מהגרים מקצועיים

"יש איזה מנגנון שמפעיל אותנו, אנו לא באמת חיים את החיים": עיונים ביצירות צלמים ישראלים

"חציית גבולות היא המקצוע שלי. רצועות שטחי ההפקר בין מסופי הגבול נראות לי תמיד כל-כך מבטיחות, עשירות באפשרויות לחיים חדשים, ניחוחות חדשים ואהבות. יחד עם זאת הן מפעילות רפלקס של חוסר מנוחה, שמעולם לא הצלחתי להדחיק. כשפקידי המכס מחטטים במזוודות שלי, אני מרגיש שהם מנסים לפרוק את מחשבתי ולחשוף את הברחת חלומותי וזכרונותי האסורים. ואפילו אז אני נהנה בצורה מיוחדת מהחשיפה, מה שכנראה הפך אותי לתייר מקצועי. אני מתפרנס מהיותי סופר נודד, אבל אני מבין שזה יותר מסתם התחזות. את המטען האמיתי שלי אני נועל רק לעתים נדירות, ושללו משתוקק להימצא"
(- ג'יי.ג'י באלארד, "Cocaine Nights")

בזמן מלחמת לבנון השנייה חזרתי לקרוא בסיפוריו של באלארד, לחשוב על רעיונותיו. דבריו הידהדו בתחושות שליוו אותי במשך הזמן הזה ואחריו, ובהקשר זה עלו בראשי עבודותיהם של כמה צלמים ישראלים שאת עבודתם אני מכיר. שניים מהם, יאן טיכי וגסטון צבי איצקוביץ, לא נולדו בארץ. האחרים הם גלעד אופיר ונעמה פינכל, ילידי הארץ. היתה לי תחושה ששם אמצא מטען שמשתוקק להתגלות.

יאן טיכי

יאן טיכי - התחנה המרכזית בירושלים (מתוך הסדרה בטון), 2003. הדפסת כסף

יאן טיכי עלה לארץ מצ'כיה בשנת 1995, למד בבית הספר לצילום, הדמיה ומוזיקה חדשה במוסררה, ירושלים, וכעת לומד בתוכנית ללימודי המשך בבצלאל.
"במשך השנים אני מצלם במרחב האורבני", הוא מספר. "יש לי משיכה לאדריכלות, ברוב הצילומים שלי לא מופיעים אנשים. אני מסתובב עם מצלמה צמודה, וכשאני מגיע הביתה אני ממיין את הצילומים לתיקיות תחת שמות כמו 'אורבני', 'טבע אורבני', 'צילומים מתוך מסך' וכו'".
אני בוחר שלוש קבוצות תצלומים מעבודותיו של יאן. הראשונה צולמה בירושלים, ומופיעים בה תצלומי מבנים ומוסדות שונים: הסינמטק, מגדל המים במבשרת-ציון, תיאטרון ירושלים, בית הקברות בגבעת-שאול, המבנים בכביש בגין. תצלומי נופים חדשים יחסית, נופים של בטון, מול הבנייה מן העבר, באבן ירושלמית. האם הם מגלים התחדשות ושינוי בירושלים? מעידים על אופי חדש?
מבחינת יאן, הבטון הוא "חומר כובש". חומר מהיר וקבוע. בתצלומים מתגלות צורות גיאומטריות שונות: עמודים, תקרות עם טקסטורות לא ברורות, מבוכי כבישים, בניינים ריקים שתכליתם עדיין לא ברורה. אולי אלה בכלל תצלומים מבית המקדש החדש שנבנה בסתר בירושלים, הולך ונגלה מאפלת רצונותינו הכמוסים והנסתרים ביותר. בית מקדש שתכליתו שונה משאנו יכולים לדמיין לעצמנו: בונקר ואנדרטה לעתיד שרוקן מתקווה לשינוי, אולי אנדרטה למה שירושלים יכלה להיות.

