מארב - אמנות . תרבות . מדיה
אודותינוצרו קשר
שלח
שוטף ומתמלא / ביקורות

רינג דינג

גלנדון ש. 2004-10-09 11:38:11   הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

אמנות-הארץ זה כמו גלישגלש: לא מאוד נועז, ועושה להרגיש שונה מיוחד

באמת היה נעים ברידינג. הרוח ליטפה לי את הפנים כשנכנסתי, עוקף באלגנטיות את גדודי האבטחה. למזלי, עובדה שולית שתתגלה כקריטית אחר-כך, התגלחתי בבוקר. השעה היתה מוקדמת כשנכנסנו עם המון ילדות עלינו. עדיין לא היה תור לבירה, ובדוכן יוטבתה עוד ש?פצרו שלוש קופות גדולות במיוחד. באיזשהו רגע המלצרים של יוטבתה התחילו לעשות קפוארה. סלטות, קפיצות. כמו קופיפים הם רקדו. כמעט נחתו על איזבלה. משהו בתחושת האמנות באוויר עושה את זה למלצרים, וגם לאנשים נורמלים שנראו מאד מבסוטים כשהשתרעו עם נקניקיות בטברנה של רידינג. ובכלל, רחבת הכניסה של אמנות-הארץ נראתה כמו חתונה משובחת עם משטח חצץ ודוכני גבס ומטוסים נוחתים לאור השקיעה, ולכולם מותר להיכנס חינם ולעמוד בתור לקנות שיפוד וקפה או לדפדף בספרי אמנות וקומיקס עם בריזה מהים. ובכלל, הגאונות של כל הרינגדינג היא שאנשים יכולים להוציא שם כסף. ישראלי שלא פוגש את הארנק שלו פעם בשעה הוא ישראלי חרד, עצור ולא שוחר אמנות.

יריד "ספר אמן"

אין כמו דברים פתורים. למשל, נקניקייה תמורת כסף. או צלחת מרק חינם של גדעון גכטמן, איזה מעניין להרגיש עני. או אוהל עזרה ראשונה בעזרת אמנות, עבודה מצחיקה של רקפת וינר-עומר. לא נכנסתי. היה כתוב שזה יעזור גם למי שלא נכנס. גם לא השקעתי וגם הרווחתי, כמה נפלא! זה המקום להגיד שלמרות שנהוג לעשות הנחות לתערוכות שיש בהן נקניקייה ובירה, אני עומד להלל באיפוק את מה שאהבתי ולקצוץ לחתיכות את כל מה שלא מצא חן בעיני. הלף החומה היתה בסדר והנקניקייה חביבה.

במרכז: אלישבע לוי "יער לבן". למעלה: אסף כ. תלמודי "דגים גרסתבטא"

אסף כ. תלמודי ("דגים גרסת בטא"). זה הבנאדם היחיד שניצל את המקום כמו שצריך. הוא הפך את חלונות חדר הבקרה של ההיכל הבריטי למסכים מרצדים כמו שומרי מסך המשמיעים סאונד למגע הצופה. בדרך-כלל אני רואה עבודות דיגיטליות על קירות מוסבים. נדרשת אמונה באשליה שהם באמת שם. פעם ראשונה שאני רואה עבודה דיגיטלית שנראית במקומה. הגנרטור שמניע את התערוכה. פעם ראשונה גם שאני אוהב עבודה של אנג'לה קליין. היא השעינה על קיר סולם מתכת שחור עם זכוכיות בכמה דרגות כהות. סולם מאוד יפה, שנראה במקומו. וגם העורף של נלי אגסי, שהוקרן בענק על הבטון מאחורה. גבריאל נויהאוס וענת מיכאליס-לוי ("טקסי תפירה") תפרו פתקיות שהשתלשלו כחבל מילוט מהקומה השנייה לפיר העמוק. זה מעורר ביטחון. היה גם פסלון בעומק החלק האסור של התחנה, שמדי פעם הואר בהבזק אור, וחוטים אדומים יצאו מצינורות באורות מזרקורים. זרקור ספגטי. תחושת הגילוי הנעימה.

מנער זועבי

יש בלונדיניות שיפות רק מאחור, וכך גם העבודה של בוקי גרינברג ("במדינת הגמדים"). שבעת הגמדים משלגייה נראים טוב מהגב. מקדימה רואים שאין להם פנים. הם מחזיקים מקרני ברקו ומקרינים על הקיר את פרצופם החסר. מילא המצע הרעיוני, למה להשחית פנים סתם ככה? אבל הפרצוף המוקרן הוא תוצר תלת-ממד גרוע וחסר השראה.

