לעזאזל, כמו כל בנאדם שני. איך זה קרה, הטקסט הזה?
זה הכל עניין של מוטיבציה, מה אתה רוצה. יש מי שרוצה ירוק בבית, ויש מי שמתייחס לזה כמקרה מבחן, כמודל. כשאתה מדבר על שדות או על עניין חברתי, אז לפעמים אפשר להתייחס למצבים ותרבות בכל החברה דרך העניין של צמחים. זה צמחים שמגיעים מרקע שונה גיאוגרפית, ואני מציע להם בית-גידול. התנאים לא היו אופטימליים. זה מה שהיה. הסטודיו נתון, האור נתון... סלמה, איפה שהעבודה מוצגת. בסוף בית-הגידול הופך לגלריה. צמחים מכל מיני סוגים מקבלים מקום אחד, אור אחד, טמפרטורה אחת - וכל אחד התפתח אחרת והביא את עצמו כמו מסגרת חברתית.

זה נשאר ברמה מאוד מטפורית. בסופו של דבר זה הכל נשמע מאוד מעניין, אבל ממה שראיתי בתערוכה אין לי צל של מושג על שדות או כלום.
אני חושב שיש איזה פער בין מה שאתה רואה ובין איזשהו תהליך שיוצר עובר. אנשים מגיעים לצפייה כל אחד מתוך עולמו, ולא תמיד יש מקום לכל הדברת הזאת. אתה חווית את התערוכה כמה שחושף את השקר. אני משתמש במדיה שלגמרי מייצגת מציאות. יש כל מיני דרכים להראות מציאות. כאלה שקרובות אליה וכאלה שמציגות פרגמנטציה שלה. אין אפקטים או מניפולציה שקרית על הצילום הזה. הוא לא עוסק בשקר.
אמנים עוברים תהליך, וכשמגיעים לצופה הוא מקבל משהו שלא בהכרח משקף את מה שעברו. משילים מהעבודה הרבה מהמחקרים שלה, התכנים והמהות שלה, ובסופו של דבר מביאים מוצר מעובד. סופרמרקט, משהו יפה, שנראה טוב. פורמט מתאים, שמראה שהאמן מלומד, אולי גם הקניין, אבל הרבה מהאג'נדה לא נשארת שם. גם במקרה שלך, כשאני רואה צילומים, מה שאני רואה זה מה שיש. ואתה מסתיר לי המון דברים. יש לך דרך, מקום, כיוונים, אבל בסופו של דבר אני מקבל את היופי ואת האמת שמעבר לו, אבל לא את כל מה שכתבת.
היכולת לנתח יצירה תרבותית קיימת אצל כל אדם ברמה שונה, וכמובן שזה תלוי חברה וזמן. וכשאתה קורא עבודת אמנות ומפענח אותה זה לגמרי תלוי מי אתה. המסרים בעבודות שלי מתגלים לכל אחד באופן אחר. לי יש מסרים שאני רוצה להעביר, אבל אני לא יכול לשלוט באיך שאתה תקרא אותם - ומבחינתי זה לא שיקול, שכל אחד יבין. אתה יכול להתפתות ליופי או לשקר של זה. אני רוצה שהעבודות שלי יהיו רב-שכבתיות. יש מופע חיצוני שמאחוריו יש כמה מופעים פנימיים, ותהליכים שקודם כל אני עובר כאן עם עצמי. אני חושב שיש להן עומק אידיאולוגי. אידיאולוגיה תרבותית-חברתית.
למה אתה קורא עומק אידיאולוגי? מה האידיאולוגיה החברתית שלך, קיבינימט?!
זה מאוד ארוך ומורכב. אממממ...
אני רואה בעבודות שלך יופי בתוך עולם לא מושלם, שנמצא במקומות שלא מחפשים. שיש יופי במרחב האישי. זה דברים שיושבים אצלי חזק. לא יודע אם זה מתאים לך.
