האפוקליפסה של באלארד

לא באש ולא במים, לא ברוח ואפילו לא באדמה, כי אם בקול דממה דקה. בדרך למכולת, אפילו

אלברכט דירר - האפוקליפסה של ג'ון הקדוש

מאנגלית: לאה ששקו
אפילו בטרם התהוותה, התרבות המערבית התעסקה עם ק?צה. הספר המשפיע ביותר של הברית החדשה הוא "חזון יוחנן", ולפיו אחרית הימים קרבה והיא תבוא "לא בבום ולא ביבבה", כמו בפואמה הידועה של רוברט פרוסט, כי אם באנחת כאב ממושכת. "חזון יוחנן" מתאר, בפרטים מייסרים ומלאי חיים, מספר רב של אסונות קוסמיים שישליך אלוהי הנקם על פני האדמה, בכללם מגיפות, רעידות אדמה, נפילת מטאורים והרעלת נהרות ואוקיאנוסים.
זהו, כמובן, הפירוש של הטקסט הקדום לשפה עכשווית. המחבר האלמוני של הספר (החוקרים סבורים שהיה דובר עברית, אף שהספר כתוב ביוונית) השתמש בדימויים הרבה יותר חיים ואניגמטיים, אפילו הזויים, של מלאכים, מפלצות, דרקונים, ו"אשה אשר השמש לבושה". אבל הסיבה העיקרית לכך שרעיון האפוקליפסה ריתק את דמיון המערב היא שניתן לתרגמו בקלות לכל יצירה תרבותית פופולרית בכל תקופה ותקופה. וכמה מעיבודי הספרות המודרנית החזקים והמשפיעים שלה הם ספריו של ג'יי.ג'י באלארד.

***

במשך מאות שנים חשבו שהאפוקליפסה נמצאת ממש מעבר לפינה. מפעם לפעם היה נדמה שהיא כבר מתרחשת, כמו בימי המגיפה השחורה באירופה, במאה ה-14, או בזמן מרחץ הדמים של מלחמת העולם הראשונה. אבל יהיו הפרטים אשר יהיו, באורח הנוצרי האורתודוכסי תמיד פורשה האפוקליפסה כעונש הולם לחטאי האנושות. האדם הוא זה שאחראי למותו בשל חוסר צייתנותו. אפילו המגיפה השחורה, מגיפה חוצת ארצות, נתפשה בעיני החברה באותה תקופה כענישה אלוהית חמורה ולא כמאורע של הטבע.
גם היום יש עדיין סוחרי פחד אשר מפיצים את האפוקליפסה כדי להפחיד את ההמון ולהחזיר אותו בתשובה – או כדי לקחת את כספו. חנויות ספרים לספרות נוצרית ברחבי ארצות הברית מוצפות בהתייחסויות ל"חזון יוחנן", ואפילו ליברלים שוחרי טוב מחקים שלא במודע את הפירוש הנוצרי אורתודוכסי של האפוקליפסה כמלקות אלוהיות. ב"אמת העירומה", סרטו של אל גור, אמא אדמה ולא אלוהים האב היא האחראית לעונש, אבל העלילה זהה: אנחנו חטאנו (על ידי זיהום האטמוספרה בדו תחמוצת הפחמן); המלאכים הזועמים (התחממות כדור הארץ ושינויי מזג האוויר) באים לתפוס אותנו.
אבל האפוקליפסה של באלארד שונה. היא מתעלמת מהקלישאות השחוקות של חטא ועונש ושואלת שאלה מהותית יותר: מדוע אנחנו נמשכים לרעיון של סוף העולם? הרי ברור שזוהי משיכה, ולא רק פחד פשוט. אם לשפוט לפי אינספור השכתובים של "חזון יוחנן" בספרות, בקולנוע ובאמנויות, אפשר לקבוע ברורות: אולי אנחנו פוחדים מסוף העולם אבל אנחנו גם אוהבים לדמיין אותו.

