אמנות-הארץ זה כמו גלישגלש: לא מאוד נועז, ועושה להרגיש שונה מיוחד
באמת היה נעים ברידינג. הרוח ליטפה לי את הפנים כשנכנסתי, עוקף באלגנטיות את גדודי האבטחה. למזלי, עובדה שולית שתתגלה כקריטית אחר-כך, התגלחתי בבוקר. השעה היתה מוקדמת כשנכנסנו עם המון ילדות עלינו. עדיין לא היה תור לבירה, ובדוכן יוטבתה עוד ש?פצרו שלוש קופות גדולות במיוחד. באיזשהו רגע המלצרים של יוטבתה התחילו לעשות קפוארה. סלטות, קפיצות. כמו קופיפים הם רקדו. כמעט נחתו על איזבלה. משהו בתחושת האמנות באוויר עושה את זה למלצרים, וגם לאנשים נורמלים שנראו מאד מבסוטים כשהשתרעו עם נקניקיות בטברנה של רידינג. ובכלל, רחבת הכניסה של אמנות-הארץ נראתה כמו חתונה משובחת עם משטח חצץ ודוכני גבס ומטוסים נוחתים לאור השקיעה, ולכולם מותר להיכנס חינם ולעמוד בתור לקנות שיפוד וקפה או לדפדף בספרי אמנות וקומיקס עם בריזה מהים. ובכלל, הגאונות של כל הרינגדינג היא שאנשים יכולים להוציא שם כסף. ישראלי שלא פוגש את הארנק שלו פעם בשעה הוא ישראלי חרד, עצור ולא שוחר אמנות.
יריד "ספר אמן"
אין כמו דברים פתורים. למשל, נקניקייה תמורת כסף. או צלחת מרק חינם של גדעון גכטמן, איזה מעניין להרגיש עני. או אוהל עזרה ראשונה בעזרת אמנות, עבודה מצחיקה של רקפת וינר-עומר. לא נכנסתי. היה כתוב שזה יעזור גם למי שלא נכנס. גם לא השקעתי וגם הרווחתי, כמה נפלא! זה המקום להגיד שלמרות שנהוג לעשות הנחות לתערוכות שיש בהן נקניקייה ובירה, אני עומד להלל באיפוק את מה שאהבתי ולקצוץ לחתיכות את כל מה שלא מצא חן בעיני. הלף החומה היתה בסדר והנקניקייה חביבה.
במרכז: אלישבע לוי "יער לבן". למעלה: אסף כ. תלמודי "דגים גרסתבטא"
אסף כ. תלמודי ("דגים גרסת בטא"). זה הבנאדם היחיד שניצל את המקום כמו שצריך. הוא הפך את חלונות חדר הבקרה של ההיכל הבריטי למסכים מרצדים כמו שומרי מסך המשמיעים סאונד למגע הצופה. בדרך-כלל אני רואה עבודות דיגיטליות על קירות מוסבים. נדרשת אמונה באשליה שהם באמת שם. פעם ראשונה שאני רואה עבודה דיגיטלית שנראית במקומה. הגנרטור שמניע את התערוכה. פעם ראשונה גם שאני אוהב עבודה של אנג'לה קליין. היא השעינה על קיר סולם מתכת שחור עם זכוכיות בכמה דרגות כהות. סולם מאוד יפה, שנראה במקומו. וגם העורף של נלי אגסי, שהוקרן בענק על הבטון מאחורה. גבריאל נויהאוס וענת מיכאליס-לוי ("טקסי תפירה") תפרו פתקיות שהשתלשלו כחבל מילוט מהקומה השנייה לפיר העמוק. זה מעורר ביטחון. היה גם פסלון בעומק החלק האסור של התחנה, שמדי פעם הואר בהבזק אור, וחוטים אדומים יצאו מצינורות באורות מזרקורים. זרקור ספגטי. תחושת הגילוי הנעימה.
