מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

מהדורה שנייה - ראיון עם גרי גולדשטיין

שוקי טאוסיג 2007-11-12 18:58:39   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

"משטח העבודה הוא המולדת שלך", אמר ג'ורג' שטיינר, וכשהמולדת כבר שייכת למישהו אחר, היצירה הופכת לסוג של התנחלות

Gary Goldstein - Entretiens, 2002

האמנות הפלסטית והספרות היו תמיד קרובות זו לזו, שני ענפים מכובדים בעץ התרבות שגם מקיימים ביניהם יחסי גומלין מפרים. לפעמים יש גם מפגשים אסורים בין השתיים, כמו שיודע מי שיש לו ילד בעל נטיות אמנותיות: הפיקסו הצעיר לא יחכה למתיחת הקנבס על המסגרת בשביל לנסות את צבעי הפנדה החדשים, וקיר או ספר חדש הם עבורו מצע מתאים ומספק לא פחות לבחינה מעמיקה של גבולות הז’אנר והעצבים.
יש ילדים שמציירים על ספרים גם כשהם גדולים. “English Painting” הוא ספר אמנות שיצא לאור בפירנצה ב-1930 ומציג, לצד טקסטים מאירי עיניים ומרחיבי מחשבה, רפרודוקציות של ציורי דיוקן אנגליים מהמאות ה-16 וה-17. אלא שבדפי הספר “ציור אנגלי” שיצא לאור בשנת 2002 בירושלים, בהוצאת ד.ק. גראובארט, מישהו טיפל. הוא צייר על הטקסטים, תלש דפים ושם במקומם ציורים שהוא צייר, ולקח קרדיט על הציורים הוויקטוריאניים שבספר. למישהו הזה קוראים גרי גולדשטיין, אמן יהודי אמריקאי-ישראלי, שהחליף את בד הציור בדפים של ספרים ישנים. “התחלתי לעבוד בתוך ספרים כי הפריע לי לראות דברים על הקיר”, הוא מספר. “כשאתה מצייר על בד ותולה אותו על קיר, אתה מתמודד עם ליאונרדו דה-וינצ’י, והקיר, אם תרצה או לא, שייך לליאונרדו. קיר הוא גם, אם תרצה או לא, מקום שאתה נכנס אליו. ספר אתה יכול להחזיק ביד, אתה יכול לקחת אותו ולתת אותו למישהו. כשאני מצייר בתוך ספר אני סגור בתוך עצמי, זה אקט פרטי. כך האמנות שלי יכולה להיות מישנית, להיטבע ברבדים קיימים. כך אני יכול להתעסק בתרבות ובאמנות לא בצורה פרונטלית, אלא בעקיפין”.