***

כל ספריו של בלארד הם אפוקליפטיים ברמה כזו או אחרת. אבל האפוקליפטיים ביותר – לא רק בגלל העיסוק בסוף העולם, אלא גם מאחר שהם מתייחסים ישירות ל"חזון יוחנן" – היא רביעיית הספרים של ארבעת היסודות, המורכבת מארבעה רומנים :"The Wind from Nowhere" (מ-1961), "The Drowned World" (מ-1962), "The Drought" (מ-1964) ו"The Crystal World" (שראה אור ב-1966).
בכל אחד מהספרים האלה קושר באלארד את הרס העולם לאחד מארבעת היסודות המסורתיים: אוויר, מים, אש ואדמה. החלוקה הזאת היא חלוקה עתיקת יומין, עוד מתקופת הפילוסופים היווניים הפרה-סוקרטיים, ועדיין יש לה משמעות רבה במיסטיקה המודרנית ובאסטרולוגיה. פרט לכך, המספר ארבע נושא קונוטציות איזוטריות נוספות. קרל יונג ראה בו את המבנה הארכיטיפי של הפסיכה, בעוד שרפואת הרנסנס התייחסה לארבע ליחות (נוזלים חיוניים של הגוף ומאפייני אישיות). אבל ההשפעה הישירה ביותר על באלארד היתה ודאי דימוי ארבעת פרשי האפוקליפסה מ"חזון יוחנן", אשר מחריבים את האדמה: רעב, מלחמה, מגפות ומוות. עם קצת שנינה ניתן למצוא לכל אחד מהם מקבילה ברומנים של בלארד. האדמה סחופת הרוחות ב"The Wind from Nowhere", למשל, יכולה להיות אוואטר למלחמה; הרעב מופיע גם ב"The Drowned World" וגם ב"The Drought", והרומן "The Crystal World" מתאר הן את המגפות והן את המוות.

המצורעים הם אלה שצועדים אל היערות המשובצים באבנים טובות, מחפשים להשתחרר ממחלתם האיומה. הם מעדיפים להיכלא בארונות קבורה נשגבים של קריסטל מאשר בבשרם הנרקב. וצרעת היא מחלה שהורגת באטיות, בהדרגה וללא רחם – בדיוק כמו ז?קנה, כלומר, כמו החיים עצמם

המפקפקים יכולים עדיין לשאול אם באלארד אכן התכוון שהרומנים שלו ייקראו כאקוויוולנטים פוסט-מודרניים ל"חזון יוחנן", ואפילו אם התכוון שייקראו כיחידה אחת בכלל. תולדות כתיבתם מעידים כי לא בהכרח. הראשון שבהם, "The Wind from Nowhere", היה יצירת פוטבוילר, שנכתבה רק במגמה לפרוץ לתודעה (לפני כן פירסם בלארד רק כמה סיפורים קצרים). אף שהרומן הזה הוא שהפך אותו לסופר, בשנים מאוחרות יותר נטה באלארד להתכחש אליו. לעתים הוא אפילו משמיט אותו מהביבליוגרפיות שלו. שלושת הרומנים הבאים שלמים ומורכבים תמטית הרבה יותר. הם גם שונים מאוד זה מזה. הרומן האחרון בסדרה, "The Crystal World", עומד בזכות עצמו כיצירת מופת אמיתית, מייצג את מערכת הנושאים המושלמת של באלארד ומוביל קדימה, אל "Crash" ואל "Cocaine Nights".
המבקר נותר עם שתי אפשרויות שאינן מתיישבות זו עם זו: או שייכנע למיסטיקנים ויצוד מארבעת הרומנים כמה נבואות נוסטרדמיות, או שיבטל את כל הסכימות האיזוטריות כהבלים, ויתייחס לרביעייה כאל טקסטים נפרדים, המקושרים בראייה רטרוספקטיבית על ידי גימיק הוצאתם לאור.

***

אלא שכפי שמלמד אותנו העיסוק החוזר ונשנה ב"חזון יוחנן" כבר מאות על מאות של שנים, הדברים שהקוראים רואים בטקסט הם לא אחת משמעותיים יותר מאשר הדברים שהסופר מכניס לתוכו. John the Divine (יוחנן, "ג'ון השמימי", ואנחנו יכולים להיות בטוחים שלא הוא זה שכינה כך את עצמו) אולי התכוון שספרו יהיה נבואה, מסה פוליטית נגד רומא או מתיחה, ובמקום זאת עיצב את הסיוט הקולקטיבי החשוב ביותר של דמיון המערב: חזון סוף העולם. כך שתהיה אשר תהיה כוונתו של באלארד בכתיבת ארבעת הרומנים האלה – ארבעת היסודות  – הספרים מתכתבים ביניהם ומאירים זה את זה בדרכים מורכבות ומעניינות, ושופכים, ואפילו בחיות יתר, אור על החזון הפוסט-נוצרי של האפוקליפסה כחוויה אסתטית.
"The Wind from Nowhere", יסוד האוויר, הוא השתוללות טיפוסית מטורפת של קטסטרופה; האקוויוולנט הספרותי לסרט אסונות. הוא הקונבנציונלי ביותר שבין ספריו של באלארד, והוא מתאר סופת הוריקן אשר הופכת את האדמה לעיי חורבות ומוחקת הלכה למעשה את הציביליזציה. הוא בעל מבנה ספרותי מסורתי של סרט אסונות (חשבו על "היום שאחרי מחר"): אותות ואזהרות, שהרוב מתעלמים מהם; התחלה אטית; אמצע קטסטרופלי; כמה דמויות נשכחות שמוצאות מחסה תת-קרקעי, נקשרות זו לזו והופכות לקבוצת חברים: כמה נסיונות בריחה פלאיים; הפי אנד (הרוח פשוט שוככת ללא סיבה ברורה כלשהי). היה קל ללעוג למבנה העלילה הקלישאי הזה לולא היה זה גם המבנה של "חזון יוחנן". באלארד, ששיחזור אותו בנאמנות, זז מהנרטיב ומפעולותיהן של הדמויות לתיאורי נופים אורבניים פוסט-תעשייתיים שהפכו מאז לסמל המסחרי שלו. אפילו הספר המוקדם הזה כבר עמוס דימויים של אנטרופיה והרס עולמי: הרוח המתגברת ללא רחם; ערים שהסופה מנתצת לרסיסים כמו צעצועים; אנשים מתרוצצים סביב כמו עכברים במרתפים ובתחנות הרכבת התחתית.