פינכל: "בקריית-אונו אנשים גרים בתוך בתים של אחרים, הקירות דקים, כולם שומעים הכל ויודעים הכל. ההפרדה וההגנה שם הן אשליה. אני זוכרת עצמי בתור ילדה יושבת באמבטיה ושומעת את השיחות של השכנים מסביב, אני יודעת דברים שהם לא יודעים שאני יודעת. החללים הפנימיים בבתים הללו אמורים להגן, אבל הם לא. מאוד קל להיפגע"

יאן טיכי - כניסה מס. סידורי 79, 2005. הדפסה דיגיטלית

הסדרה השנייה צולמה באזור רמת אביב ג'. אלה חדרי כניסה לבנייני מגורים; ליאן הם הזכירו "קרימטוריום או מוזילאום". אני מתבונן בתצלומים, ולא מצליח לראות בדמיוני אנשים שעוברים בהם. מהפעמים המועטות שחלפתי בחללים דומים זכורה לי תמיד תחושת של חוסר מנוחה ואי-נעימות. תחושה שנובעת מהצורך לפלס לעצמי דרך באוויר שנדחס עד שנעשה כמעט מוצק, תחושה שמשהו מביט בי מרצפות וקירות השיש החלקים, מעלי הפלסטיק או מהצמחים שתורבתו כדי לשרוד באוויר המזגן. המבואות האלה אינם נראים כאילו הם מחברים בין החוץ לפנים. הם נראים כמרכזי תצוגה קפואים שאיש אינו חולף בהם. הם מעוצבים, נקיים ושקטים, אזורי ביניים שמחוץ לזמן, שקופים, בלתי ניתנים לחדירה: מלכודות אינסופיות של שיש, צמחייה, מראות, השתקפויות ואור קר, מבוכים של חדרים ומעברים שאינם מובילים לשום מקום.
בקבוצה השלישית שלושה תצלומים. בראשון נראה מסדרון ובו שני גרמי מדרגות, פסיפס תכלת ומעקה מתכת בוהק. בקצה גרם המדרגות הראשון דלתות זכוכית פתוחות. גרם המדרגות השני מוביל לקיר שמעקה משתקף בו; מבוי סתום המואר בפלואורסצנט צורב.
בתצלום השני נראה חדר ריק, כנראה חלל מעבר או המתנה. על אחד הקירות יש תצלום של העיר ירושלים: קודם חומותיה של העיר העתיקה, רק מאחוריהן העיר ירושלים. התצלום תלוי בחלל מוזנח עם קיר מתקלף, ומעליו מופיעות הספרות 010. בתקרה דולק פלואורסצנט, ואני שואל את עצמי אם הזמן עצר שם, אם מספר 10 עבר, או שזהו רמז לקוד דיגיטלי שאמור לרמוז לחולפים על פני התצלום משהו על העתיד לפגוש אותם.
בתצלום השלישי מסדרון או חלל מעבר נוסף, שלוש דלתות וחלון זכוכית אטום. אחת הדלתות פתוחה, ומעליה יש שלט: "לאולם קליטת עלייה". על הקיר, סמוך לדלת, מפה. על התקרה שתי מנורות פלואורסצנט. שוב תוקפת אותי קלסטרופוביה. מבוי סתום.
"חזרתי לצלם בנמל בן-גוריון הישן, במקומות שעברתי בהם כשעליתי לארץ מצ'כיה לפני 13 שנה", מספר יאן. "המדרגות שמצולמות הן המקום שדרכו עולים העולים החדשים כדי לקבל תעודת עולה, לאחר שעמדו בתור בדלפקי המשטרה. הייתי שם. אתה מקבל אלפיים שקל ומונית שתיקח אותך לכל מקום שתרצה בארץ. אחרי שקיבלתי את האלפיים שקל, שילמתי 1,500 שקל מס במכס על מערכת סטריאו שקניתי ב-800 שקל. אחר-כך גיליתי שאם אתה בא ממזרח אירופה, אתה משלם מכס, אבל אחר-כך מקבל הטבות. העולים מחולקים לקבוצות על-פי ארצות המקור שלהם, ועל כל אחת חלים חוקים אחרים. יש את הקבוצה מאירופה וארצות המערב, יש את הקבוצה מארגנטינה, יש את הקבוצה ממזרח אירופה.