ליאור אמיר-קריאל ואריאלה פלוטקין "אומדנים מבוססים"

לשרון גלזברג, שקשרה בלון גדול לתחת של יחמור מרוקן מחלקיו הפנימיים, אני חייב להציע תרגיל בדמיון מודרך. דמייני את ההלוויה של עצמך. את נשפכת לקבר ואז מרוקנים אותך מקרבייך וקושרים לך בלון לתחת. אם זה מדליק אותך, אז שתהיי לי בריאה. אם לא, אין שום סיבה להתעלל בגופה. אני חושב שריגוש המוות הזה הוא מה שמניע את דמיאן הרסט או מאוריציו קטלאן והופך את העבודה שלהם לאמיתית, ככל שהיא מזעזעת.

הגר ענבי ומור עפרוני "התקלפות"

הרבה מיצגים היו, בעיקר של מיצגניות. קשה לי עם מיצגים. אני לא מבין את המהות והסיבה שלהם, ועל כן פניתי להתייעץ עם ידידת המשפחה לענייני מיצג, מיכל שרייבר, שישבה לה באחת מפינות האולם כבת הטוחן האגדית, והדביקה נצנצים מוזהבים על קש. ככה עשתה שלושה ימים. היא הסבירה לי שהבנאליות היא הבסיס למיצג שלה. כשהרעיון מוכר אז יש בסיס לשפה משותפת, והקהל מתחבר לקושי או לרוגע או לעמלנות או לחדגוניות או לכולם יחד. זה מפתיע אותי, כי הבסיס לאמנות הוא מבחינתי חופש הדמיון, היכולת לפתוח את המוח לערוצים חדשים ולהביא את עוצמת החוויה אל העבודה ואל הקהל. ההסבר הזה גורם לי להבין שמה שבעצם רצו הרבה אמנים ברינגדינג זה להיות מוצר צריכה. זה לא נראה לי שלילי בכלל, כל עוד העבודה באמת מצליחה להעניק משהו לצופה בה.
הבנאליות של שרייבר אכן יצרה קשר חם עם הקהל. רבים ניגשו לדבר איתה ללא היכרות מוקדמת, הרבה ילדים ביקשו קש במתנה. מיצגים אחרים השתמשו בבנאליה כפיתוי. מצחיק להגיד ש"בנאלי" זה "מפתה", ועם זאת זה בהחלט מסביר לי כמה רומנים מוזרים שהיו לי בעבר. ליאור אמיר-קריאל ואריאלה פלוטקין ("אומדנים מבוססים"), שתי נשים דשנות ומצועצעות שכמו נתלשו מ"שוגר ביבי" או "קפה בגדד", בנו לעצמן גינת שעשועים עם בריכות צבעוניות וברמן אקטיבי עם אפרו (ביינה גטהון) שהגיש להן קוקטיילים. הבריכות מאד משכו אותי ואת בתי, אבל הן לא הרשו לנו לגעת. ככל שנקפו השעות נראו הגברות מדושנות יותר והבחור מיוסר יותר. אני לא אתפלא אם ביום השלישי הוא הגיש את עצמו בתור קש. מור עפרוני והגר ענבי ("התחלפות") הן שתי חתיכות שעל קבקבי עץ חוברות זו לזו, ומקלפות תפוחים לקהל שלא שבע אצל גכטמן. התנועה הדינמית שלהן הזכירה לי את הכוריאוגרפיות הנהדרות שעשו בנות כיתתי כתרגיל סיום לחטיבת-הביניים.


הדמיון משחית

איפה הימים שמישהו היה תוקע חתיכת רגל בקיר והיה צריך לדמיין את כל שאר הגוף? היום שמים לך את כל הגוף ועוד רגל ספייר ואחריות לשנה. האמנות רוצה לתקשר. לרדת אל העם. לרדת לעם. כן, בטח-בטח. אמנות-הארץ זה כמו גלישגלש: לא מאוד נועז, ועושה להרגיש שונה מיוחד. אין אקסטזה באמנות הזו, אין חוויה חושנית. הדחקה של מגע, ריח, סאונד. אקסטזה היא לב לבו של הספקטקל. האם זהו המקום הרחוק ביותר שאליו יכולה להגיע הפנטזיה? פחי הזבל לא מסריחים, תבניות הביצים כלואות במכלאה, בחורות כלואות בסד מטעם עצמן, מנועות מלשוטט בתערוכה.

