אהבה רודנית

בית-הסוהר, אחוזת היוקרה, המשפחה הקרובה: הדיקטטורה של ההגנה על-פי באלארד

עד שקראתי את "Running Wild", מעולם לא נתקלתי בספריו של ג'יימס גרהאם בלארד, וגם הסקרנות לא הובילה אותי לחפש מידע על אודותיו. כל שידעתי הוא שנולד בשנחאי ב-1930, ושהיפנים החזיקו אותו ואת משפחתו במחנה הסגר בשנים 1942–1945. עוד ידעתי שהתחתן ב-1955 ונולדו לו שלושה ילדים, שאותם גידל לבדו בשל מותה בטרם עת של רעייתו. הילדים היו צעירים מאוד כשאירע הדבר. ועוד פרט: הבמאי דייוויד קרוננברג ביים את הסרט "קראש" על-פי אחד מספריו. אפילו בסרט זה לא צפיתי.
אחרי קריאה ראשונה ב"Running Wild" חזרה ועלתה בזכרוני חוויה שהיתה לי באחת מנסיעותי. נסעתי בלב לבו של מדבר אריזונה, באוגוסט 1989, על הכביש הלאומי המחבר את סקוטסדייל לטאקסון. באחד הצמתים, באמצע שומקום, עצרה אותנו משטרת התנועה. בדיקה שגרתית. היינו לבדנו על הכביש והשקט היה מרשים. אחד השוטרים ביקש שנרד מהרכב ובדק ביסודיות את תא הנוסעים. מתוך סקרנות שאלתי אותו מפני מה זכינו לטיפול המיוחד הזה. נענינו שאסיר נמלט ממרכז הכליאה בלב המדבר, שנראה כמו במערבון הוליוודי, ושכן במרחק של כחמישה קילומטרים מהמקום שבו עמדנו. הבדיקה היתה חלק מהמצוד היסודי אחריו. השוטר האדיב המליץ שלא ניקח טרמפיסטים. בעודי נכנס למכוניתי, צד את עיני שלט בצד הדרך המפנה לאחוזה מפוארת. הפרסומת דיברה על גן עדן עלי אדמות בלב המדבר, מצויד במגרש גולף, מגרשי טניס, בריכות שחייה, מתקני ספא ושאר תענוגות מקובלים, אבטחה מרבית ופרטיות מוחלטת. למעשה, זה היה המשך הכביש המשני שחיבר את בית-הסוהר לכביש הלאומי. היינו עדים לשתי מערכות סגורות שנועדו להגן על דייריהן מפני האויבים החיצוניים, וההשוואה בין בית-הסוהר לבין האחוזה נראית לי כניסה מצוינת לעניין, וגם מובנת מאליה.

גם המערכת המשפחתית ניחנת בחזות יפה ופרחונית, כמו האחוזה, ומוגנת על-ידי חומות גבוהות של שתיקה, כמו בית-הסוהר: חזות שמאחוריה מסתתר לחץ אלים ובלתי נסבל

שתי המערכות הסגורות הללו – האחוזה מכאן ובית-הסוהר מכאן – מבוססות על אותה הפילוסופיה: הגנה המבקשת להיות יעילה נגד התוקפנות או האלימות החיצונית במובנה הרחב. גם הסימנים החיצוניים זהים: סיורי אבטחה המבוצעים על-ידי שומרים המצוידים ברובים או בכלבי שמירה, חומות גבוהות המוגנות על-ידי גדרות תיל או מגדלי תצפית, מצלמות פיקוח וכו'. היחס למערכת הסגורה מאופיין על-ידי מה שנראה ועל-ידי האופן שבו נתפש מה שנקלט. במקרה של אחוזת הפאר, ההנחה היא שהאדם מרגיש חופשי ובטוח ב"בית-הסוהר" שבו הוא בחר. בבית-הסוהר ה"אמיתי" הדייר מצוי, נגד רצונו ובכפייה, במסגרת הביטחון שאחרים בחרו בשבילו.
באלארד, שנולד בשנחאי, ודאי חווה התנסות מסוג זה: רובע הזרים בשנחאי היה גן עדן עלי אדמות המנותק משאר העיר, עצמאי לגמרי, מנותק מהמציאות. משום כך הוא היה מודע אך מעט למהפכה הסינית שהיתה אז בעיצומה. מחנות ההסגר היפניים, לעומת זאת, היו גיהנום תמידי.
המערכת המשפחתית נמנית אף היא עם המערכות הסגורות הללו. גם היא ניחנה במספר רב של תכונות אופייניות משותפות: חזות יפה ופרחונית, כמו האחוזה, המוגנת על-ידי חומות גבוהות של שתיקה, כמו בית-הסוהר, חזות שמאחוריה מסתתר לחץ אלים ובלתי נסבל בידי קרובים. לחץ זה יכול להיות לחץ פסיכולוגי ויכול להיות לחץ פיזי או שילוב של שניהם, עד כדי ניצול מיני, אונס, מתן עונשים כגון מניעת מזון או כליאה או ... כפיית אהבה, שיכולה להגיע עד כדי שיגעון. רוצה לומר, המשפחה היא שלב מעבר הכרחי אך מסוכן עבור הילד. הוא מגיע אליה צח ויוצא ממנה חבול ומצולק.

