משואת הממשי לתקומת הווירטואלי

תרגישו, תחוו, תתחברו: מוזיאון יד-ושם החדש היה למוזיאון השכחת השואה

"אנחנו המקום שבו הסיוט הנאצי חי וקיים, והוא נישא במוחות האנשים שניצלו ובמוחותיהם של אלה שגדלו בצל הניצולים ובמוחותיהם של כל האחרים שנשטפו במלל האינסופי שקידש את השואה והציב את אושוויץ במקום הריק של אלוהים. אנחנו המקום האחרון באירופה שבו העבר הנאצי ממשיך להשתלם, כי המדינה הפכה את חורבן יהודי אירופה לנכס לאומי, אור לגויים ופיצויים ליהודים"
(- אריאלה אזולאי ועדי אופיר, "אנחנו, שיירים של אירופה")

פתיחתו לקהל של מוזיאון יד-ושם החדש היא כהשקתו של בית המקדש השלישי. המקום הקדוש ביותר עבור הלאומיות הישראלית, אתר של עלייה לרגל מכל קצוות העולם, ההיכל הווירטואלי של הזיכרון הקולקטיבי המכונן של הלאום היהודי.
עשר שנות תכנון ועבודה וכ-100 מיליון דולר הושקעו בהקמתו של המתחם החדש, כל זאת כדי לעמוד בתחרות עם מוזיאוני שואה חדישים שקמו ברחבי העולם. מדינת ישראל, המתיימרת להיות מחזיקת המניות הבלעדית של שואת יהודי אירופה, לא יכלה להרשות לעצמה להיוותר מאחור, כי השואה היא הדת החילונית הרשמית בישראל, כור המצרף של ה"אנחנו" הישראלי בנראטיב השוזר את תקומת היהודי הלאומי בשואת היהודי הגלותי.
השואה היא אסטרטגיה צבאית ומדינית. היא ההצדקה הסופית של היהודים כקורבנות תמיד. השואה היא נכס, ומוזיאון יד-ושם החדש הוקם כדי לעדכן אותה כזיכרון רלבנטי לקהל ולמדיומים של המאה ה-21. בניגוד למוזיאוני שואה מהדור הישן, שתפקידם הסתכם בתיעוד ובהנצחה, המוזיאון החדש שואף להנכחה מולטי-מדיומלית של השואה. הוא שואף לייצר עבור המבקר בו חוויית שואה אפקטיבית, ממוקסמת, ממשית ככל האפשר בהווה הנשלט על-ידי דגמים, קודים ודימויים אלקטרוניים שנראים אולי רחוקים זה מזה ביקום הממשי, אך הם קרובים זה לזה מאוד ביקום הווירטואלי של יד-ושם.

הבניין המרכזי

התכנון הארכיטקטוני של המתחם שאב את השראתו מדגמי מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים. שדרת העפר הארוכה המובילה אל האתר, שער הבטון הענקי שניצב בכניסה והמבנה המרכזי – מנסרה משולשת, תת-קרקעית, שרק חרך צר בתקרה מאפשר לאור היום לחדור לתוכה, מעין הגדלה של צריף במחנה ריכוז – כל אלה מקנים למבקר תחושה מעיקה של אדם הפוסע לתוך מחנה השמדה. במקביל, הדגם הנראטיבי של המתחם מתרגם את סיפור השואה לסיפור ההיסטוריה הציונית. סיפור השואה והתקומה, הקשר ההדוק שנוצר בנראטיב הציוני בין השואה לבין הקמת המדינה, בנוי לתוך תוואי האתר כבר בחיבור ובהצטלבות בין השדרה המובילה אל המוזיאון לבין השביל המוביל להר הרצל, אחוזת קברי גדולי האומה. בניין המוזיאון המשולש החצוב אל תוך ההר כמו מעיד על זכרון שואה הבוקע מתוך הקרקע עצמה.