מנער זועבי
יש בלונדיניות שיפות רק מאחור, וכך גם העבודה של בוקי גרינברג ("במדינת הגמדים"). שבעת הגמדים משלגייה נראים טוב מהגב. מקדימה רואים שאין להם פנים. הם מחזיקים מקרני ברקו ומקרינים על הקיר את פרצופם החסר. מילא המצע הרעיוני, למה להשחית פנים סתם ככה? אבל הפרצוף המוקרן הוא תוצר תלת-ממד גרוע וחסר השראה.
ליאור אמיר-קריאל ואריאלה פלוטקין "אומדנים מבוססים"
לשרון גלזברג, שקשרה בלון גדול לתחת של יחמור מרוקן מחלקיו הפנימיים, אני חייב להציע תרגיל בדמיון מודרך. דמייני את ההלוויה של עצמך. את נשפכת לקבר ואז מרוקנים אותך מקרבייך וקושרים לך בלון לתחת. אם זה מדליק אותך, אז שתהיי לי בריאה. אם לא, אין שום סיבה להתעלל בגופה. אני חושב שריגוש המוות הזה הוא מה שמניע את דמיאן הרסט או מאוריציו קטלאן והופך את העבודה שלהם לאמיתית, ככל שהיא מזעזעת.
הגר ענבי ומור עפרוני "התקלפות"
הרבה מיצגים היו, בעיקר של מיצגניות. קשה לי עם מיצגים. אני לא מבין את המהות והסיבה שלהם, ועל כן פניתי להתייעץ עם ידידת המשפחה לענייני מיצג, מיכל שרייבר, שישבה לה באחת מפינות האולם כבת הטוחן האגדית, והדביקה נצנצים מוזהבים על קש. ככה עשתה שלושה ימים. היא הסבירה לי שהבנאליות היא הבסיס למיצג שלה. כשהרעיון מוכר אז יש בסיס לשפה משותפת, והקהל מתחבר לקושי או לרוגע או לעמלנות או לחדגוניות או לכולם יחד. זה מפתיע אותי, כי הבסיס לאמנות הוא מבחינתי חופש הדמיון, היכולת לפתוח את המוח לערוצים חדשים ולהביא את עוצמת החוויה אל העבודה ואל הקהל. ההסבר הזה גורם לי להבין שמה שבעצם רצו הרבה אמנים ברינגדינג זה להיות מוצר צריכה. זה לא נראה לי שלילי בכלל, כל עוד העבודה באמת מצליחה להעניק משהו לצופה בה.
הבנאליות של שרייבר אכן יצרה קשר חם עם הקהל. רבים ניגשו לדבר איתה ללא היכרות מוקדמת, הרבה ילדים ביקשו קש במתנה. מיצגים אחרים השתמשו בבנאליה כפיתוי. מצחיק להגיד ש"בנאלי" זה "מפתה", ועם זאת זה בהחלט מסביר לי כמה רומנים מוזרים שהיו לי בעבר. ליאור אמיר-קריאל ואריאלה פלוטקין ("אומדנים מבוססים"), שתי נשים דשנות ומצועצעות שכמו נתלשו מ"שוגר ביבי" או "קפה בגדד", בנו לעצמן גינת שעשועים עם בריכות צבעוניות וברמן אקטיבי עם אפרו (ביינה גטהון) שהגיש להן קוקטיילים. הבריכות מאד משכו אותי ואת בתי, אבל הן לא הרשו לנו לגעת. ככל שנקפו השעות נראו הגברות מדושנות יותר והבחור מיוסר יותר. אני לא אתפלא אם ביום השלישי הוא הגיש את עצמו בתור קש. מור עפרוני והגר ענבי ("התחלפות") הן שתי חתיכות שעל קבקבי עץ חוברות זו לזו, ומקלפות תפוחים לקהל שלא שבע אצל גכטמן. התנועה הדינמית שלהן הזכירה לי את הכוריאוגרפיות הנהדרות שעשו בנות כיתתי כתרגיל סיום לחטיבת-הביניים.