הספר הזה הוא מחקר אישי. צילומים שצולמו בדרך-כלל בסביבה קרובה וביתית. מצלמה דיגיטלית, התערבות עדינה. אני בא מתרבות מסוימת, מהמשפחה והעדה שבהן גדלתי, ומרגיש שאני מביא את עצמי לתוך עולם תרבותי-אמנותי יותר רחב, ושאני משמיע קול ויוצר עם אותו קול דיבור בשדה רחב. להשמיע קול.
אני מבין שאתה נמצא בתוך סביבה שעוסקת באמנות, מלמד בה ורוצה שישמעו את הקול הספציפי שלך. אפשר לדבר בקול של "תקנו אותי, תקחו אותי לגלריה". ויש גם לצעוק: "אני, יש לי מה להגיד". יש קול של אפרוח, קול של טווס.
אני שמח לדבר, ואם זה מעניין אחרים אני שמח. לא רוצה לשים את עצמי בסוגי קול. הדיבור שלי הוא כללי כי העבודות מאוד פרטיות. אני מתכתב מהמקום שלי עם עולם ציבורי.
בסדר, יש להתכתב, אבל הייתי שמח לשמוע מה האידיאולוגיה החברתית שלך.
אני מאמין במקום רב-תרבותי, שכל אחד יכול להשמיע בו את הקול שלו בלי שאחד יותר חזק. הרמוניה, שדברים קורים בצורה הגונה ושוויונית. זה מקום שאני מאמין בו מבחינה חברתית.
דוד, אני חושב שאתה חתרני ואתה לא מוכן להודות בזה. אני לא מבין למה. תוד?ה. אתה עשית את בוהדנה אקסטרה ב"סטודיו".
מה זה חתרנות?
חתרנות זה כשאתה לא לוקח דברים כמובן מאליו. כשאתה בודק אותם מחדש ומכניס לתוך המערכת אלמנטים שהיא מקיאה מתוכה. בין אם זה אמנות, בין אם זה ביטוח-לאומי. ואתה עושה את זה בדרך שתואמת לדפוסים של המערכת. ככל שאני גדל אני לומד איך דברים מסוימים פועלים, ולמרות שאני לא סופר-מיינסטרים אני מצליח להכניס את המסרים שלי פנימה. למשל, אני ואיזבלה עושים קומיקס, שזה באמת מדיה חתרנית יחסית - במיוחד הקומיקס שלנו, שעוסק בדברים שאנשים לא נוגעים בהם. אבל צריך להתפרנס, אז עושים גם איורים, ושם אנחנו חושבים איך אנחנו מביאים את האיכויות שלנו לתוך מדיה כזאת. עומדים בכל הסטנדרטים של המיינסטרים, באיכות הגימור והקובץ ובהתאמה לתכנים.
איך?
אתה מכניס לתוך מערכת אלמנטים שבדרך-כלל לא נמצאים בה.
איזו מערכת?
למשל, להכניס את בוהדנה לשער ולאמצע של "סטודיו". מדור רכילות של "סטודיו".
מי קבע מה נכנס למערכת?
שאלה טובה, אבל יש קנון תרבותי. זה אוסף של דעות, של אנשים, ובעיקר אוסף של דברים מהעבר שאנשים מתכתבים איתם, מדברים איתם... מדברים עם רוחות הרבה.
מי אלה?
ספציפית? זרוק אבן, תפגע באחד. הנה, אתה מציג לי טקסט של בורדייה, יחסית פסיכולוג מכובד בתחומו. דרידה, לאקאן, פרויד.
ומלאקאן למירי בוהדנה.
אני מדבר איתך על על מה מבוסס הקנון התרבותי. על עבודות שעוסקות בהגדרה של יופי שהוא לא המקובל, כזה שיותר מתאר את הנרקיסיזם של האמן עצמו, מטאפורות ומעט מאוד דברים קונקרטיים.
אני לא מתכתב, אלא מתייחס למישהו אחד שמעניין אותי. אבל איך זה עושה את בוהדנה חתרני?