גלות, שואה, תקומה

מסלול ההליכה במוזיאון הוא מסלול הנראטיב הציוני. אי-אפשר לעקוף, אי-אפשר לשנות כיוון. המוזיאון בנוי כרכבת שדים, פארק שעשועים או חנות של איקאה

בניין המוזיאון, שתיכנן האדריכל משה ספדיה, בנוי כמבנה צבאי החודר אל ההר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר. המבנה כולו – רצפות, קיר, פנים וחוץ – עשוי מבטון אדריכלי מזוין, ללא גימור, בידוד או ציפוי אחר. פנים המבנה מוביל את המבקר במסלול הסגור והמוכתב של הנראטיב הציוני של השואה: גלות, שואה, תקומה. לא תוכל לעקוף בדרכך חולייה בשרשרת, או לשנות את כיוונה. לא תוכל ללכת מהתקומה לשואה ולבסוף לגולה, למשל, משום שמסלול המוזיאון בנוי על-פי דגמיהם של רכבות שדים, פארקי שעשועים וחנויות ענק כגון איקאה. סדרת התעלות האלכסוניות החצובות ברצפה, שעיצבה מעצבת תצוגת המוזיאון דורית הראל (מחברת דורית הראל מעצבים בע"מ), יוצרת מסלול הליכה ליניארי שלא ניתן לסטות ממנו. אתה מחויב לעבור בכל אטרקציה לפני שתוכל לצאת החוצה, ולא תוכל לחמוק מרצף האירועים הכרונולוגי-נושאי: מהתקופה שלפני המלחמה וחיי יהודי הדיאספורה, דרך עליית הנאצים לשלטון, עבור בהקמת הגטאות, במלחמה, בזוועות הדיכוי וההשמדה, וכלה בהקמת מדינת ישראל.
שני צדי המבנה, פתח הכניסה ופתח היציאה, יוצרים שני משולשים הופכיים (שיחד מרכיבים אולי מגן-דוד, סמל המדינה ותבנית הטלאי הצהוב). סמוך לפתח הכניסה האפל מוצג וידיאו-ארט של מיכל רובנר: מיצג מדיה המוקרן על מסך ענק ומתאר את חיי יהודי הדיאספורה, ושמו "העולם שהיה". מעצבת המוזיאון, הראל, קבעה שהעולם היהודי שלפני השואה יוצג מיד בכניסה, ורק בכניסה. לא יהיה לו עוד ייצוג בתערוכה עצמה. לאחר הצפייה במיצג, מתארת רובנר, המבקר "פונה לאחור, מפנה עורף לעולם שהיה, נפרד ממנו ופוסע במורד אל רצפת המוזיאון...".

בקו אחד עם ההיסטוריה הציונית, המוזיאון מדחיק לפינתו האפלה את יהודי הדיאספורה, אותם יהודים גלותיים, נשיים, שהנראטיב הציוני העלה למדרגה של קדושים מעונים, ועשה זאת לא בלי לגנות את חולשתם כמי ש"הלכו כצאן לטבח". את המרד הלוחם בחר המוזיאון להדגיש ולהלל, וההתקוממות היהודית בגטאות זכתה לחדר משלה בגלריה השישית לצד "הפתרון הסופי" ולגלוריפיקציה בנוסח ציטוטו של מרדכי אנילביץ', ממנהיגי מרד גטו ורשה: "חלום חיי קם והיה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים". בגלריה השביעית הושם דגש על היחידות הפרטיזניות הלוחמות ועל המחתרות היהודיות. בגלריה השמינית, הסוקרת את תהליכי קריסתו של הרייך השלישי, מודגשת ההשתתפות היהודית בצבאות בעלות הברית.
פתח היציאה המואר הוא קונטרסט גמור לפתח הכניסה האפל, זה שמבעד לו נגלתה חשכת חייהם של יהודי הגולה. סמוך לו, לפני היכל השמות החדש והיציאה אל נופה הפנורמי של ירושלים, מוצגים החלוצים ומקימי המדינה כגיבורים שקמו מהריסות השואה, מוארים באורה של בירת ישראל.
אלו חבלי לידה: המבקר נכנס בפתחו האפל של המוות ומובל בחלל הצר, החשוך והקלאוסטרופובי של המבנה עד לאור שבקצה המנהרה – הפתרון הסופי של בעיית היהודים על-פי הנראטיב הציוני, לידתו המחודשת של העם היהודי בארץ-ישראל.

