ניסים ונפלאות- מדריך אפקט
|
שולחן עורך
|
קומיקס
|
במכללה האיסלמית בניו-דלהי
|
הזמנות, פליירים ומודעות
|
אנרכיסטית ישראלית בברזיל
|
יוצרים זכויות
|
מזרחיות וערביות באמנות
|
החכה
סימולטור טיסה ארוך ומשגע: מחשבות קטועות על shot ממושך
האכזריות של ה-one shot היא אכזריות מהחיים: העבדות שלנו לזמן, להכרח לעבור את כל הדרך. חייבים לראות הכל, גם את מה שלא רוצים בראשית היה השוט. כלומר, ה-shot. אחד ויציב, כמו מבט נעוץ. בלי תנועות מצלמה והחלפת זוויות. העניין היה פשוט וישיר: מה שצולם הוא גם מה שהוקרן. בלי עריכה, בלי חיתוך, בלי מניפולציות. אם משהו השתבש בצילום, צריך היה להתחיל אותו מהתחלה. פשוט לא היתה אפשרות אחרת; מכונות ההקרנה נטו לקרוע את הפילם בנקודות ההדבקה. מתי שוט הופך ל-one shot? זו שאלה שאין עליה תשובה מוחלטת. ה-one shot הוא במהותו ישות יחסית, שהרי כל שוט בסיסי הוא יחיד עד לרגע שבו הוא מוחלף בבא אחריו. מה שמייחד את ה-one shot הוא דבקותו בעקרון הרצף. אין בו קפיצה בזמן ואין קפיצה במרחב. הוא מפגין רציפות זמנית ומרחבית חריגה עד כדי כך שהיא חודרת לתודעתנו ככזאת. מודעות ל-one shot היא כמובן מודעות קצת אבסורדית, כי רציפות של חלל וזמן היא דווקא המצב הטבעי שלנו. הלוא ככה מתנהלים החיים עצמם: ברצף. לפחות כך אנחנו חווים אותם, ודווקא קטיעה של הרצף היא המצב החריג שצריך לטלטל אותנו. אבל כשמדובר בתמונות הנעות, כבר התרגלנו אחרת (וראו מאמר של דיויד בורדוול על התקצרותם של השוטים, כולל סטטיסטיקות למכביר). התרגלנו לראות חלקי פעולה מזוויות צילום שונות מודבקים זה לזה, ולא את הפעולה כולה. התרגלנו לראות מכונית שיוצאת מנקודה A וחונה בנקודה B, ולא את כל הדרך שהיא עושה ביניהן. כשאנחנו הופכים להיות מודעים לעובדה שמול עינינו מתרחש one shot, הוא הופך לתוכן. זה במקרה הטוב, כי כמו כל אמצעי ויזואלי הוא יכול להיות פשוט שואו-אוף (היום one shots וירטואוזיים הפכו למאסט. כל כך הרבה סרטים פותחים בסיקוונס של שוט אחד רציף ובלתי אפשרי בעליל, שדומה קצת לתצוגת תכלית, "בואו תראו מה אני מסוגל לעשות" לפני שניגשים לעיניינים. השוט הפותח של "השחקן" של אלטמן, שהוא כולו כוריאוגרפיה משוכללת הוא פאראפרזה אירונית על הקונבנציה של שוטים פותחים כל-יכולים שכאלה ויחד עם זה הוא משאיר אותנו עם פה לא פחות פעור. יש עודאינספור דוגמאות מרהיבות, שבאמת סוחטות את הוואוו,אני אזכיר רק עוד שתיים, מתוך העדפה אישית, השוט הפותח של וויקנד של גודאר שעוכב ממבט על אחרי פקק תנועה אינסופי או הסצינה המכשפת הפותחת את הרמוניות וורקמייסטר של בלה טאר, בה יונס, הגיבור, מדגים לקבוצת זקנים שתויים בפאב כפרי איך מתרחש ליקוי חמה ), או סגנון גרידא.
פעם, בימי "מבט לחדשות" התמימים, זכינו להצצה כמעט יומיומית אל אחת מסגולותיו המרכזיות של ה-one shot. בסוף המהדורה היו חיים, דליה או כרמית מאחלים לילה טוב ומישירים מבט אל המצלמה. מנסים לשמור על מבט יציב עד הפייד-אאוט הגואל, כמו חייל בדום מתוח שמחכה להצדעה המשחררת של המפקד. זה היה המשחק, ככה לפחות נראה לי: קצת כמו מלחמת עיניים של "מי יישבר ראשון", וגם הסבר לא רע לשם החיבה "מבט". אני הייתי לטובת המצלמה, כמובן. תמיד קיוויתי שהפייד יתמהמה והשוט יימשך ויימשך. חיכיתי לנקודה הגורלית שבה יפסיק המגיש להיות בתפקיד ויתגלה האיש שמאחורי. זו היתה רק פונקציה של זמן; אם השוט היה ארוך מספיק, זכינו לראות את חיים מחייך אל כרמית, מדבר אל מישהו מחוץ לפריים ואפילו קם מהכיסא. כך הסתבר שאכן יש לו גם פלג גוף תחתון, מה שלא היה כל-כך ודאי. האינטנסיביות של "Rope", המתגברת עם התקדמות העלילה, מחוזקת על-ידי תנועת המצלמה המוגבלת, וכמובן על-ידי אי-ההפוגה. הצופים, כמו הדמויות הלכודות בהתרחשות המסוימת (ולמעשה, במלכודת שגיבורי הסרט טומנים לעצמם), לכודים באותו שוט מתמשך, באותה זווית ראייה יחידה שאין ממנה בריחה. אחד הצדדים המעניינים ב-one shot