הדמיון משחית
איפה הימים שמישהו היה תוקע חתיכת רגל בקיר והיה צריך לדמיין את כל שאר הגוף? היום שמים לך את כל הגוף ועוד רגל ספייר ואחריות לשנה. האמנות רוצה לתקשר. לרדת אל העם. לרדת לעם. כן, בטח-בטח. אמנות-הארץ זה כמו גלישגלש: לא מאוד נועז, ועושה להרגיש שונה מיוחד. אין אקסטזה באמנות הזו, אין חוויה חושנית. הדחקה של מגע, ריח, סאונד. אקסטזה היא לב לבו של הספקטקל. האם זהו המקום הרחוק ביותר שאליו יכולה להגיע הפנטזיה? פחי הזבל לא מסריחים, תבניות הביצים כלואות במכלאה, בחורות כלואות בסד מטעם עצמן, מנועות מלשוטט בתערוכה.
אדווה דרורי "נשים בשחור"
אוהל הבובות של אדווה דרורי ("נשים בשחור") דווקא הסריח כהוגן. לא שהרחתי, האף שלי סתום לגמרי כרגע. בתור האף שלי שימש בועז הנועז, שיודע לזהות פלסטיק חרוך מעשר מטר. דווקא ראיתי את האוהל הזה בבנייה, כשאדווה עשתה בו סידורים אחרונים. זה נראה כמו קרוסלת בובות נפלאה עם אבזור משוכלל, בובות פרס פרוותיות וגלגל שיניים ענק שהניע את כל המערכת. זה היה רגע ההיקסמות שלי מהמכשיר. אחר-כך, בלילה, התחיל שם איזה מין טקס וודו. אדווה, הבחורה שנראתה לי כה נחמדה קודם, ישבה על המתקן ובישלה בובות בסיר על גזייה מחשושה. ספוקי. הרבה אנשים התגודדו שם עד חוסר מקום, ואני הבטתי מאחורי הכילה בתמיכתו החסונה של ידידי. האנשים ספגו את הריח המרעיל הזה בעונג, משל היה פטוניה ריחנית. לך תבין את אפקט העמי ותמי הזה, שכל מקום קסום מתגלה כמרעיל. אני משתדל להתרחק מריח כזה. אני חושב שהוא משל על ריקבון פנימי.
הרופאה שהצילה אותי
"במרפאה זו יתבצעו פעולות אמנותיות באופן שאמור להבריא את הציבור. הנכם מוזמנים לגשת ליצירת האמנות (המרפאה) ולהתלונן. בשעות הקבלה תימצא במרפאה אחות וניתן אף לשבת במחיצתה. בתוך מרפאת השדה מסודרים אביזרי רפואה ומיטת חולים, אם כי המלה 'מסודרים' אינה הולמת את העקמומיות שבה ניצבים הדברים. שירותי הריפוי באמנות המוצעים לקהל כוללים 'הזרקת נפט לאדם ברגל ובלחי' וכן 'חשיפה מהירה למשפט אמנותי'. לידיעתכם: אין כל צורך בביקור במרפאה כדי שפעולות האמנות שהתבצעו ישפיעו על הציבור לטובה" (רקפת וינר-עומר). איזה יופי. אהבת אמנות. הוליזם חושני, קינקי, זול וסופרמרקטי.
זרמתי החוצה, או שמא נפלטתי חזרה אל הטברנה הגזעית שבחוץ, אל אשתי ומשפחתי, מלא תמונות כרימון. חשבנו לרכוש עוד נקניקיות ואולי אף להצטרף לסדנת האמנות בחומרי ניקוי של מוזיאון הרצליה, אך התור היה ארוך מדי וסקוצ'ברייט יש גם בבית. בדרך החוצה קלטנו את המאבטחים רבים עם ניקו ניתאי. הם רצו ממנו תעודת זהות וזה ע?צבן אותו. ביררתי את הנושא ומסתבר שמאבטחים ושוטרים נוהגים לעצור בעלי זקן. מזל שגילחתי את הזיפים בבוקר.