הודעה לעיתונות:
פתיחה חגיגית למוזמנים ביום שישי ה – 27.05.05 בשעה 12:00, גליקסון 7 תל אביב
בליוווי להקה פרסית אשר תנגן את השיר 'מרה בבוס'
הפרוייקט עוסק בתמליל של הפזמון "הבה נגילה". השיר מנסח מעין הבטחה לעתיד טוב ויפה יותר, ובשלב מסויים אף הופך מטקסט עידוד למעין ציווי – "עורו אחים ונשמחה". באווירה הזו, הכפייתית והאינטנסיבית, באה העבודה לעסוק.
הטקסטים המופיעים בעבודה כתובים בשפה האנגלית ומשחזרים את חוויית הזרות המקושרת עם "הבה נגילה", הפזמון המושר ביותר בקרב הקהילות היהודיות בגלות. חוויית ה"ביחד" שמעורר השיר מושאלת על ידי העבודה ומנוכסת אל מאפייניה האסתטיים, תוך שהיא מעלה את הדיון במראית ה"ביחד" הישראלית ובזרות הרוחשת מתחתיה.
הפרוייקט מורכב מ-500 ציורים בשחור-לבן, שגודל כל אחד מהם הוא 30X30 ס"מ. בגלריה יכסו הציורים את כל הקירות, מן הרצפה ועד התקרה. חלק מן הדימויים – טקסטים של "הבה נגילה" ותווים של הפזמון – נלקחו משירון הפעלה ליהודים מערביים החיים בגולה. כשליש מהציורים מכילים דימויים של מחיאות כפיים ונוגעים, שוב, בחוויית ה"יחד" ובהווי הישראלי של השירה בציבור. חמישית מהציורים מכילים דימויים של פיות אשר תנועות השפתיים המצויירות שלהם מדמות שירה, אולם הקפאת הפריים במסגרת הפעולה הציורית מעניקה להם מראה של פיות זועקים. העבודה לא מתכוונת להניח לצופה להתענג על החווייה האמנותית, אלא כאילו מבקשת להעמיד אותו במצב לא נוח, כפוי, הנובע מן האינטנסיביות הויזואלית המרצפת את כל קירות החלל, ומן הדימויים עצמם.
אל מול מילות השיר המצוטטות בעבודה מופיעים גם טקסטים בשפה הפרסית, אשר כתובים בעברית, ומעמידים שוב את תחושת הזרות כגורם מכונן בהתהוות החברה הישראלית וחוויית ה"אנחנו" שהיא מתיימרת לייצר. "חיים שלי", "יקיר שלי", "פרח שלי", "נשק/נשקי אותי", "מרה בבוס" (שיר פרידה פרסי) – כל אלה הם טקסטים פרסיים העוסקים בפרידה ובכאב ומתעמתים עם הטקסט האופטימי של "הבה נגילה", מנכיחים את שברו של החלום וצובעים אותו בניגוד חריף.
· את התערוכה ילווה ספר-אמן בן 156 עמודים, ובו דימויים מתוך הפרוייקט.
· הספר והתערוכה הופקו בסיוע "אמנות לעם".