יאן טיכי - משרד הקליטה, נתב"ג, 2006. הדפסה דיגיטלית

"הצילום השני והשלישי הם חלק מאותו מסלול שעברתי עד שקיבלתי את תעודת העולה. הדבר המעניין בצילום השלישי הוא המפה על הקיר. חשבתי ששם תהיה המפה של הארץ, שבעזרתה העולה יכול להתמצא בישראל, אבל גיליתי שזו המפה של הפיליפינים. כנראה גם העובדים הזרים עוברים שם".
יאן גדל תחת משטר קומוניסטי. בתצלומיו ניכרת נקודת מבטו של זר, אבל כזה שהסביבה לא זרה לו. הוא יודע איך להתבונן בה: האור, הקור הקונטרסטי, התחושה המרוחקת. החללים הריקים שבתצלומים שלו, התקיעות, הם מיפוי של החברה הישראלית. חברה סגורה, מדכאת ומדוכאת, שנבנית על עבר ועל פרנויה המשתקפים בבנייני בטון ובמבוכי זכוכית ושיש, המובילים לחדרי המעבר העלובים שהמהגרים – העולים – עוברים בהם.

נעמה פינכל

נעמה פינכל, ילידת הארץ, גדלה בקריית-אונו ולמדה גם היא בבית הספר לצילום, הדמיה ומוזיקה חדשה. אני מתבונן בשתי סדרות עבודות שלה, שונות זו מזו לכאורה: באחת תצלומי פנים של חללי מגורים, ובאחרת תצלומי חוץ פנורמיים.

נעמה פניכל, 2006

"תחילה עבדתי על צילומי פנים הבתים", מסבירה נעמה. "עסקתי בזיכרון, שאלתי את עצמי איך אני זוכרת דברים שעיצבו אותי. התשובה היתה: האדם שאני חושבת שאני מבוסס על זכרונות מפוברקים. אז התחילו לעניין אותי ערי פרברים מסביב לתל-אביב. התעניינתי בקריית-אונו, שם נולדתי, ובגבעתיים, שם נמצא ביתם של סבי וסבתי, המקום שהורי גדלו בו.
"לאנשי הפרברים נדמה שהם חיים חיי אידיליה", היא ממשיכה. "הם חושבים שהם בנו לעצמם חיים שלווים ושקטים, אבל זה לא כך. הם לא חיים את החיים, הם רק חולפים דרכם. החיים בפרברים מונוטוניים. הפרברים מנוכרים. יש בהם אלימות מודחקת, אבל כלפי חוץ מאוד נחמד ושקט, הכל רדום.
"בקריית-אונו יש הרבה בנייני דירות משותפים. אנשים גרים בעצם בתוך בתים של אנשים אחרים, הקירות דקים, כולם שומעים הכל ויודעים הכל. אין הפרדה. ההפרדה וההגנה שם הן אשליה. אני זוכרת עצמי בתור ילדה יושבת באמבטיה ושומעת את השיחות של השכנים מסביב, אני יודעת דברים שהם לא יודעים שאני יודעת. החללים הפנימיים בבתים הללו אמורים להגן, אבל הם לא עושים את הדברים הללו. מאוד קל להיפגע במקומות הללו.
"בהקשר לחיים בפריפריות, אני מדברת גם על המקום שממלאת המשפחה בחיים שלך. איך היא מגינה עליך מהמציאות הזו? המשפחה לא ממלאת את התפקיד שלה, המשפחה לא מגינה על הילדים שלה, היא לא יכולה למלא תפקיד כזה במקום כזה. הקירות שאמורים להגן הם קרטון".

איצקוביץ: "צילמתי ביום שהכריזו על הפסקת האש בלבנון. נסעתי לשם כדי להרגיש את המלחמה, וליוותה אותי התחושה שזו המלחמה שהיתה ולא היתה. היה במלחמה הזאת משהו לא אמיתי. משהו במלחמה הזו שרוצים לשכוח. נראה לי ששום דבר ממוסד לא יישאר או ייבנה בעקבות המלחמה הזאת"

בתצלומי הזיכרון האלה – חללים קטנים ומסודרים בזוויות ישרות, על הקירות ציורים, על השולחנות תפוזים – לא מופיעים חלונות או רמזים לחוץ. התצלומים האחרים, הפנורמיים, הם תצלומי חוץ של מבנים שיוצרים סביבה היפר-ריאליסטית הזויה: בלוקים של בניינים, ששוכפלו והוכלאו עם שכפולים של תצלומי בניינים אחרים. יחדיו הם יוצרים סביבה אורבנית מוכלאת – מרחב שטוח, סימטרי ומעוות, בפרספקטיבות ובפרופורציות שונות ושגויות.
"בעזרת תצלומי הפנורמה אני בונה את הערים שלי", אומרת נעמה. "אני מצלמת ואז מחברת כמה תצלומים יחדיו, וכך יוצרת סביבה חדשה-ישנה. כשאני מסתכלת על העבודות שלי, אני מדמיינת שמתחת לפני השטח יש מכונה שמפעילה הכל, גם את האנשים שחיים בסביבה הזו. יש איזה מנגנון שמפעיל אותנו, אנו לא באמת חיים את החיים".