אבא שלא מדבר בכלל

כמו שהחליף את קירות הגלריה בדפיהם של ספרים משומשים, כך החליף גולדשטיין את חלל הסטודיו בסלון הביתי. במשך שנים עבד בסטודיו בסדנאות-האמנים בתלפיות, אבל “באיזשהו שלב לא סבלתי יותר את ההפרדה הזאת שבין האמנות לחיים. להגיד בבית ‘אני הולך עכשיו לסטודיו’, ללבוש בגדים מיוחדים, להימצא בתוך חלל אמנותי ואז לחזור הביתה. גיליתי שיש הבדל בין אמנות כזאת ובין יצירה שאנשים מוכנים לחיות איתה”. תהליך היצירה עבר אל הבית, אבל הסלון הביתי לא הפך לסטודיו אלא למוזיאון, מוזיאון פרטי שבו נוטלים חלק חפצים של יומיום. לכאורה מדובר בעוד סלון מעוצב עם ארומה רחוקה של פוריטניות חילונית, אבל הנרות הדולקים באור יום וקעריות הפיצוחים המונחות בצורה גיאומטרית מדויקת לא מעוררים רק תחושת הרמוניה פנג-שואית. החפצים נראים גם כאילו הושמו שם כדי לרמוז שלא הכל בסדר, שיש על מה לתהות, שסלון הוא לא רק צירוף אסתטי של מערכות ישיבה וספלי קפה, אלא גם חלל שמרחפות בו רוחות רפאים, כמו בבתי האחוזה האנגליים המסודרים בקפדנות בסיפוריו של קונן-דויל.
חוסר נוחות כזה, שאין לו לכאורה שום סיבה גלויה לעין, יש בשפע בעבודות של גולדשטיין. בין חומות של כריכות מסתתרת לה, בתחפושת של ציורי ילדים ושרבוטים של היסח הדעת, אימה גדולה. “בעבודות שלי אין מקומות ריקים, אני לא משאיר מקום לשדים להיכנס. כמו ביהדות, שהיא דת מונותיאיסטית, אבל בקמיעות שלה מוצאים פנתיאיזם, פנייה לכל מיני ישויות מתווכות, לרוחות וליליות, שלא יפגעו בך ושיבקשו מאלוהים שלא יפגע בך. גם העבודה שלי היא קמיע, כיסוי של שטח בנקודות של עט כדורי על גבי מאות ומאות של דפים, פולחן של חזרה נצחית. זו פעולה שמגינה עלי, אני מצייר כמו שאדם דתי מתפלל. בדת יש הרבה “busy work” חובות וטקסים שנועדו בשביל להיות מודע לאקסטנציות גדולות, אבל גם בשביל שאפשר יהיה לא לחשוב עליהן יותר מדי, כי כשחושבים על השאלות הגדולות אפשר ללכת לאיבוד. יש מנגנונים שמטפלים בזה: יושבים שבעה ואז עסוקים כל הזמן בלארח אנשים ולהראות להם אלבומי תמונות, ולא חושבים על המוות ועל הריקנות. כך גם בעבודה שלי, יש הרבה עבודת נמלים, רצון לא לחשוב. אני כמו הקולונל מ’מאה שנים של בדידות’, שהיה בתוך האקשן, שינה את העולם, ואז תפס שהכל הבל הבלים, הסתגר בתוך חדר והעסיק את עצמו באיסוף דגי זהב. זו לא האמנות של מיכאלנג’לו, שמשנה מציאות וערכים, אלא עיסוק של אדם שנפגע ונסוג, שמפחד”.
מה כל-כך מפחיד אותך?
אחת מאבני הדרך שלי היתה מלחמת המפרץ. הפסיביות הזאת, של לשבת בחדר סגור ולחכות לגז, עוררה בי משהו שלא ידעתי שהוא טמון בי, את היותי בן לניצולי שואה. אני מדבר כמה שפות, ופתאום איבדתי את יכולת הדיבור. בעצם עברית היא לא השפה שלי, קלטתי פתאום איזה מאמץ זה ללבוש שפה אחרת, תרבות אחרת. אנשים, גם אם הם מהגרים בגיל שש, תמיד יישארו מהגרים. עבדתי אז בצורה אובססיבית, ציירתי על עותק של ה”רידרס דייג’סט” ביפנית ונתתי לו כותרת חדשה, “Jew Book”. בדרך-כלל אני משתמש בשם של הספר כי זה Found object, אבל בפעם הראשונה בחיי הייתי מודע לכך שאני עושה דברים כיהודי, כחלק מרצף של תרבות והיסטוריה.
בסדרה שמוצגת עכשיו בגלריית הקיבוץ בתל-אביב, במקביל ליציאת הספר, אני משתמש בדימויים של הגז, של המקלחות. בכל העבודות שלי יש סכינים שעומדות להתקיף. בעבודה הנוכחית אפשר לראות בועות, שהסמנטיקה של הקומיקס אומרת שהן מסמלות דיבור או מחשבה, אבל הן לא רק יוצאות מהאדם, הן גם חוזרות אליו, ועם הקצה החד, מאיימות, דוקרות. החיים שלי הם בריחה מהחלטות. הספר שאני מצייר עליו קובע לי את מסגרת היצירה, כמה עמודים היא תכלול, כל מה שקשור למבנה, וכשאני גומר לעבוד, אני יכול לסגור את הספר ולתקוע אותו במדף. זה דבר יהודי. כמו שיש מקצועות יהודיים, כמו שיש יהלומן שיכול לקפל את כל העסק שלו בשק ולברוח, כמו שג’ורג’ סטיינר אמר: “משטח העבודה הוא המולדת שלך”.
העשייה האמנותית שלך כיהודי היא אמנות של קורבן?
הרבה מההיסטוריה היהודית בנויה על רדיפה, מיתוס הרדיפה וההתמודדות עם הרדיפה. כאן בארץ ערפאת הוא עמלק והערבים הם הנאצים. אותה ישות חוזרת בזיכרון הקולקטיבי בכל מיני צורות. אני, בגילי המתקדם, מודע יותר ויותר לכך שאני רצף של תסביכים אישיים, סגור בתוך עצמי, נרקיסיסט, אבל גם פועל יוצא של התרבות היידית שגדלתי בה ושל רדיפת הנאצים והמאבקים פה בארץ והרקע התרבותי שבא מהתנ”ך, ולפני זה מהאכדים והפיניקים, שלא קיימים יותר אלא במה שאנחנו לקחנו מהם. אני פתאום מודע לזה שלכל הנונסנס שלי יש משמעות שחורגת הרבה מעבר לאני שלי, שאני בא ממשפחה שלא נשאר ממנה כלום חוץ מצילום אחד של שחרור הגטו. אין שום אובייקט. אמא שמדברת בצורה היסטרית כך שאי-אפשר להקשיב ואבא שלא מדבר בכלל. העבודה שלי באה מפחד השיכחה, ניסיון להשאיר משהו שיהיה מאוחסן בעליית הגג. כל העבודה שלי נוצרת באמוק, מפחד ששוב שום דבר לא יישאר. לכן ההגדרה הכי טובה לעבודה שלי היא של אשתי: “מפעל להנצחה אישית”.