אנחנו נתיני התמותה. אבל אנחנו גם מתקוממים נגדה. אנחנו מתעמתים עם פחד המוות שלנו על ידי כך שאנחנו מדמיינים מוות בקנה מידה נשגב, מרומם – קץ העולם כולו

הקסם בדימויים שכאלה, הפיתוי האסתטי של הקטסטרופה, הוא זה המושך אותנו לסרט אסונות אחרי סרט אסונות, אף שאנחנו יודעים את העלילה מראש ומכירים בהיעדרו של כל עומק רגשי אצל הדמויות. ב" The Wind from Nowhere" באלארד אמנם מוכיח שהוא אמן מיומן בדימויי אסונות, אבל הרומן אינו נותן רמז כלשהו לסיבה שבגללה אנחנו כל-כך נמשכים אליהם.
הרמזים מתחילים לצוף (משחק המלים מכוון) ברומן השני בסדרה, "The Drowned World". הוא קרוב הרבה יותר למה שאנחנו מצפים לו מבאלארד: שפה עשירה, מטאפורות יפהפיות, נופים חלומיים, דמויות אובססיביות שנאבקות עם האובססיות שלהן בבדידות.
כמו הספר שקדם לו, "The Drowned World" שומר על עלה התאנה של ההסבר המדעי: נמיסת הקרחונים מטביעה את ערי אירופה ואמריקה, ויוצרת נוף חדש של לגונות טרופיות וג'ונגלים לחים (הנושא מתאים יותר לימינו אנו מאשר לזמן שבו נכתב הרומן). אבל ההתפתחות האטית והעצלה של הרומן שונה מאוד מזו של "The Wind from Nowhere", הדבק בקונבנציות העלילה המשתוללת של סרט האסונות ושל המדע הבדיוני הכבד. נעלמו האותות והאזהרות המובילים אל האפוקליפסה: הרומן מתחיל לאחר שהטביעה כבר התרחשה. נעלמו גם המאבקים ההרואיים למניעת האסון, המחשל את הדמויות לכדי קבוצה אחת של חברים מסורים. במקום לברוח מהאפוקליפסה, הגיבורים הראשיים של הספר מקבלים אותה בברכה  – וכשבא באלארד לבחון את המאוויים המניעים את מגוון הנברוזות של הדמויות, כשהוא בא להציג את הרפתקאותיהן ואת הכשלונות שלהן ללכת לאיבוד ביפי הרפאים של העולם הטבוע, הוא מתחיל גם את הגותו בנושא המשמעות האמיתית של יחסינו עם מוסר. הגות שמבשרת את יצירתו המאוחרת, אבל גם מביטה לאחור באירוניה אל הגיבורים הנאיביים של "The Wind from Nowhere".