נעמה פניכל, 2006

על אחד התצלומים בערי הפריפריה הללו מופיע שלט שעליו כתוב "דירות בוטיק בקריית-אונו". על בניין אחר מופיע השלט "יפי נפש". הצמחייה המועטת ב"ערי הבוטיק" האלה יבשה ומאיימת. החיים התרוקנו ממנה, ואילו הצמחייה הירוקה נראית פלסטית, לא שייכת.
נדמה שתצלומי החוץ והפנים התחלפו: "ערי הבוטיק" הן בעצם נופי נפש, נופים פנימיים, ואילו תצלומי פנים הבתים הם החוץ, החזות. הנופים האורבניים הם בעצם נופים של מצבים מנטליים: הכלאה של פנים וחוץ לכדי הווה מתמשך, שהעבר והעתיד כלולים בו בפנורמות המורכבות מתצלומים שנעשו בזמנים שונים, מקומות שונים וזוויות שונות, והפכו למציאות אחת, שטוחה ומאיימת.
נעמה בונה סביבה סוריאליסטית: פרברים כסמל לחברה המחפשת נואשות אחר שקט נפשי המושג רק על-ידי הסתרה וריקון מתוכן. עבודותיה מזכירות לא רק את ספרי התצלומים ואת הרישומים של אד רושה משנות השישים והשבעים (אלה שהשטיחות, הכיסוי של האמיתי בחלום האידיאלי, השכפול והסדר היוצרים את הפנורמות מגבירים בהם את הערפול ואת תחושת האין-מוצא), אלא גם את סיפורו של באלארד "זכרונות מעידן החלל": סיפור שתפישת הזמן של גיבוריו משתנה, והם חווים את המציאות כהווה סטטי ואינסופי, גן עדן קדום שהוא מלכודת. לקראת סוף הסיפור, הגיבורים כלואים בפרברים שהפכו להיות יקום אינסופי המקיף את כל כדור הארץ, ואין דרך החוצה ממנו. הם חשים שהם נוסעים באותה דרך וחולפים באותם מקומות במשך שנים ודורות. הם כלואים בהזיה.

גסטון צבי איצקוביץ

גסטון צבי איצקוביץ' - מתוך הסדרה "הר הרצל"