Gary Goldstein - Gaugin, 2006


סיפורו של משיח

דרכו האמנותית של גרי גולדשטיין ומפעל ההנצחה שלו החלו במרחק גיאוגרפי ותרבותי ניכר מארצם ההיסטורית של הנרדפים הנצחיים. גולדשטיין נולד ב-1950 בנשוויל, טנסי, לשם היגרו הוריו ניצולי השואה מגרמניה. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לקונטיקט בעקבות קהילת הניצולים, וגרי הצעיר התחיל את לימודיו בבית-ספר ציבורי בעיר. בהשפעת האווירה הפוליטית של שנות השישים, המחאה נגד מלחמת וייטנם והלימודים עם תושבי הגטאות השחורים, התחיל בלימוד מדעי-המדינה בקולג’ מקומי. תוכנית חילופי סטודנטים הביאה אותו לאוניברסיטה העברית, וביקור בתערוכה של האמנית הגרמנייה קתה קולביץ’ במוזיאון ישראל, “המקבילה האמנותית של זולא”, כפי שאומר עליה גולדשטיין, הובילו אותו לשנות כיוון בקריירה. כשחזר לארה”ב התחיל לצייר, כשבמקביל ללימודי האמנות עבד כברמן במועדון ניו-יורקי מפורסם, “The Village Gate”, מיקדש של ג’אז שהוקלטו בו יותר מ-150 אלבומים של אמנים שונים, מצ’רלי מינגוס ועד דיזי גילספי.
“עברתי לניו-יורק והתחלתי ללמוד לימודי תואר שני בפראט, בית-ספר מאוד ידוע ולא כל-כך מוצלח. באותה תקופה לימדו שם מורים ותיקים מאירופה שהגיעו אחרי המלחמה, נציגים של האבסטרקט-אקספרסיוניזם, אמנים כמו רותקו ואשר גוטליב, והתחלתי להתעניין בשורשים של הסגנון. ככה הגעתי לסוריאליזם ולדאדא, לתת-מודע הבלתי ניתן לשליטה. אלו השורשים המסורתיים של העבודה שלי. בעבודות שלי יש תמיד ‘הרבה’, הרבה פרטים וגם הרבה עבודות, סדרות של מאתיים רישומים שיוצרים עבודה אחת. אני גם עובד הרבה שעות, מחפש להגיע למצב של עייפות שבו אני לא יכול לחשוב. המודרניזם של ‘האדם הטבעי’, הרוסויאני, טען שאפשר לעמוד מול יצירה כמו ילד, טבולה-ראסה, אבל זה לא קורה. תמיד באים עם התניה ועם מושגים מוקדמים, זה קיים בכל מפעל תרבותי שיש בו רצף. אני, שמשתמש בשפה פיקטוגרפית, קומיקסית, שפה של סימבולים שמסמלים לאו דווקא בצורה מודעת, צריך להוריד כל מיני פיקציות ואמיתות חלקיות”.
אתה עובד לפי המניפסט הסוריאליסטי של כתיבה אוטומטית. אתה מאמין שנחשפת כך איזושהי מהות?
אני שונא כתיבה אוטומטית, אני חושב שזה ויתור עצמי ודבר לא טוב באופן כללי, אבל זה בדיוק מה שאני עושה. יש אמנים שיש להם סטייטמנט. אצלי אין דבר אחד שאני רוצה להגיד, העבודה שלי בנויה לא כל-כך על האמירה כמו על האווירה. כשהתחלתי ליצור, מילאתי אלפי מחברות בשרטוטים ותוכניות לכל מיני פרויקטים שאף פעם לא יצאו לפועל. עם הזמן גיליתי שהמחברות האלו הן המהות, גם מהות במה שמצויר על הדפים וגם מהות יומנית. מבחינה זו אני כמו איש זקן שתופס ילד ומתחיל לספר לו זכרונות על מקומות שלא קיימים יותר. בשביל הילד זה עינוי בלתי מובן, ובשביל הזקן זו מהות החיים, האפשרות לקיים בו-בזמן הווה ועבר. אני חושב שמהות היא לא משהו שרצים כדי להשיג אותו. התיאורטיקן הנרי אדמס מדבר על שני דימויים: הדינמו ומריה הקדושה. הדינמו, המהפכה התעשייתית, מפרק קהילות ותרבויות, הוא מהירות ושינוי. וישנה מריה, שבמשך 300 שנה קהילה בונה קתדרלה, מניחה לאט-לאט אבן על אבן. זה דבר שנותן מהות. כמו משיח: משיח אף פעם לא בא, אבל האמונה בבואו היא מהות.
יש סיפור על רב שאמר לבני הקהילה שלו: “בואו נביא משיח על-ידי זה שנהיה נחמדים זה לזה במשך 24 שעות”. אז כולם היו נחמדים 24 שעות, ומשיח לא בא. באו לרב ושאלו אותו, “למה המשיח לא בא?”, אז הוא אמר, “זה שאתם נחמדים זה לזה, זה כאילו שהוא בא”. באיזשהו שלב רואים שיש משמעות גם לבאק-פיקצ’ר, לתהליך הארוך. והסוריאליזם מסוגל לחשוף אותו.