ארבעת הפרשים של בלארד אינם האסונות הנוראיים של "חזון יוחנן" – מלחמה, רעב, מגפות ומוות. הם יסודות החיים, האלמנטים אשר מכילים את כל עולם החי: האוויר, המים, האדמה והאש. האפוקליפסה אינה מפגן ראווה וטרנספורמציה נוראי של העולם, כי אם מציאות קיימת

"The Drowned World" אינו רומן על קצו של העולם. הוא רומן על הצורך שלנו בקץ העולם.
מים הם הסימבול המסורתי של לידה, פוריות – אבל גם של מוות. רוב הדתות העיקריות מדמות מסע אל עולם המתים הכולל חציית נהר (נהר השכחה של היוונים, נהר הירדן של הנוצרים). הלגונות, הנהרות והאגמים ב"The Drowned World" מייצרים את הנוף שאחת הדמויות מכנה "archaeopsychic past": המודע הקולקטיבי של האנושות, המורכב ממיתולוגיות קדמוניות וזכרונות נשכחים למחצה. הדמויות המאבדות את עצמן בנוף הזה מחפשות בו-זמנית חיים ומוות; בו-זמניות שבאה לידי ביטוי ברעיון הפרוידיאני של החזרה לרחם. החזרה לרחם פירושה איבוד הזהות הבוגרת וכתוצאה מכך מות האינדיבידואל המודע. בחיפוש אחר לידה מחדש, אנחנו מחבקים את המוות בצורה לא מודעת.
הרומן הבא בסדרה, "The Drought" (שפורסם גם בשם "The Burning World") נסוג מהמעמקים הפסיכולוגיים של "The Drowned World" בחזרה אל הסכנות החיצוניות של "The Wind from Nowhere". אבל עכשיו מתגלה הרס האפוקליפסה כסיוט טהור, ללא נחמת ההינצלות, האחדות או הסוף הטוב. הרומן המשונן הזה, על דימוייו העצבניים, מבשר את "Atrocity Exhibition" ואת "קראש", הרומנים שבגללם קיבל באלארד, שלא בצדק, את הכינוי "פורנוגרף של אלימות".
אלא שבאלארד לעולם אינו אלים רק לשם הגירוי; תיאוריו המטרידים של סקס אלים – או של אלימות סקסית – הם תמיד אמצעי, והמטרה היא הצהרה עמוקה על מצבו של האדם. כך ש"The Drought", עם הביטוי השכיח "שלטון האידיוטים" ועם התיאורים הקודרים של עולם צחיח ובוער שבו אנשים הורגים זה את זה בעבור לגימה של מים, הוא חזון של אפוקליפסה כפי שהיא, עירומה מפאר מפתה. עדיין ישנו קסם כלשהו בנופים של "The Drought", אבל זהו קסם הטבוע באלימות קטנונית, חולי נטול צלם אנוש, וכיעור אוניברסלי. זהו צדה של האפוקליפסה שסרטי אסונות אינם מראים, אבל כל מי שמעוניין יכול לראות אותו בחדשות מאפריקה או מעיראק.
"The Crystal World" חוזר אל היופי החלומי של "The Drowned World", אבל עושה זאת עם טוויסט אשר מאחד את ארבעת הספרים ומעניק להם שלמות קוהרנטית. אין זו שלמות המבוססת על מיסטיקת ניו-אייג' טיפשית של ארבעת היסודות; למעשה, היחסים של "The Crystal World" עם היסוד המשוער שהוא עוסק בו, אדמה, הם קלושים. הרומן האחרון בסדרה עסוק יותר בהסתכלות לאחור, אל הנושאים התמטיים, הפסיכולוגיים והמטאפיזייים של שלושת הספרים הראשונים, ומציג אותם מחדש בצורה המבהירה את השאיפה הקולקטיבית שבבסיס המשיכה שלנו לאפוקליפסה. הוא עוסק בקהל הקוראים שלו יותר מאשר בדמויותיו.
נקודת המוצא של "The Crystal World", הנחת היסוד שלו, היא תהליך מסתורי הגורם להתגבשותם של דברים חיים. תהליך שכולא אותם, שעושה אותם לאבני חן יפהפיות. ההתגבשות עוצרת את הזמן ומונעת מבני אדם ומחיות למות. אבל כמו שלגייה בארון הזכוכית שלה, הישויות שהפכו לגבישים אינן מתות ואינן חיות. הן מושהות בחיים נטולי זמן (בסופו של דבר מתברר שהתהליך עוצר את הזמן עצמו). הן נעשות אלמותיות, אבל בוותרן על הארעיות והפגיעות של הגוף, הן מוותרות גם על החיים עצמם.
כמו קודמיו, "The Crystal World" מתאר אנשים המחפשים באופן פעיל אחר האפוקליפסה. אבל סיבת החיפוש אינה הרעיון הפרוידיאני המעורפל של חזרה לרחם, אלא המציאות הכואבת והעכשווית של חולי וסבל. המצורעים הם אלה שצועדים אל היערות המשובצים באבנים טובות, מחפשים להשתחרר ממחלתם האיומה. הם מעדיפים להיכלא בארונות קבורה נשגבים של קריסטל מאשר בבשרם הנרקב. וצרעת היא מחלה שהורגת באטיות, בהדרגה וללא רחם – בדיוק כמו זקנה; כמו החיים עצמם. במובן מסוים, כולנו מצורעים.