מיכל רובנר, "העולם שהיה"

משונה לשמוע את "התקווה" מושרת בפיהם של יהודי הדיאספורה שלפני השואה במיצג של מיכל רובנר (ההימנון הלאומי מושמע מרגע שנכנסת אל המוזיאון ועוד פעמים רבות לאורכו). ערכי הלאומיות שמייצגת "התקווה" היו אמנם זרים לעולם היהודי-דתי שנשקף מן המיצג, אך בסיפור השואה הציוני מדינת ישראל כבר קיימת כפוטנציה לאומית בתוך השואה עצמה. 
מאז קום המדינה היתה החובה לזכור את השואה בגדר ציווי ומצווה. זכרון השואה, הארוג מתוך סיפורה של הציונות את עצמה, איפשר את התפיסה הרווחת שלפיה הקמת המדינה היא המסקנה המתבקשת מהשואה. לא בכדי היו הגבורה והתקומה לבנות לווייתה של השואה, ולא לשווא סמוך יום העצמאות לא רק ליום הזיכרון, אלא גם ליום השואה: מצד אחד מונצחים כך היהודים כקורבנות תמיד (ולא משנה מה הם יחסי הכוח הקונקרטיים, למשל, עם הפלסטינים), מצד אחר מוצדקת כך האלימות המובנית של המדינה. זכרון השואה משמר את ה"אנחנו" אל מול אלה הזוממים להשמידנו. זכרון השואה החי תמיד בקרבנו מייצר מצב של סכנת שואה תמידית, מצב אינסופי של הרתעה בטחונית המסומל אולי בנטייתו של כרבע ממבנה המוזיאון החדש מעל תהום פעורה.

ניאו נאצי?

בעולם הנשלט על-ידי דגמים וירטואליים המספקים חוויות רב-חושיות, הציווי לזכור הוחלף בציווי לחוות ולהרגיש. לחוש איך זה היה "באמת". לשם כך פיתח המוזיאון קונספט חדש: הצגת השואה בכלים אמנותיים בלבד. השואה של ימינו אינה ספרות ואינה היסטוריה, והמוזיאון מבקש לייצר חוויה וירטואלית, השואפת למרחב חוויה טוטאלי

"זכור: את יום השואה לקדשו, זכר להשמדת (יהדות) אירופה", כתב עדי אופיר ב"עבודת ההווה": "זה הדיבר החשוב מכל". ואולם, גם אם הציווי הקולקטיבי לזכור נותר בעינו, אופיו השתנה מקצה לקצה. אופי זכרון השואה בישראל נחלק לשתי תקופות מרכזיות: לפני משפט אייכמן ואחריו. בשנותיה הראשונות של המדינה לבשה השואה צורה של סוד, של טראומה טרייה שאין מדברים עליה, אך דווקא בשל כך נוכחותה השותקת מורגשת בכל. ממשותה של השואה בזיכרון התקיימה דווקא בזכות העדרם של שפה ושל ייצוגים שיתארו את שאירע: אירוע כה זוועתי, כה בלתי נתפס וכה טרי עדיין, עד שלא ניתן היה לתארו כלל. עם משפט אייכמן, ב-1961, החל תהליך מהופך של השחת השואה. המשפט היה אמצעי לפתוח מחדש את הפצע ולהעלות, מול מצלמות, עשרות עדים שישיחו את סיפורם (יוצאת דופן היתה העדות של הסופר ניצול השואה ק. צטניק, שהתעלף על דוכן העדים והביע בשתיקה זו עדות בלתי אפשרית). החל באותו משפט היה זכרון השואה עניין להשחה מסיבית של עדויות, ייצוגים ואנדרטאות שידובבו את הבלתי ניתן לדיבור.