אם אתה לא חושב שזה חתרני, אז זה לא. חד-משמעי. אני באתי מתוך אמונה קטנה שאולי יש כאן עניין חתרני. לא שזה מבאס אותי, זה בסדר.
המושג חתרנות יכול להתקיים ברגע שאתה מתבסס על דעות קדומות.
לא. תראה, באופן כללי, כשאני מסתכל על תערוכות, גלריות ועל דברים שקורים בעולם בתחום האמנות, רוב הדברים לא מעניינים אותי במיוחד כי הם נראים לי כמו משהו שכבר היה קודם והיה קודם והיה קודם. התפישה הזאת של ההתכתבות אני לא המצאתי אותה. נהפוך הוא, אני חטפתי אותה על הראש ומאוד התעצבנתי מזה. התפישה המסורתית של אמנות אומרת שאנחנו לא נולדנו לתוך עולם ריק. שיש לנו הרבה היסטוריה של אמנות שאנחנו יכולים להתייחס אליה, שרצוי אפילו להתייחס אליה כדי שיהיה לך איזה דיבור עם אנשים שמכירים את אותם דברים. זה לא המצאתי, זה קיים.
מדובר באפיסטמולוגיה.
מה, תורת היש? מדובר ברכילות אמנותית סטנדרטית, לא עניין פילוסופי במיוחד. ובתוך המסגרת הזאתי אתה מוצא דברים די סטנדרטיים, או אמנות זעזוע שמאוד מקובלת היום בעולם. בוא נגיד שהצילום הזה, של המוחות עגל, הוא כבר מתקרב, אבל לא נראה לי שהקטע שלך זה אמנות זעזוע. נראה לי שאתה נמצא בתוך העולם הזה. הרבה יותר שוחה בתוכו מאשר בני דורות לפניך. הידע הוא בילט-אין. הרבה דברים שאני אומר לך לא מרגשים אותך במיוחד. לא נראה לך שאתה חתרני, כי האלמנט כבר בילט-אין. אתה כן מכניס אלמנטים זרים לתחום האמנות, שהוא שמרני יחסית, לדעתי. מה דעתך?
על זה שאמנות היא תחום שמרני? אתה אמרת מקודם: אמנות זה עולם רחב. יש בו אלמנטים שמרניים, פורמליסטיים, בועטים, אלמנטים שרוצים שתדבר מתוך פרובוקציה. יש הכל. כשאתה מדבר על עולם האמנות, לאיזה עולם אתה מתכוון?
לאיזה עולם אתה מתכוון?
אני יכול להתייחס למקום שאני נמצא בו עכשיו. מבחינתי, עולם האמנות זה מה שקורה סביבי עכשיו.

איזה אמנים אתה אוהב?
אני אוהב צלמים. ריצ'רד אבדון, אוגוסט סנדר, נאן גולדין, וולפגנג טילמנס.
רובם יצרו התייחסות חדשה לצילום, לא? תלייה מרושלת, כניסה לחיים של אנשים. צילום לא תמיד היה בן-בית באמנות.
צילום הוא תחום חדש, לכן אפשר לדבר על צלמים כאלה ולהגיד "הם חידשו". זה נכון, כי באמת אין המון תולדות לצילום.
לא נראה שהצילום שלך נגמר באמנות. אתה מקשר אותו, נגיד, לתחום של צילום אופנה.
זה קצת דיבור שיוצר דיכוטומיות במקום שאני רוצה לערבב. איפה נגמרת אמנות ומתחילה אופנה. מה היה ריצ'רד אבדון, אמן או צלם אופנה? כל ההפרדות האלה בעייתיות.

אני לא עושה את ההפרדות האלה. הן קיימות.