***

"חזון יוחנן" מסתיים בתיאור של ירושלים החדשה, השמימית. "עיר האלוהים", הבנויה מקריסטלים שקופים ואבנים טובות. בעיר יש מלאכים אבל אין בני אדם, מאחר שאף בן אנוש אינו יכול לגור כשהוא מוקף בטוהר רב כל-כך. המקבילה של באלארד לעיר האלוהים הזו הם היערות המשובצים אבנים טובות, שאין בהם קמילה אבל אין גם צמיחה; אין מוות אבל אין גם חיים. ובכל זאת, היערות האלה יפים עד כדי כך שהקורא אינו יכול שלא להרגיש את המשיכה אל סוף העולם, אל הקטסטרופה המטהרת אשר תביא את השחרור מהגוף האנושי.
אנחנו נתיני התמותה. אבל אנחנו גם מתקוממים נגדה. אנחנו מתעמתים עם פחד המוות שלנו על ידי כך שאנחנו מדמיינים מוות בקנה מידה נשגב, מרומם – קץ העולם כולו. ועל ידי כך שאנחנו מדמיינים אותו, אנחנו מאלפים אותו. הופכים אותו למפגן ראווה נשגב, לסיפור מרשים, האפוקליפסה הופכת מעונש שמימי להמצאה אנושית. אנחנו מרותקים לסרטי אסונות כי מי שמת הוא תמיד מישהו אחר. הגיבור תמיד ניצל; ואנחנו מזדהים עם הגיבור. אפילו בסרטו האחרון של מל גיבסון "אפוקליפטו", אשר מתאר את קץ הציביליזציה של בני שבט המאיה, הגיבור שורד כנגד כל הסיכויים, וכמה נעים, מתאחד מחדש עם אשתו ועם ילדיו. ובשל כך אנחנו יכולים לצפות ברצח המוני ובהרס של ערים שלמות, ועדיין להיות בטוחים באופן תת מודע באלמותיות שלנו עצמנו. המשיכה שלנו לאכזריות מתאפשרת בגלל ההבטחה לסוף טוב.
אבל באלארד מראה שאכזריות וסוף טוב הן אותו דבר עצמו. מה שאנחנו מחפשים בדימויים בני אלפיים שנה, דימויים חוזרים ונשנים של קץ העולם, הוא שחרור מהגוף; מהגוף שמאפשר לנו חיים אבל גם נושא זרעי הרס בלתי נמנע. כל אחד מאיתנו, במוקדם או במאוחר, יתעמת עם האפוקליפסה האישית שלו. ולא משנה עד כמה אנחנו מקבלים את המוות ברציונליות, איננו יכולים לקבלו מבחינה רגשית. כולנו מקווים בתוך תוכנו שנצליח לצלוח את סבל אחרית הימים ונתוגמל בחיי נצח בעיר הבדולח – אבל כפי שמראה האפוקליפסה של בלארד, עיר הבדולח היא ארון בדולח. המצורעים אשר נמשכים לתהליך ההתגבשות אינם ניצלים; הם לא מתים ולא חיים, והופכים מיצורים חולים אבל אנושיים לחפצים, ולא משנה עד כמה הם משובצים באבנים טובות.
המשיכה לאפוקליפסה היא המשיכה להבטחה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה; להשתחרר מהגוף ובכל זאת להישאר בחיים. וזוהי הבטחה שלא המדע ולא הדת יכולים לקיים.
ארבעת הפרשים של בלארד אינם האסונות הנוראיים של "חזון יוחנן" – מלחמה, רעב, מגפות ומוות. הם יסודות החיים, האלמנטים אשר מכילים את כל עולם החי: האוויר, המים, האדמה והאש. האפוקליפסה אינה מפגן ראווה וטרנספורמציה נוראי של העולם, כי אם מציאות קיימת. אנחנו חיים את אחרית הימים בכל יום. לכן מתאים לסכם את האפוקליפסה של בלארד בציטוט של סופר שבאלארד קרא בתקופה שעיצבה את התודעה שלו, ואשר הפילוסופיה הקודרת אבל ההומאנית שלו תואמת את הנופים הקודרים ובכל זאת האנושיים מאוד של הספרים של בלארד:
"אל תמתינו ליום הדין. הוא מתרחש בכל יום". אלבר קאמי.