סימולציית קרב

תהליך זה הפך למגמה השלטת, שהלכה והוקצנה לצד התפתחותה של טכנולוגיית המידע והפרוליפרציה הכללית בעולם של ייצוגים, קודים וסיפורים. המוזיאון החדש נבנה בתגובה לדרישות "עולם הראווה"  וצריכת הדימויים המאסיבית שהוא מעודד. תמונות השחור-לבן שהציע יד-ושם הישן כבר אינן אטרקטיביות. אלה דימויים שאינם מסוגלים להתחרות במבול הדימויים האלקטרוניים. גם אנדרטאות הזיכרון, העדויות וסיפורי הניצולים, הוחלט, כבר אינם מספיקים כדי לצוד את תשומת לבם של צרכני שואה פוטנציאליים. לא רק משום שסף הגירוי עלה, אלא בעיקר משום שעצם הציווי לזכור כבר אינו מספיק.
בעולם הנשלט על-ידי דגמים וירטואליים המספקים באמצעות "חללי חוויה" אינספור חוויות רב-חושיות, הציווי לזכור מתעדכן כציווי לחוות ולהרגיש. לחוש איך זה היה "באמת". לשם כך פיתח המוזיאון קונספט חדש מסוגו בעולם: הצגת השואה בכלים אמנותיים בלבד.
כשם שמסבירה אוצרת המוזיאון, יהודית ענבר, "העיקר והדגש הוא בחוויה, היות שמוזיאון אינו ספר היסטוריה. אמנות מטבעה יוצרת חוויה רגשית, לכן הערך של יצירת אמנות במוזיאון היסטורי אינו רק בתיעוד, אלא גם בהיבט הרגשי שמעצים את החוויה". השואה של ימינו אינה עוד ספרות ואף לא היסטוריה, כי אם חוויה וירטואלית מעיקרה, השואפת למרחב חוויה טוטאלי. אלא שכיוון שטכנולוגיה וירטואלית היא עדיין בגדר טכנולוגיה עתידנית, המרחב הווירטואלי הושג רק בקירוב, באמצעות המדיומים הישנים של ארכיטקטורה, קולנוע, תאורה ותפאורה. המדיומים הללו מבנים מרחב מהונדס טוטאלית, המעביר את המבקרים במעין מסלול של וייה-דולורוזה אלקטרונית. מסע השמדה וירטואלי בין חללי חוויה המדמים בצורה האפקטיבית ביותר את מרחבי השואה של יהודי אירופה.
המבקרים נעים במעין חלל-זמן, במרחב קולנועי שעל סף ההיפר-ממשי, המעביר אותם בין סצינות ובתוכן. בגלריה הרביעית, למשל, מומחשת חוויית הגטו על-ידי שחזורו של רחוב בגטו ורשה. המבקר יכול להתהלך לאורכו של רחוב לשנו, שהוקם בשלמות, על מרצפותיו, פסי הטראם, הספסלים ופנסי הרחוב. ברקע, על הקירות, מוקרנים חיי הגטו בגודל ממשי. בגלריה השמינית, העוסקת במחנות הריכוז ובצעדות המוות, מוזמן המבקר לסיור דיגיטלי-אינטראקטיבי המאפשר לו (או לה) לבחור באחד משני מסלולי צעדות מוות ולצעוד עם הנידונים: צעדת גברים שיצאה ממחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו או צעדת נשים שיצאה ממחנות שלזיה-עילית.   

סביבה מהונדסת עד המקסימום לקבלת אפקט מלא של הממשי – החל בקירות המזוותים וכלה בתמונות, בצילומי הווידיאו ובקולות המקיפים אותך מכל עבר  – מובילה את המבקרים דרך חללים מלחיצים ומעיקים, המבקשים להנכיח את האווירה הקלאוסטרופובית ואת זוועות הקיום תחת הרייך השלישי. במעברים צפופים ועמוסים, ללא חלונות וכמעט ללא מקומות ישיבה, אתה חווה את הסיוט.

מעבר לטוב ולרוע

הכל כאן מתויק, מתוארך, ממוקם. הכל בר-חישוב, ניתן לכימות, לשכפול ולהפצה אלקטרונית. שוויון ערך וירטואלי זה מקנה לדימויים במוזיאון מעמד שווה. אין זה משנה אם מדובר בדימוי "יהודי" או "נאצי"

"הסימולציה", כתב ז'אן בודריאר, "מתאפיינת על-ידי קדימות המודל" – והדגם הווירטואלי של יד-ושם מייצר מחדש את הממשי מתאים מיניאטוריים וממאגרי זיכרון שניתן לשכפלם שכפול אינסופי. כמה הולם, אם כך, שהמוצג הראשון במרכז המבקרים של המוזיאון הוא דגם מיניאטורי של המתחם עצמו: פרקטל מוקטן של עולם שואה היפר-ממשי, המיוצר אף הוא מחיבור וקומבינטוריקה של דגמים. הדגמים הווירטואליים השונים – סימולציות קרב ממוחשבות, מפות מלחמה, מפות של גטאות ודגמים של אתרי השמדה – הם מעין קפסולות מידע הפזורות לאורכו של המוזיאון. כמו בסימולטורים של אולפני החדשות, הם אמורים לאפשר את הפצתו של האירוע ואת הכלתו ההגיונית. הכל מתויק, מתוארך, ממוקם. הכל בר-חישוב, ניתן לכימות, לשכפול ולהפצה אלקטרונית.
שוויון ערך וירטואלי זה מקנה לדימויים במוזיאון מעמד שווה. אין זה משנה אם מדובר בדימוי "יהודי" או "נאצי" – הווירטואלי הוא מעבר לטוב ולרוע. "רוב המסמכים וקטעי הסרטים מאותה התקופה הגיעו ממקורות גרמניים רשמיים", אומרת האוצרת ענבר, ומסבירה את שפע התיעוד הנאצי והתיעוד של נאצים שבמוזיאון (קטעים מסרטים של לני ריפנשטאל, קריקטורות אנטישמיות, הימנון ה-SS, תמונות קצינים נאצים, מזבח היטלר מוקף דגלי צלב קרס שבמרכזו תמונתו של הצורר וכד').
גם תיעוד יהדות אירופה נעשה על-פי רוב על-ידי הנאצים, כחלק מתהליך ההשמדה. רישום קפדני של האוכלוסייה היהודית ושל בני מיעוטים אחרים, כמו גם צילומים "דוקומנטריים" של הגזעים הנחותים, סללו את הדרך להשמדה. בכוחם של אמצעי הצילום ומנגנוני השכפול החדשים ניתן היה להפוך את האחר לאובייקט ולהפיצו ככזה, וכך להקל על תהליך השמדתו. למעשה, עצם נסיון התיעוד, ולא משנה לאיזו מטרה, הוא כבר תהליך של השכחה ומחיקה. הייצוג מחליף את המיוצג, ובמובן זה הורג אותו.