לכאורה, הילדים נכנעים בחפץ לב ובנימוס לדיקטטורה של האהבה. הם משחקים את המשחק של אי-קיומם בעודם מקריבים את ריגושיהם ואת תפישות המציאות שלהם. הם מעמידים פנים

הכפר פאנגבורן שבו מתרחשת עלילת הספר ניחן בכל המאפיינים של האחוזה שתוארה לעיל: וילות מפוארות, בריכות שחייה, אולם ספורט וכו'. אוכלוסייתו המדושנת – בסך-הכל עשר משפחות, העידית שבעידית מבחינת המעמד החברתי והכלכלי – מרגישה בטוחה מאחורי החומות הגבוהות של המתחם, גדרות התיל, מצלמות הפיקוח, הסיורים המצוידים בכלבים ובמכשירי קשר. החינוך שהמשפחות מספקות לילדיהן הוא חינוך נאור הספוג בהמון אהבה. ערכיה של חברה ליברלית ואנושית מועלים על נס, לפעמים עד כדי קיצוניות. בעלי הבתים מכירים אך מעט זה את זה. כל אחד חי על אדמתו או בתוך הבועה שלו. הילדים נפגשים בבית-הספר הפרטי ובמועדון הספורט. ביוני 1988 מתרחש דבר נורא בכפר: מתגלות גופותיהם של כל 32 תושביו המבוגרים, אשר נרצחו בבת אחת, וכל 13 ילדי הכפר נעלמו באופן מסתורי בלי להשאיר כל עקבות. לא ניתן להבחין בשום סימן של אלימות כלפי הילדים.
החקירה העלתה שהילדים שהו 24 שעות ביממה תחת פיקוחם הצמוד של הוריהם, שהיו קשובים להתקדמותם, לביצועיהם ולעיסוקיהם לפרטי פרטים. לכאורה, הילדים נכנעים בחפץ לב ובנימוס לדיקטטורה הזאת של האהבה. ההורים, הממוקדים בעצמם, משבטים את ילדיהם בדמותם שלהם, כדי שהם יוכלו להתגאות בעצמם ובהישגיהם שלהם, וכל זאת הם עושים מתוך אמונה שבכך הם מיטיבים עם ילדיהם. התנהגויות הילדים אינן יכולות להיות אלא אלה שההורים בחרו עבורם בהתאם לקריטריונים החברתיים שלהם. ההפך מזה היה נחשב לכישלון של ההורים. התהליך המתמיד הזה גורם לכך שההורים מבטלים את האותנטיות של הילדים באופן בלתי מודע, ומחדירים לתוכם את האישיות המעוותת שלהם. הם מכניסים את הילדים לתוך מצב בלתי אפשרי (lose lose situation), ייראה הדבר פרדוקסלי ככל שייראה: עליכם לאהוב אותנו, ההורים, בעבור כל מה שאנו עושים למענכם. הציווי הראשון הזה, המצווה ההלכתית הזאת, הם למעשה צו, פקודה. הציווי השני הוא כמובן שהילדים חייבים לנהוג כך מתוך הסכמה מלאה ולאהוב את הוריהם, קרוביהם באופן טבעי. זהו העיקרון של האילוץ הכפול. במבט ראשון, נדמה שהילדים מבינים זאת, והם משחקים את המשחק של אי-קיומם בעודם מקריבים את ריגושיהם ואת תפישות המציאות שלהם. הם מעמידים פנים, הם משתפים פעולה. זה משהו "מובן מאליו", האופייני לטבע היחסים האנושיים ולעולם באופן כללי. הסכיזופרניה הופכת למודל ספציפי של תקשורת. הילדים נכנעים לדיקטטורה של הורים השוללים מהם את בחירת החופש, את הבחירה בין פתרונות שונים, וההורים מחזקים את ילדיהם בכך שהתנהגותם יכולה להיות רק זאת: "מסירו?ת נפש מרצון". אין לחיים כל משמעות, אין הם יכולים להיות אלא מה שהם, משובטים. נבצר מהם אפילו לבחור את חשקיהם ורצונותיהם, שכן ההורים יודעים מראש מה הם ומגשימים אותם. כאילו הם מחזירים אותם למצב של עוברים הנחנקים בתוך רחם ללא חבל טבור.
כתגובה להתנהגות זו של הוריהם, הילדים בספר בנו לעצמם בחשאי חיים דמיוניים חלופיים, המכוונים לכל מיני מפלטים ומצוידים בקודים משלהם, בערכים ובשפות, בחיפוש אחר ריגושים עזים ואחר ה-אני הניצב מאחורי הראי של הוריהם. החיפוש אחר "חופש" בכל מחיר הפך ליעד העיקרי של חייהם, והם מוצאים אותו בעיתונים על נשק או מין. עיתונים אלה הפכו למכשירי החופש שלהם, ובמובן מסוים הם מכינים אותם לקראת ההתמודדות עם המציאות במטרה להגיע למימד חיים חדש, ללא עול האהבה המחניק הזה. כל כוחותיהם וכל דמיונותיהם מכוונים להשגת המטרה היחידה הזאת. .