סוג של התנחלות

גולדשטיין נודד בין התרבויות האירופית והאמריקאית, בין קומיקס ודאדא, פופ-ארט וסוריאליזם, גם בציורים שלו וגם במקומות שבהם הוא מציג אותם. כך ניתן למצוא עבודות שלו באוספי הטייט-גאלרי בלונדון ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. המציאות ההיסטורית שיצרה את צומת התרבויות באמנות האמריקאית והחליפה את פריס בניו-יורק כמרכז האמנויות העולמי, טוען גולדשטיין, דומה למציאות ההיסטורית שבה פועלת היום האמנות הישראלית.
“בארצות-הברית היתה תרבות בשלה גם לפני מלחמת העולם השנייה. למה הפריחה הגדולה באמנות הגיעה רק אחרי המלחמה? כמובן שהיתה ירידה של גרמניה וצרפת התשושות, אבל מה שעוד קרה היה הצטברות של אנרגיה. אחרי חמש שנים אנשים חזרו הביתה, והיה צריך למלא ריק גדול. אנחנו נמצאים עכשיו במצב דומה. אחרי אוסלו ישראל נעשתה פתאום חלק מהעולם, נהיינו למזרח הקרוב, לחלק מאירופה, אמנים ישראלים הציגו בחו”ל בקלות. עכשיו אנחנו במין הסגר. אנשים לא באים ואנשים לא יוצאים, אבל מי שיוצר חייב ליצור, ומי שיוצר אף פעם לא יוצר בשביל המגירה. לכן רואים כאן עכשיו דברים ברמה גבוהה, אפילו ברמת ההפקה. אלון שגב מציג תערוכה של עירית לנדאו בגלריה שלו בהפקה ברמה מוזיאלית, למשל.
נוצר מצב אבסורדי: למרות המציאות הקשה, כלכלית ובטחונית, האמנות הפלסטית זוכה לעדנה שלא היתה לה שנים. זה לא מוסבר. כמות החמצן הכלכלי במערכת לא יכולה לפרנס כמות כזאת של אמנים. אין כאן היגיון כלכלי, אלא צורך עמוק. חוץ מזה, הגענו למצב של מסה קריטית, אנחנו מונים עכשיו קרוב לשבעה מיליון איש, שזה מתקרב לגודל האוכלוסייה של אוסטרליה. יש לנו, למרות המצב הכלכלי הקשה, תוצר גולמי של 69 מיליארד דולר, שזה כמו כל מדינות המזרח התיכון יחד, יש הרבה אנשים שעוסקים בתרבות, כיוצרים וגם כמתווכים, יש עובדי מוזיאונים ומובטלי מוזיאונים, גלריסטים ועוזרי אוצרים, ובכל זאת, בקלן, שהיא יותר קטנה מתל-אביב, יש 150 גלריות. אז יש צורך, ויש מציאות של שפל מצד אחד וגודל מצד שני, שמוציאים לפועל את הצורך הזה”.
יכול להיות שהעימות התמידי שבו המדינה נמצאת מביא, במין הפוך על הפוך, לפריחה של היצירה האמנותית בארץ. כך או כך, המצב המסוכסך הזה הוא המעבדה המושלמת ליצירתו של גולדשטיין. “כשהגעתי לירושלים הצגתי תערוכה בבית-הספר לצילום במוסררה, שאצר ניר אלון. הצגתי שם ספר קטן, פנקס, בכריכה אדומה, שעל הכריכה שלו ציירתי מגן-דוד שחור. משהו בין ספר ‘תהילים’ קטן לספר האדום של מאו טסה טונג לספר תפילה צבאי. עיניין אותי מאוד איך זה שאתה לוקח חפץ, שם עליו סמל וזה דוחף אותו לאיזו שייכות. וזה גם מה שמשך אותי לירושלים, המלחמה התמידית של הסמלים. על בניין ברובע המוסלמי מישהו מצייר מגן-דוד ונותן לו שייכות שבטית שונה, כמו מגיני-הדוד שמצוירים על הזנב של ההרקולס”.