גסטון צבי איצקוביץ עלה לארץ כילד מארגנטינה ב-1980, למד בבית הספר לצילום, הדמיה ומוזיקה חדשה מוסררה, וכעת לומד במסגרת לימודי ההמשך בבצלאל.
כשאני מתבונן בתצלומיו, שוב מלווה אותי התחושה שהם מגלים לנו שטח הפקר: מקום-לא-מקום הנמצא בין הזמנים, מקום שהעתיד עדין לא התגשם בו והעבר עדיין לא נמוג ממנו.
מעבודותיו בחרתי להציג שלוש סדרות של תצלומים. הראשונה צולמה בהמשכים באותו מקום, ומציגה דמויות החולפות בדרך עפר, וברקע ערימה של שרידי טיח, לבנים, חול וכדומה. גודלה של הערימה משתנה מתצלום לתצלום, והרחק ניצבים בניין רחב ומבנה גבוה, לא ברור. הדמויות שחולפות בדרך נושאות בדרך כלל עגלות נסיעה או סלים.
"צילמתי את הצילומים הללו בעקבות איזה דימוי שראיתי בדמיוני בזמן הילדות, ובו אני רואה את אמא שלי חוזרת מהעבודה ופוסעת בדרך זהה לדרך שנראית בצילומים", מספר גסטון. "אני גדלתי בבאר-שבע, אבל את חצי השנה הראשונה בישראל עשיתי במרכז קליטה באשדוד. תמיד רציתי לחזור לחפש שם את דימוי הילדות הזה. אשדוד היא עיר מהגרים עד היום. המקום שאני מצלם הוא כמו סוג של במה, אנשים נראים חולפים דרכה. בצילומים, שפת הגוף שלהם מראה דלות, בדידות. הצל שלהם קטן ומכווץ. באחד הצילומים, אשה מסתכלת על הצל הקטן שלה. את הסדרה הזו צילמתי בהמשכים, לאורך זמן, כל כמה שבועות, וכל פעם השתנה גודל הערימה של ההריסות".
כשאני מתבונן בתצלומים, אני שואל את עצמי מה הם הבניינים הנראים מרחוק. הארץ החדשה והנכספת? הארץ הישנה? הארץ הנבנית או הארץ הנהרסת? או שמא משמשים ההרס והבנייה זה את זה? מה משמעות הדימוי שגסטון דימיין בילדותו, ומה מסתתר מאחוריו? מה הקשר בין דמיוננו לשטחי ההפקר הללו? מה נושאים האנשים בכלים שלהם?
סדרת התצלומים הבאה של גסטון נעשתה ביום האחרון למלחמת לבנון השנייה. "צילמתי ביום שהכריזו על הפסקת האש בלבנון", הוא מספר. "נסעתי לשם כדי להרגיש את המלחמה, היה לי חשוב להיות שם, לחיות את זה. גם את ההתנתקות צילמתי. אני מתחבר לישראליות בעזרת הצילום שאני מצלם, כך אני מרגיש ישראלי לכל דבר. היה לי חשוב לצלם באזור המלחמה, כי אז, כמו היום, ליוותה אותי התחושה שזו המלחמה שהיתה ולא היתה. היה במלחמה הזאת משהו לא אמיתי, לכן היה לי חשוב לצלם שם. הכוונה שלי היא שיש משהו במלחמה הזו שרוצים לשכוח. נראה לי ששום דבר ממוסד לא יישאר או ייבנה בעקבות המלחמה הזאת. כמובן שתושבי חיפה והצפון יגידו אחרת, אבל אני לא בטוח בכך לגמרי. הזיכרון הישראלי רוצה לשכוח את זה. באותו רגע שהתחלתי לצלם הרגשתי כאילו יצאתי לתרגיל אימון גדול, לא למלחמה. לא היתה שם אווירה כזאת. במלחמת המפרץ, נניח, היתה אווירת מלחמה אפילו בבאר-שבע, שבעצם דבר לא קרה בה. במלחמת לבנון השנייה לא הרגשתי שום אווירת מלחמה, לא בשדה הקרב ולא בארץ.
"בצילומים שלי רואים את הרכבים של המילואימניקים עומדים בשורה, רואים צילומי עשן ואבק, ואדמה חרוכה עם עקבות של טנקים או של כלי רכב צבאיים. בצילום שלי אני מנתק את המקום מהמציאות, תופס את הזמני. העשן והאבק המופיעים בצילום הם של הטנק שיצא מהפריים, רואים את מה שהשאיר אחריו".

גסטון צבי איצקוביץ' - מתוך הסדרה "משא"

טיכי: "חזרתי לצלם בנמל בן-גוריון הישן, במקומות שעברתי בהם כשעליתי לארץ מצ'כיה לפני 13 שנה. אתה מקבל אלפיים שקל ומונית שתיקח אותך לכל מקום שתרצה בארץ. הדבר המעניין בצילום השלישי הוא המפה על הקיר. חשבתי ששם תהיה המפה של הארץ, שבעזרתה העולה יכול להתמצא בישראל, אבל גיליתי שזו המפה של הפיליפינים"

אני חושב על משמעות אזורי המלחמה, על השטחים הריקים, אלו שנמצאים בין זמנים. אני חושב על העשן שנשאר אחרי הטנק, ועל דימוי הילדות של גסטון, על המקום שהוא נמצא בו כעת. האם כבר היגרנו סופית? האם עומס הדימויים הגלה אותנו למציאות אחרת? האם העשן והאבק שמצלם גסטון מרמזים על העתיד שמתהווה או על העבר שנמוג? המכוניות של המילואימניקים מסודרות כמו במגרש מכירות. האם הן מחכות לבעליהן בנאמנות או שהן המצבות שלהם? איזה סוג של מלחמה התרחש אצלנו בראש בזמן מלחמת לבנון השנייה, והאם יש בכלל הבדל? האם כבר היגרתי למרכז היקום, לקיפאון שבא לדרוש אותי?
את סדרת התצלומים השנייה צילם גסטון בבית-הקברות בהר הרצל שבירושלים. נראית בהם בריכה שהיא מצבת זיכרון של חיל הים. גסטון אומר שביום הזיכרון מפוזרים בה זרי פרחים עם שמות הנספים. בתצלום הראשון עמלים ילדים צעירים על נקיון הבריכה או תחזוקתה. עיני עוברות לתצלום השני, שבו נראית אותה בריכה מזווית אחרת. עכשיו היא ריקה, מוקפת עצים וצמחייה. על גדותיה מפוזרים פרחים וניירות, ומשתקף בה נוף העצים והשמים. לרגע חשבתי שאני רואה בתצלום רסיסי מים כתוצאה מאבן שנזרקה לבריכה, ציפור שזינקה לשמים או נפש תועה שנפלה מהם, אבל מבט שני מגלה רק את ההשתקפות של העצים מסביב לבריכה. אשליית נתזי המים הקפואים, שהיא השתקפות העצים, אינה מרפה ממני.