אדווה דרורי "נשים בשחור"

אוהל הבובות של אדווה דרורי ("נשים בשחור") דווקא הסריח כהוגן. לא שהרחתי, האף שלי סתום לגמרי כרגע. בתור האף שלי שימש בועז הנועז, שיודע לזהות פלסטיק חרוך מעשר מטר. דווקא ראיתי את האוהל הזה בבנייה, כשאדווה עשתה בו סידורים אחרונים. זה נראה כמו קרוסלת בובות נפלאה עם אבזור משוכלל, בובות פרס פרוותיות וגלגל שיניים ענק שהניע את כל המערכת. זה היה רגע ההיקסמות שלי מהמכשיר. אחר-כך, בלילה, התחיל שם איזה מין טקס וודו. אדווה, הבחורה שנראתה לי כה נחמדה קודם, ישבה על המתקן ובישלה בובות בסיר על גזייה מחשושה. ספוקי. הרבה אנשים התגודדו שם עד חוסר מקום, ואני הבטתי מאחורי הכילה בתמיכתו החסונה של ידידי. האנשים ספגו את הריח המרעיל הזה בעונג, משל היה פטוניה ריחנית. לך תבין את אפקט העמי ותמי הזה, שכל מקום קסום מתגלה כמרעיל. אני משתדל להתרחק מריח כזה. אני חושב שהוא משל על ריקבון פנימי.

הרופאה שהצילה אותי

"במרפאה זו יתבצעו פעולות אמנותיות באופן שאמור להבריא את הציבור. הנכם מוזמנים לגשת ליצירת האמנות (המרפאה) ולהתלונן. בשעות הקבלה תימצא במרפאה אחות וניתן אף לשבת במחיצתה. בתוך מרפאת השדה מסודרים אביזרי רפואה ומיטת חולים, אם כי המלה 'מסודרים' אינה הולמת את העקמומיות שבה ניצבים הדברים. שירותי הריפוי באמנות המוצעים לקהל כוללים 'הזרקת נפט לאדם ברגל ובלחי' וכן 'חשיפה מהירה למשפט אמנותי'. לידיעתכם: אין כל צורך בביקור במרפאה כדי שפעולות האמנות שהתבצעו ישפיעו על הציבור לטובה" (רקפת וינר-עומר). איזה יופי. אהבת אמנות. הוליזם חושני, קינקי, זול וסופרמרקטי.

זרמתי החוצה, או שמא נפלטתי חזרה אל הטברנה הגזעית שבחוץ, אל אשתי ומשפחתי, מלא תמונות כרימון. חשבנו לרכוש עוד נקניקיות ואולי אף להצטרף לסדנת האמנות בחומרי ניקוי של מוזיאון הרצליה, אך התור היה ארוך מדי וסקוצ'ברייט יש גם בבית. בדרך החוצה קלטנו את המאבטחים רבים עם ניקו ניתאי. הם רצו ממנו תעודת זהות וזה ע?צבן אותו. ביררתי את הנושא ומסתבר שמאבטחים ושוטרים נוהגים לעצור בעלי זקן. מזל שגילחתי את הזיפים בבוקר.

גרסת הדפסה גרסת הדפסה
תגובות גולשים
הוספת תגובה
1
מה הוא רוצה מאתנו ?
גנץ

השתן, לא נעים, עלה קצת הרבה לראשו של המבקר הנכבד גלדונדון. הכותב שהתחיל כהבטחה מרעננת וטריה ספג באחר צהרים אחד עודפי פיצה ועודפי אמנות בכמות מדאיגה. מכאן הוא החל להתנפח ולהתנפץ ונהיה יהיר וזחוח, אולטראחוכומולוגי וסר טעם. מה הוא בעצם רוצה מאיתנו ? להראות את כוחו האנליטי, מלך הזוטות והפכים קטנים, עאלק כתיבה באוף ?
מרוב שחצנות כהו עיניו מראות דברים פשוטים ולגמדים אין פנים - כנראה כדי להסוות את פרצופו הקטן של מיסטר םפגטי. סרק, סרק, סרק !

אי-מייל פורסם ב-23:26 ,10/10/2004
2
צדק הכתב שכתב שהאמנות מתאמצת לרדת לעם (ל
ע

פורסם ב-09:29 ,12/10/2004
3
נורא ואיום
דור דור ודורשיו

זו לא ביקורת אמנות, זה במקרה הטוב נרקיסיזם
זול של משרבט מתחיל שמנסה להיות "חכם" יתר על המידה ולגנוב את ההצגה ובמקרה הרע חסר תוכן שקוף ועלוב במטרותיו,משעמם מאוד,וכתוב רע

פורסם ב-07:38 ,22/10/2004
4
גם אני חושבת שהכותב משתחצן מדי
הילה

גם אני חושבת שהכותב משתחצן מידי. ציניות היתר שלו אכן נוטפת יהירות ומשדרת חפיפיות וחוסר אמינות. הוא מתגלה כאויבר- חוכם, מקום בו ההומור שלו הופך להסוואה מפוקפקת ומעצבנת.



לגופו של עניין. ניכר היה שהאוצרת הראשית אינה בקיאה ומנוסה די הצורך באמנויות המיצג והפעולה. כדי ליצור הפנינג טוב דרושות מיומנויות של ניצוח ובימוי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באירוע המוני. כך נוצרה לעיתים המולה רבתי שפגמה בכוחן של חלק מהעבודות, כאלו שבסיטואציות אחרות היו פועלות ונחוות טוב הרבה יותר.