היכל השמות החדש

ההבדל העיקרי שמורגש בין יד-ושם הישן לבין החדש, אם כן, הוא עליית קרנו האינטנסיבית של האובייקט על חשבון המרחב הסובייקטיבי. המיעוט היחסי של תמונות ומוצגים במוזיאון הישן פתח מרחב תנועה ותגובה בין המבקר לבין המראות הקשים. במוזיאון החדש, לעומת זאת, האובייקט הוא השולט במרחב, והמבקר נתון בפסיביות בסירקולציה של המבנה, המעבירה אותו דרך שטף אובייקטים המתקיף אותו מכל עבר. מוזיאון הנצחת השואה החדש הוא במובן זה מוזיאון השכחת השואה, המחסל (שוב) את הקורבנות, כשם שהוא מחסל את המבקרים בכוח טכנולוגיות התיעוד החדשות.
דומה כי פריטים מקוריים של קורבנות השואה – נעליים, משקפיים, מסמכים אישיים –נבלעים בשלל השחזורים, המיצגים, המסכים והנתונים שבסימולציית יד-ושם. הסביבה הווירטואלית שמדגישה את החוויה מעלימה את האובייקט האותנטי. הוא הופך לחיוור לעומת המודל הסימולטורי שמופיע כ"ממשי יותר מהממשי". האם בכך טמונה נקמתם של הקורבנות? בהפיכתם מאובייקט של מניפולציה טכנולוגית-צבאית לאובייקט סוברני המשתלט על הממשי? שכן בסופו של דבר, ובאורח פלאי, הנצחת השואה בעידן הווירטואלי חוזרת לתקופת השתיקה שלפני ההתפרצות השיחנית על אודות השואה. שישה מיליון דימויים מדברים אליך בו בזמן. שש מיליון נשמות אלקטרוניות מקוננות ללא קץ.
כמו מפץ של דימויים אלקטרוניים המתכנס חזרה לחור השחור של שואה בלתי נתפסת, הופכים המידע, הפירוטכניקה, הסיפורים והפריטים האישיים לזמזום של זוועה, לרעש לבן של השמדה בלתי נתפסת. מתכנני המוזיאון כאילו בחרו בכוונה ליצור גודש רב מדי של דימויים שאינם ניתנים לעיכול כדי להנציח, בריבוי אינסופי, את אי-האפשרות של ההנצחה. הפרוליפרציה של המודל חוזרת להעדר המובן.

אורי צייג, מטריקס שואה

הגלריה העשירית והאחרונה במוזיאון מחולקת בין מיצג וידיאו של אורי צייג לבין היכל השמות החדש.
במיצג, שנעשה בהשפעה בולטת של טרילוגיית סרטי המטריקס, מוקרנות אותיות רוחשות ומשתנות שמתגבשות למשפטים מוארים. קדימות המודל מגיעה כאן לשיא של הפשטה וירטואלית, רושם המתחזק במעבר להיכל השמות החדש, האוגר את דפי העד של הנספים כבמעין מחשב-על המשמש כספת זיכרון לאומית. יד-ושם החדש מבטיח שגם אחרי השואה של הממשי, בירושלים תהיה לנצח תקומת הווירטואלי. 

הציטוטים וכמה מהתצלומים נלקחו מאתר יד-ושם