גסטון צבי איצקוביץ' - מתוך הסדרה "אוגוסט 06"

אני מניע את עיני מתצלום לתצלום. סמיכות הדימויים מגלה לי שהילדים הפכו לטיפות מים קפואות בחלל. אני לא יכול שלא לשאול את עצמי: האם הילדים המתחזקים ומנקים את האנדרטה אינם אלה העומדים למות ולהיות מונצחים על ידה? אבל הבריכה הזאת נראית גם כמו בריכה של קיבוץ, כפר נופש או קייטנה. האם יהיה מופרך לומר שישראל היא מדינת צבא המנוהלת בהיגיון פרוורטי, פרי התלות ההדדית שבין הצבא והמלחמה, המחייב אותו לשלוח את ילדיה לקרב ולמוות? להפוך אנשים למכונות המשרתות מוות והרג ונוחלות מוות והרג, כאשר בתהליך זה הופכים המתים לחיים יותר מאשר היו בחייהם, ומוגנים יותר מהחיים?
האינדיבידואל המבקש למצוא את מקומו בהיגיון הכלכלי-צבאי הופך עצמו לכלי המשרת את ההרס, ובכך מצמצם את עצמו לחומר, בשר חסר משמעות שהמוות ניזון ממנו. מעגל שאין ממנו יציאה. החברה הישראלית מסרבת לפגוש את פרצופו של הניהיליזם שנמצא מתחת לפני השטח. אני לא יכול לשכוח את דבריו של באלארד בהקדמה לספרו "קראש": "הדבר שילדינו צריכים לירוא מפניו אינו המכוניות והכבישים המהירים העתידיים, אלא ההנאה שלנו מחישוב הפרמטרים האלגנטיים ביותר של מותם".
בספרו "War Machine: The Rationalization of Slaughter in Modern Age" אומר דניאל פיק שהמלחמה היא הלא-מודע של הקדמה: כוח מוביל שאינו מזהה את המלה "לא", ולפיכך אינו יכול להיות מודחק. סירובה של האנושות לזהות את הניהיליזם שמתחת לפני השטח נוכח גם ב"קיסרות השמש" של באלארד.
אצל ז'ורז' בטאי נוכח צחוקה של התהום, הופך אותנו למתים ובאותו זמן חיים. צוחקים על כך שאנו בעצם כבר מתים. אצל באלארד הושתלה המלחמה בראשיהם של קורבנותיה הישירים, כמו גם בתודעת שאר האנושות, באמצעות הדימויים הקולנועיים, הטלוויזיוניים וכן הלאה. דימויים אלה, הממשיכים לפעול מתוך הלא מודע, הופכים את המוות ואת חלומות המוות לפטיש. ג'ים, בן דמותו של באלארד ב"קיסרות השמש", נשאר לעד בשדות הקטל של ילדותו, משחק בראשו לעד במלחמה ובכוחות ההשמדה שלה. אבל באלארד מצליח לעשות טרנספורמציה לכוחות הללו: לקראת סוף הסיפור מביט ג'ים בגווייתו של טייס יפני, ומזדהה עם המת. הוא מנסה להאכיל אותו, וחודר לעולם הזייתי שבו חוזר הטייס לחיים בזכות נסיונות ההאכלה שלו. הוא מביט בידיו בפחד ומרים אותן אל השמש. הוא מתכנן להחזיר לחיים את מיליוני הסינים שנהרגו, את ידידיו מהמחנה, את הוריו, את צוותי האוויר היפנים. הוא רץ חזרה למחנה וחוזה במתים המתעוררים. מאחד המתים הפך ג'ים לאל המחיה אותם.