על אף האמור לעיל, אינני מסכימה כמעט עם אף אחת מקביעותיו השיפוטיות של ש. לדוגמא: הפרויקט הסתמי של אסף תלמודי. אני חושדת שאילמלא היה ש. שכיר חרב של המרכז לאמנות דיגיטלית מפיקת הפרויקט של תלמודי, לא היה יוצא מגדרו לשבח את העבודה היומרנית שתוצאתה הטכנולוגית כמו גם הרעיונית היו חלשים ומשעממים להחריד. אותו תלמודי הוסיף חטא על פשע כשאטם את החלל היפה מכל בתחנת הכח, חלל אולם הבקרה, על מנת לאכסן שם את שלל מכשיריו. על כל אלו נוסף מיצג הפסנתר המביך בחוץ שמעבר להיותו תמוה ומייגע, היה גם חקייני ושחוק עד דק בתולדות המוסיקה-מיצג. בקיצור, ש. ושולחיו היו בהיי.

העבודה של בוקי גרינברג הייתה שנונה ומרתקת - מאחוריה, מלפניה ומכל צידיה, כאשר הדימוי של ראש הגמד נע כרוטור צחקני-פוחלצי על מסלול של מוות הוא הומוריסטי ומאיים בו-זמנית, אפקטיבי, ועשוי מעולה.

אדווה דרורי היא מאסטרית במיצגים מתמשכים, חוויתית, מעמיקה ומקאברית שרוקחת מאגיה שחורה ולבנה בערבוביה ססגונית לטיפול חודרני בפצעיה של חברת הכח הישראלית. איזה כיף היה להיות שם!

גם מיכל שרייבר פגעה בול בשקט בשקט בפינתה. בסבלנות אין קץ ולמען מטרה חמרית אבסורדית (אלכימיה ללא תכלית), פרמה וקישטה זרדי קש מתוך ערמות של חציר ואיתם גם את האתוסדימוי הציוני אידיאליסטי של ההתיישבות העובדת.

העבודה של שרון גלזברג היתה לטעמי הטובה מכולן. לא צריך להרחיק עד לונדון כדי לדבר על פגרים ופוחלצים בשרות האמנות. הדבר נעשה עוד קודם לכן, גם במחוזותינו. אי אפשר לעמוד מנגד בפני כוחה. 'צער העולם' והיאוש שהיא משדרת - מצמרר.



וכן הלאה וכן הלאה. דעותיו של ש., אם כך, אינן מחזיקות מים, טפשיות ובודאי שאינן דעתניות. בעצם לא פלא, שהרי אלו הן מילותיו שלו: "לא נכנסתי. לא השקעתי וגם הרווחתי. כמה נפלא!".

אי-מייל פורסם ב-22:10 ,23/10/2004
5
משתחצן על מי בדיוק
גלנדון

ביקרתי בתערוכה ואלו היו רשמי, אלו העבודות שאהבתי וכמובן שזכות כל אחד לאהוב עבודות אחרות. שכיר חרב אני בטח שלא. הכתבה מסכמת את הרושם הכולל שהותיר בי הביקור. עמדת המבקר הקר היא לא שלי, כשאני מבקר בתערוכה אני רואה את עצמי כמרכז העניין. מה עובר עלי מה מוצא חן בעיני ואם אפשר אז גם למה. באופן כללי אכן חשבתי שהנקניקיה בלחמניה, הלף בראון והקפוארה היו מוצלחים יותר מרוב העבודות.

פורסם ב-12:08 ,24/10/2004
6
מה אתה רוצה בן אדם - כמה רעל..
אילה

יש מקום לביקורת וחלק מהדברים נכונים אין ספק אבל אי אפשר להקשיב לבן אדם ששופך את הבוז והרעל הפנימיים שלו על כל העולם זה לא משכנע וזה דוחה. לך לטיפול!!

אי-מייל פורסם ב-10:16 ,02/12/2007
מתוך שוטף ומתמלא
--
בזהירות ובאירוניה: עיון...
בזהירות ובאירוניה: עיון... שוטף ומתמלא
--
אם רובוטים יכלו לצייר... שוטף ומתמלא
ללמוד ציור מפורמייקה, או: בשבח... שוטף ומתמלא
עולם של קומבינציות שוטף ומתמלא
על גלנדון ש.

גלנדון ש., קומיקסאי ופולמוסאי, כיכב בחוד קבוצת הנוער של הפועל פתח-תקווה עד שנשברו משקפיו. חבש את ספסלי החוג לקולנוע והמדרשה לאמנות עד שהתייבשו אוזניו.

עוד מ גלנדון ש.
אתר אינטרנט אתר הבית של הכותב
מוסף | שוטף ומתמלא | טורים | מדריך | קהילה