הילדים נעלמו בלי להותיר עקבות. חודשיים מאוחר יותר, במהלך בדיקה שגרתית, פקח ברכבת מצא את עצמו פנים אל פנים מול ילדה בת שבע או שמונה, שאיבדה את יכולת הדיבור והתבטאה אך ורק בשריקות הדומות לאלה שהשמיע מייבש השיער במגע עם מי האמבטיה בשעה שחיסלה את אביה

ההשערה שעל פיה הילדים הם שביצעו את ההרג, המועלית בעמוד 26, מאומתת בעמוד 48. מתוך מרד ברודנות האהבה שהוריהם כפו עליהם, הם החליטו לחסל אותם. כדי להציל את מוסרו כלפי חוץ, כל ילד היה חייב לחסל את הוריו שלו. המבצע תוכנן, תוזמן והושלם בקפידה רבה. כמו פעולת קומנדו. נדרשו להם בסך-הכל שבע דקות כדי לפוצץ את ה"רחם", אחרי הכנה מדוקדקת שארכה חודשים רבים, ועשייה בפועל שארכה שעתיים ו-27 דקות. עד אז, הם חיו בכלוב זהב נטול בעיות, נטול עבר, בהווה ברור ומגובש, בועה שבה מסתובבים במעגל סגור, שכל רגש נושל בה מערכו וכל מעשה ממניעיו, מכוונותיו או מתוצאותיו, והפך למנוכר, למסולף, על-ידי אובדן ה-אני שלהם. פיצוץ ה"רחם" הוא מבחינתם נפץ שאיפשר להם לגלות את קיומם, בשעה שלא היתה בידיהם כל בחירה בין השלמה למרידה. זה היה המעשה המכונן הראשון שלהם, החף מכל רגשי אשמה או אחריות, מהסיבה הטריוויאלית שהם לא למדו את משמעותם של מעשיהם. בדרך זאת, הם העמידו דברים על דיוקם – דיוקם שלהם.
הילדים נעלמו בחיק הטבע בלי להותיר עקבות. באופן מקרי, חודשיים מאוחר יותר, במהלך בדיקה שגרתית בתחנת הרכבת ווטרלו, פקח ששמע מה שנדמה היה לו כיללות של חתול שנלכד מצא את עצמו פנים אל פנים מול ילדה בת שבע או שמונה, במצב גופני טוב, שאיבדה את יכולת הדיבור שלה והתבטאה אך ורק בשריקות. שריקות הדומות לאלה שהשמיע מייבש השיער במגע עם מי האמבטיה, בשעה שחיסלה את אביה על-ידי חשמולו במים. ההתנהגות המוזרה הזאת היא לעתים קרובות מנת חלקם של אנשים שעברו הלם פסיכוטי, והיא ניסיון שלהם לבטא או למסור את חרדותיהם ואת דאגותיהם. התברר שהיא היתה הילדה הצעירה ביותר בקבוצה. היא נמסרה בשלב ראשון למשטרה העירונית, והועברה אחר-כך לבית-החולים לילדים. שבועות אחדים מאוחר יותר, קומנדו מאורגן היטב, בפנים חשופות, חטף אותה על אפם ועל חמתם של השומרים המופקדים על "הגנתה", ואגב כך הרס מכל הבא ליד בבית-החולים. החוטפים הותירו את טביעות אצבעותיהם בכל מקום, ובכך הכריזו על קיומם בצורה שאינה ניתנת למחיקה או לערעור. הם השתייכו לכנופיית הילדים של פאנגבורן. שנים אחדות מאוחר יותר, הם ניסו לרצוח, בהנהגתה של אותה בחורה צעירה, שזוהתה בבירור על-ידי שומר הראש, את ראש הממשלה לשעבר, שהודבק לה הכינוי "אם האומה". הניסיון לא הצליח. המניע לרצח זה היה ככל הנראה הפחד להיבלע מחדש על-ידי האם הקדמונית והכל-יכולה. מדוע דווקא הצעירה ביותר? היא היתה כנראה המועדפת על המחבר.
נראה כי בלארד הושפע מהתיאוריות של רונלד ליינג (Laing), שהיה פסיכיאטר סקוטי, ולהלן תמציתן לפי הוויקיפדיה:

Laing stressed the role of society, particularly the family, in the development of madness. He argued that individuals can often be put in impossible situations, where they are unable to conform to the conflicting expectation of their peer, leading to a lose lose situation and immense mental distress for the individual concern. Madness was therefore an expression of this distress and should be valued as a cathartic and transformative experience.