הכל שאלה של מה המוטיבציה, מאיזה מקום אתה פועל. אם אתה מצלם קמפיין אופנה ואז הוא ניכר ככזה, למשל. לפעמים אתה יכול להשתמש באותם מרכיבים ובאותה שיטה, אבל המוטיבציה שלך היא אחרת, ואז הקריאה תהיה אחרת. עדי נס מפרסם עבודות שלו ב"ווג", ואז מציגים אותן במוזיאון תל-אביב. אז מה עושה עדי נס, אופנה או אמנות?
אז אין גבולות?
תמיד יהיו גבולות. גם במקום שאין גבולות, יהיו גבולות. וכל אחד בוחר להתעסק בגבולות שלו. אני לא יודע מה הגבולות שלי.
אתה דיברת בראיון אחד על יופי מזרחי ועל הקשר לבית של ההורים. זה מעניין אותך, להתעסק במזרחיות?
מעניין אותי להתעסק במזרחים. מזרחיות זו הגדרה רחבה.
גם מזרחים. כי אני לא באמת רואה קשר בינך ובין מוכר הפלאפל המצרי מהשכונה שלנו, ושניכם מזרחים.
למה אתה לא רואה קשר?
כי שניכם אנשים שונים.
זה גם נשמע שאתה מזלזל בו.
נהפוך הוא! אני מעריץ אותו! יש לו את הפלאפל הכי טוב בפרדס-חנה, ואני חייב לו שלוש שקל. תרבות מזרחית זו הגדרה רחבה?
כן.
אז מה שלא נעשה אנחנו בהגדרות רחבות פה. בסדר, יש פה את המזרחיות הספציפית ששייכת לדוד עדיקא, וזה בעצם לא מעניין, כי אתה בא מבית מזרחי, אז יצאת מזרחי. יש משהו מעבר לזה?
תגיד אתה.
אתה אמרת שאתה מתעניין ביופי מזרחי.
לגמרי. אני מביט בחיים שלי, במי שאני, ובתור מזרחי אני יכול להשמיע קול מזרחי.
אבל אתה הרי לא תמים. מה כל-כך מעניין ביופי המזרחי הזה?
איזה מין משפט זה, "מה מעניין ביופי מזרחי"?
שאל אותי מה מעניין ביופי אשכנזי. ממש לא מעניין.
לא מעניין. אני מעביר את השאלה אליך, גלנדון: מה מעניין ביופי מזרחי?
הבחורות שחומות, זה דבר ראשון. האנשים יותר שחומים. ויש גם לפעמים גורמטים, שזה תורם משהו. תגיד, בעיתונים שולחים אותך לצלם דווקא מזרחים?
יש איזושהי חלוקה שהעיתון עושה, ואני לא מכיר את שיקולי המערכת.
אתה ואורי גרשוני צילמתם ל"שבעה ימים" את ביגי ושורטי, וצילום שמאוד אהבתי של מאיה בוסקילה והאמרגן הסליז שלה. כולם די ערסים, לא?
מוחצנים.
יותר מעניינים מהצילום שעשיתם לבר רפאלי, שהיא כזאת אנמית ונראה שהיא חושבת בדיוק על... אה... כסף.
נראה לי שכמו שכל אחד מביא את עצמו כשהוא קורא אמנות, אתה מביא את עצמך כשאתה קורא פרסונות. אתה מניח שבר רפאלי נראית ככה כי היא חושבת על משהו.
אני סתם זורק ספקולציות כי אתה לא מוכן להגיד לי כלום. מה מעניין ביופי מזרחי?
אני מצלם איפה שהתשוקות שלי נמצאות. לא צריך לתת חשבון לאף אחד. אם אותי זה מעניין, אני מצלם. ואני אענה לך ברצינות למה יופי מזרחי זה מעניין מבחינה תרבותית. צילמתי את מירי בוהדנה ואת אילנית לוי, שהן שתיהן ממוצא מזרחי. אותי זה מעניין, ואני רוצה שזה יעניין גם אותך. אני יכול להגיד למה זה מעניין אותי, לא למה זה יעניין אותך.