אבל זה לא אופייני דווקא לירושלים או לארץ. גם באייר-פרנס מציירים דגל צרפת על זנב המטוסים.
נכון, זה דבר סובייקטיבי ורגשי ששייך לכל התרבויות, אבל בכל זאת, יש אצלנו משהו שונה. את דגל צרפת אפשר לראות מתנופף בציורים של מונה, שיראק מניף את דגל צרפת, נפוליאון מניף אותו, הוא נמצא בציורים של ואן-גוך, הוא לא מוטל בספק לרגע אחד. ההיסטוריה שלנו יותר צעירה והכל בקונטקסט של העימות, כששום דבר לא מובן מאליו והדברים משתנים כל הזמן. כל שלט רחוב כתוב כאן בשלוש שפות, ותמיד יש מישהו שיהיה מוכן למחוק אחת מהן. בתי-כנסת הופכים למסגדים שהופכים לכנסיות שהופכים שוב לבתי-כנסת, יש כל הזמן מאבק. המאבק הזה, הסמלים האלו, זה כמעט בלעדי לירושלים. אפשר לראות את זה קצת בצפת, למשל, אבל בתל-אביב אפשר לעבור משכונה לשכונה בלי להרגיש שעברת מקום.
יש בעיר מוזיאון שנקרא על-התפר, והתפר הזה נמצא כאן בכל מקום ותמיד היה, גם כשמארק טוויין ביקר כאן. אתה עובר שכונה אז אתה עובר גבול, ארץ אחרת, מבנים אחרים, אווירה אחרת, ואז אתה שייך או לא שייך, ובירושלים, בתור מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל, שאלת השייכות מאוד משמעותית. העבודה שלי בנויה על המציאות הירושלמית והישראלית הזאת, של מאבק והתנגשות תמידיים, מציאות קולאז’יסטית. אני לוקח מציאות ממקום אחד ומציאות ממקום אחר, מציאויות שאין קשר ביניהן, רפרודוקציות ויקטוריאניות וציורים שלי ומחבר ביניהם, ונוצרת מציאות אחרת.
יש כאן סוג של התנחלות. לספר יש כבר קיום ומשמעות וסימנים, ואני עוקב אחרי המבנה שלו. אני משתמש תמיד בספרים יד-שנייה, שיש להם רובד על רובד. יש את המבנה של הטקסט ושל הפרקים שנוצרו בפירנצה, את הרפרודוקציות מאנגליה הוויקטוריאנית, ועל גבי זה הקדשה, נגיד, “מיוסי לאילנה באהבת נצח”, ואת הכל אני קונה בארבעה שקלים. אני משתמש במציאות של הטקסט, אני מוחק אותו ומתחיל לצייר עליו, מוריד חצי מהרפרודוקציות ומצייר ציורים שלי, ובכל פעם זו מציאות אחת שלא מתקשרת למציאות השנייה, אבל יחד הן מולידות מציאות חדשה לגמרי.

Gary Goldstein - Entretiens, 2002

פורסם ב"כל-העיר" בשנת 2002
האתר של גרי גולדשטיין

 

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
עברתי קישור לפורום שואה דור שני ושלישי
dotmalin

מאחר ואני כותבת שם כבר מלא זמן חשבתי שיעניין את החברה שם לקרוא את הכתבה.

פורסם ב-19:48 ,12/11/2007
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה