תניה אנגלשטיין, "געגוע מזרחי"

זרות וק?רבה, פלישה ועדינות, נשיות חומרית נוגעת, לא מכאנית, ריחוק לבן ומוזהב

המוזיאון לאמנות האסלאם, רח' הפלמ"ח 2, ירושלים
א'-ב', ד'-ה', 10.00–15.00; ג', 10.00–18.00; ו' ושבת, 10.00–14.00

שלושים שנה עברו מאז ביקרתי במוזיאון לאמנות האסלאם. נשאר לי בעיקר זיכרון של כלים קסומים, קערות ועליהן לאסטרים של אם-פנינה וכלים מעוטרים בעיטור מוזהב. אולי אז, נדהמת מהיופי, התחילה האהבה שלי לחומרים האלה. מאז התפתח המוזיאון, גדל והפך לאתר מומלץ לבקר בו, ולו גם אתר אינטרנט מומלץ – והנה קרה בו עתה משהו חדש. אמנות עכשווית במסגרת המוזיאון הקלאסי, המסודר. תערוכתה של תניה אנגלשטיין, אמנית קרמיקה וחברתי לכיתה מבצלאל, שאני שמחה וגאה בה כמו אחות פולנייה.
בקומת הקרקע, בחדר כלי הנשק, בתוך הוויטרינות המוזיאליות המקודשות, עמדו הכלים-פסלים של תניה, שונים ומתריסים, בוהקים בבוהק הפורצלן והזהב, עשויים חומר רך שנבנה אצלה באמצעות לחיצות קטנות של קצות האצבעות, מחאה שקטה נגד המכניות והשימושיות של הכלים העשויים באבניים או ביציקות. כלים לא גדולים, נושאי תכשיטים או קמעות. עוד רגע תהפוך אותם יד קוסם/ת לאשה יפה ועדינה, מיכלית משהו, בשלנית משהו, מלכותית משהו, מרוחקת וקרובה. הפורצלן, הרך בזמן העשייה, נעשה קר וקשה-קשה לאחר השריפה, קשה ולבן. הקערות מתוכשטות בדמויי תכשיטים ובקמעות מוזהבים גדולים, מודגשים, זוהרים.

מה מספרת לנו תניה באמצעות עבודותיה האלה?
על געגועים למקור המזרחי-ערבי, שאמה ילידת מצרים נתלשה ממנו. על געגוע לעבר שהיא, שהיתה ילדה ירושלמית-צברית-כמו-כולם, לא חוותה בכלל.
על מעשה פלישה לוויטרינות כלי הנשק המתכתיים, המסורתיים, הכוחניים והגבריים, שהתבצע באלמנטים נשיים ושבריריים: באלמנטים כאלה של מעשה (הטיפול הידני בחומר, הראשיתי) ושל צורה (מיכלים).
על חיבה לקישוט המורכב של תכשיטים מזרחיים מעשה ידי אמן.
ועל הכל שורה זרות וק?רבה, פלישה ועדינות, נשיות חומרית נוגעת, לא מכנית, וריחוק לבן ומוזהב.
אין כמעט דרך חזרה לעולם מזרחי אבוד, נותר רק הגעגוע: הרצון להיות שם, ולו רק מתוקף העשייה האמנותית. אורחת לרגע, אורחת מתגעגעת לתמיד (האהבה, כידוע, בנויה על לא מעט יסודות של געגוע).

רעלה - קסדות ברזל פורצלן פליז סרוג

הריחוק לא נעלם גם בכלים–מבנים–מיכלים האחרים, העשויים אבנית בחום-אפור ולהם כיסויים של סריגי חוט פליז ותמונות של אמא קטנה במצרים, סבא–סבתא. הריחוק לא נעלם ברצף הבנייה הרתמי המהודק הזה, בכלים שהם כמו ארונות סגורים, קטנים, של זכרונות לא מפולשים.
החיבור שריגש אותי במיוחד בתערוכה מחממת הלב הזו (כן, במאבק בין החום לקור הכריע אצלי החום) היה כלי/מבנה עם כמו-כיסוי: רעלה סרוגה מחוט פליז שהוצבה ליד קסדה של לוחם עם מגן רשת ברזל. שני יצירים דומים כל-כך, ועם זאת שונים. הרעלה היא סוג של כיסוי נשיות, שכמובן לא מצליח להעלים אותה (להפך, הופך אותה לקסומה, מסתורית), ופה בוויטרינה אפילו מאציל על קסדת הלוחם איזו מיומנות של עשייה שמשכיחה מאיתנו לרגע את אימי המלחמה. רגע אחר-כך, כשחוזרות המחשבות על מלחמה וכלי מלחמה, הכלי הלבן, המכוסה רעלת מתכת סרוגה ומעודנת, עומד מולן קטן, שביר, ועם זאת נראה. הרעלות והכיסויים שבאים להסתיר נשים דתיות מכל העמים והדתות, לכלוא אותן מפני עין גברית חושקת, הופכים (לא רק אצל תניה) לעתירי יופי חתרני.

***

עוד יש שם צלחת, לא גדולה אך מרשימה, ועליה כתוב בערבית "וחשתיני", שפירושו "זכריני". מלה אחת והכל יש בה, כתובה בזהב על צלחת עבודת יד לא ישרה, עשויה בקצות האצבעות הרגישות, המדברות, והמלה הכתובה ערבית בשם הורים שאולי לא רצו לשוחח בה בגלל הלחץ הציוני ("עברים! דברו עברית!").
המלה הזו, הכתובה, מלווה קווקווים של זכרונות שלא מוללו. היא נושאת הכל: את זכרון הקבוצה המעוברתת, את זכרון האם האהובה. עבודת הזיכרון היא הכלי האולטימטיבי של האמן, דרכו להילחם בחלוף, ברכה שלא מזומנת למי שאין לו דרך ביטוי כזו (בורכנו).
ב"געגוע מזרחי" הרגשתי שאפילו נוצר משהו נוסף על אותו געגוע. איזו הצעה נשית בחדר המלחמה. הצעה נשית מזרחית, לא מערבית. רעולה ועם זאת חזקה ואיתנה בנשיותה. משהו כמו מה שמשדרות נשים מוסלמיות מתקדמות שפגשתי, שוחרות שלום כמותי, שרבות מהן מעדיפות את הלבוש המצניע, הדתי, ומשלבות אותו עם עוצמה וקדמה שוויונית. דווקא בבחירה שלהן בסממנים הדתיים יש מן החופש והכוח להחליט לגבי חייהן, הרבה פעמים בניגוד לדרך החילונית יותר של משפחותיהן.

קערות וחרב פורצלן ,דמויי תכשיטים לאסטר זהב

זו תערוכה אישית, מתגעגעת ואוהבת לשורשים העקורים. תערוכה נוגעת ללב.
שלומית באומן אצרה אותה אצירה מעניינת ונועזת (כמו שורת הקערות הטריומפיות על ארון החרבות, למשל, דוגמה לקונספציית הפלישה לארונות כלי הנשק). דבריה המתומצתים והיפים ממתינים לעיונכם באתר האינטרנט של המוזיאון. 
היא ותניה גם עיצבו יחד את הקטלוג. מה לומר? שפתיים יישקו. כריכה מקסימה באפור, ובצדה  –  האוגד השחור ועליו סלסולים של דמוי כתב בזהב. כריכה מעודנת שיש בה יופי ומשמעות, וכן הצילומים המקסימים של העבודות, בביצוע רן ארדה.
 
התערוכה תוצג עד אוקטובר
שיח-הגלריה הקרוב של תניה במוזיאון יתקיים ביום ג' 16.3 בשעה 18.00