גסטון צבי איצקוביץ' - מתוך הסדרה "אוגוסט 06"

תצלומי הבריכה של גסטון מזכירים לי גם תצלום אחר: "מחנה אנסאר, 1997" של גלעד אופיר, ובו בריכה נטושה במחנה צבאי נטוש בסביבה מדברית ("הצילומים שלי בדרך כלל בעלי אוריינטציה של זמן ומקום ברור, אפילו מקומות ידועים", אומר עליו גלעד, "אבל מבחינתי המקומות הללו הם פנטסטיים, פחות 'סיד ספסיפיק' ויותר 'דרים לנד'").
הבריכה בתצלומו של גלעד נטושה וחרבה, ובקרקעיתה שלולית מים ירוקה, אבנים, צמחייה, חפץ לא מזוהה (כנראה פנימית של גלגל אופניים). היא צבועה בכחול, שוליה בהירים יותר, מסביבה עצים ושיחים בודדים. האם ציפור עומדת בשלולית המים? במבט קרוב מתפוגג הרושם הזה, ועדיין לא ברור מה בדיוק מונח שם. האם רוח הבריכה הנטושה מייצרת מראות הזויים משל עצמה? האם אלה חלומותיה? חלומותיהם של אלו שטבלו בה? חלומות אלה שהיו האסירים והסוהרים באנסאר, ועדיין מרחפים שם כאילו נלכדו מחוץ לזמן ולחלל?
הבריכה הנטושה יבשה והוריקה: החיים והדמיון יבשו ונעלמו. הבריכה עתה היא מלכודת, בית כלא, אך בצורתה היא מעלה על הדעת גם מסלול המראה ושחרור.
בראיון למגזין הפנטזיה והמד"ב הצרפתי "Metaphors #71983" אומר באלארד: "אני חושב שארצות הברית גמורה. בעבר, כוחה האמיתי היה פסיכולוגי. היא הציעה דרך חיים חדשה, חלום. אבל לחלום האמריקאי נגמר הדלק, המכונית נעצרה. היא לא מספקת יותר את הדימויים, החלומות והפנטזיות שלה לעולם. לא עוד... הכל נגמר. עכשיו היא מספקת לעולם את חלומות הזוועה שלה – רצח קנדי, פרשת ווטרגייט, וייטנם".
תצלומי הבריכה הנטושה של גלעד אופיר ותצלומי הבריכה של גסטון הם דימויי הזוועה של החברה הישראלית, והם מחברים אותי גם לתיאור מ"קיסרות השמש" החצי אוטוביוגרפי: "ג'ים זכר את שובו לבית בשדרות אמהרסט ואת הוריו שולחים אליו חיוך רפה מכסאות מרגוע בגן. לצד בריכת השחייה המרוקנת גדלו העשבים פרע מעל כתפי הוריו והזכירו לו את הגומחות בסרפדים ששכבו בהם האוויראים היפנים המתים... אבל אמו ואביו חוו מלחמה משלהם. עם כל החיבה שהגו לו, הם נראו זקנים יותר ומנותקים הרחק".
הבריכה חסרת המים שהוריו של ג'ים יושבים לידה ריקה כמו חייהם. הוריו מזכירים לו את גוויות אנשי חיל האוויר היפני, שסימלו במשך שהותו במחנה תקווה וחופש. הוא בודד, אבל דווקא ההזדהות עם הוריו ה"מתים" והחמלה שחש כלפיהם מאפשרות לו טרנספורמציה, חזרה מעולם המתים.

***

מטען המזוודות ששאף להתגלות מונח לפניכם: מבוכי הבטון האור והמראות, נופי הפריפריות המשוכפלים, אזורי הגבול באשדוד, תצלומי שדה הקרב, מבואות הכניסה לבתים, הבריכות מרוקנות המים. מקומות שתחושת המציאות נעלמה מהם, אזורי חיץ מחוץ לזמן, ממתינים לגילוי מחדש.
"אני יודע יער", כתב חיים נחמן ביאליק בפתח הפואמה "הבריכה" מ-1905, "וביער אני יודע בריכה צנועה אחת: בעבי החרש, פרושה מן העולם, בצל של אלון רם, ברום אור ולמוד סער, לבד תחלם לה חלום עולם הפוך ותדגה לה בחשאי את דגי זהבה – ואין יודע מה בלבבה".