יש את הדיבור על המזרחיות בקטע של דיכוי, אשכנזים מול מזרחים. זה מדבר אליך? קיפוח?
אני אישית לא הרגשתי קיפוח, אבל זכורים לי דברים מהחצר של השכן. אני באתי ממשפחה טובה... אמנם לא חוויתי את הקיפוח, אבל הרגשתי שהוא קיים. גם באופן היסטורי אני מכיר אותו. יש צילום של מאיר גל שמחזיק ספר היסטוריה של משרד החינוך. יש שם מאות עמודים, אבל רק עשרים מוקדשים להיסטוריה של המזרחים. הרי האוכלוסייה מורכבת לא רק מאשכנזים. אנחנו חיים במקום שיש בו הרבה תרבויות, וכל אחד צריך להתייחס למקום שממנו הוא בא. אם אתה מניח שאני חתרני, אתה אומר שאני מנסה לעבור דרך מערכת קיימת של שיקולים. הדברים הרבה יותר מורכבים ומסובכים.
אני דווקא חושב ההפך: שהכל פשוט ופשטני בטירוף. כל מיני עקרונות קועקעו ונקבעו רק כי הם כבר נמצאו שם ואף אחד לא רצה להתמודד יותר מדי. עובדות בשטח.
גם אני ביסוד מאמין שהדברים פשוטים, וגם אוהב לצלם דברים פשוטים.
יש לך משיכה לצמחים. אתה אוהב לצלם אותם, ועושה את זה נורא יפה. יש צילום של פרח אדום יוקרתי בחמישים שקל על רקע שנראה כמו העיר העתיקה.
הכל מהחלון של הסטודיו בתל-אביב.
מאיפה אתה מגיע לזה?
קיבלתי אז זה מהבית.
אמא שלך אוהבת צמחים. אז מה אתה מביא מעצמך לתוך זה?
כשאני בוחר לצלם אובייקטים, אני משתדל להתייחס לאיך שהם נקראים בדרך-כלל. למטען התרבותי שהם נושאים. בהתחלה זה היה הפסלונים האפריקאיים שנמכרים כסובנירים. איך הם מתמזגים לתוך החלל הביתי של ההורים שלי, לתוך המחשבה והדקורציה הביתית. מין מזכרות שהפכו להיות זיכרון ומשמרות זיכרון. הסובנירים וגם העציצים מעניינים אותי מבחינת ההיסטוריה. כשאני בא לגדל עציצים ואני הופך את גידול העציצים במודע למעשה אמנותי, אני בעצם שואל מה הופך עציץ למעשה אמנות. כשיש איזה מין "אני רוצה, באמצעות המעשה הצילומי, לתת לעציץ הזה איזו גושפנקא אמנותית". גידלתי עציצים בסטודיו והיו שם כמה רגעי קסם.
פרח על שקיעה.
זה שקיעה, וזה רומנטי, וזה מפתה ויפה.
וזה קיטשי.
זה פשוט קרה. עובדתית זה כי הייתי שם, בסטודיו, וצילמתי שם כי זה מה שהחלטתי שאני עושה. ואני שמח שזה גורם להתפעלות והתפעמות. הצילום לא בהכרח יכול לחשוף את השקר, או את התהליך שאני עברתי בסטודיו בשנה האחרונה. זה מה שמדהים בצילום: שבשבריר שנייה אתה מצליח להעביר רגשות קסומים של יופי אהבה וחמלה והתבוננות למתבונן שחמל ואהב בעצמו. נשמע טוב לסיום, לא?

התערוכה הקרובה של דוד עדיקא יהיה במוזיאון אשדוד כחלק מהתערוכה בנושא פנים/חוץ שאוצר יונה פישר.  יהיו תערוכות יחיד קטנות של כמה אמנים בחללים מופרדים: חנה סהר, שרון יערי, ברי פרידלנדר, אורי רייזמן, אילן ברוכין, טלי בן בסט, ליליאן קלאפשי ודוד עדיקא.