הוא המודעות הפיזית שהוא מעורר אצל הצופה, א-לה מרלו פונטי. זווית ראייה קבועה והתרחשות רציפה ממקמים אותו בעמדה מציצנית. עדשת המצלמה הופכת לחור מנעול, לחלון או למשקפת שדרכם אנחנו רואים מה שאפשר לראות. מתבוננים בהתרחשות שמחוץ לנו כמו בציור נע. אבל משהו מעניין יותר קורה כשה-one shot מתחיל לזוז. אז הוא הופך לשדה הראייה שלנו. אנחנו זזים יחד איתו: לא עוד מתבוננים בחלון או במסך, אלא נכנסים לתוכו. אנחנו מאבדים נקודות אחיזה בעולם הממשי, ונענים למניפולציה האופטית שמשפיעה על תחושת המרחב שלנו. כמו בפנורמות מהמאה ה-19 (פנורמת צליבת ישו בירושלים, נמצאת ב-Altotting, גרמניה אבל לא צריך לנסוע עד שם) ובווירטואל-ריאליטי של ימינו; ההשתלטות הטוטאלית על שדה הראיה היא העיקרון המוביל. שלא יבצבץ שום אלמנט מהעולם הפיזי - לא קצה משטח הציור, גם לא הקאט. כך אנחנו יכולים להתלכד עם נקודת המבט, לצלול לתוך עיניים אחרות (לפעמים אחרות מאד. בלינק זה אפשר לראות כמה סרטים של Harco Haagsma & Jasper van den Brink שצולמו בשוט אחד מנקודות מבט לא-מוכרות, כמו למשל, מתוך גלגל מכונית). כמו ב"תיבה רוסית" של סוקורוב (אולי הדוגמה המפורסמת והטרחנית ביותר ל-one shot בהופעתו הווירטואוזית-מגלומנית (קצת נתונים מייגעים על תיבה רוסית, 2002, אלכסנדר סקורוב. זהו סרט שנעשה ללא עריכה בשוט אחד של 90 דקות. שמונה שנים של הכנות וחודש של חזרות. צולם במצלמה דיגיטלית היי-דיפינישן ישר לתוך הרד דיסק שנבנה במיוחד לצורך זה. הסרט מצולם ב33 מאולמות ההרמיטז' במוסקווה, מופיעים בו 2000 שחקנים, 22 עוזרי במאי ו3 תזמורות. שני טייקים ראשונים הופסקו בגלל טעויות. השלישי לקח)), שבו אנו מאמצים את נקודת המבט של המצלמה המרחפת, מצלמה שאמורה לייצג את עיני המספר, שהוא אכן דמות אוורירית ובלתי נראית, רוח רפאים שנקלעה לביקור לא מתוכנן בין דפי ההיסטוריה. הצילום הרפאי הזה מזכיר אולי את אחד מראשוני הז'אנרים הקולנועיים: ה-phantom rides, שצולמו במצלמה שקובעה לקטר הרכבת, וזכו לכינוי הקריפי בגלל אותה איכות אל-אנושית.ב"תיבה רוסית" מתגלה עוד אספקט של ה-one shot: כיוון שאין עבודת עריכה על ציר זמן (time line), העריכה מתבצעת בחלל (עוד דוגמאות מרהיבות מאת, איך לא, מישל גונדרי: protection – massive attack בו המצלמה מרחפת בין דירות של בניין בן שש קומות כמו פיה זערורית Lucas with the lid off- Lucas שבאמת כולו הנד-מייד, בלי שום פוסטפרודקשן, שוט אחד. 17 טייקים. ולעומת זאתstar guitar – chemical brothersקליפ שמחזיר אותנו לנסיעה ברכבת, מה שהצעתי בתור חוויה ארכיטיפית טרום קולנועית. רק שגונדרי מביא אותה לשלמות קיצונית). החלל מכתיב את תנועת המצלמה, חדרי המוזיאון השונים מציעים סצינות שונות, וילונות ומסדרונות מתפקדים כמעברים. זה אולי מה שיכול להצדיק את מפגן ה-one shot הזה: עריכת הזמן על-ידי החלל היא בעצם מה שעושה המוזיאון בעולם האמיתי.בקצה האחר של סקאלת ה-one shot עומד ה-one shot המהונדס, שכולו מלאכותי. one shot של וירטואוזיה מסוג אחר לגמרי, זה שבמקום אנטי-עריכה מציג סופר-עריכה. זה שעושה את הבלתי אפשרי. ה-one shot המלאכותי בונה על ההנחה המוקדמת של רצף=אמת, ועל תחושת המציאות שהוא מייצר. אבל זה לא שאנחנו באמת הולכים שולל כשהמצלמה מעבירה אותנו דרך קירות, או מצניחה אותנו מהשחקים היישר אל המושב האחורי של מכונית נוסעת. אחיזת עיניים זה לא בדיוק מה שהם משיגים. שוטים מהסוג הזה דווקא מסיטים אותנו מממלכת האמיתי ומכניסים אותנו אל הפנטסטי, אבל לא כמתבוננים מהצד, אלא כמשתתפים. כמו בז'אנר שלם של משחקי מחשב, המשתמש/צופה הוא הפרוטגוניסט, הוא צולל לתוך סייברספייס. דווקא האפקט הגופני שיש לשמירה על רצף זמן-חלל, שמאחד את ההתרחשות עם נקודת המבט שלנו, הוא זה שמשחרר אותנו מכבלי הפיזיקה, מאפשר לנו לעזוב את הגוף ולהמריא לתוך חלל פנימי.
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|