שוטף ומתמלא / ביקורות

עם בוא הזיכרון

הזיכרון הוא המצאה מלנכולית ישראלית. על "מחסן זמן", התערוכה שחונכת את מוזיאון פתח-תקווה המתחדש

"מחסן זמן" – תערוכה קבוצתית
אוצרת: דרורית גור-אריה
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, עד 12.3.05

אכסניה חדשה לאמנות נפתחה לפני כחודשיים בעיר פתח-תקווה. אכסניה חדשה-ישנה, ליתר דיוק. המוזיאון העירוני לאמנות הושבת לשלוש שנים ארוכות, שבמהלכן נערך שיפוץ נרחב בחללי התצוגה של המוזיאון ובמחסן האוספים שבו. עם חניכתו המחודשת, הוכרז כי המוזיאון יתמקד בהצגת אמנות ישראלית עכשווית, וכי בראש מעייניהם של פרנסי המקום נמצא גם קידומם של אמנים צעירים הנמצאים בראשית דרכם.
התערוכה הראשונה, החגיגית, שגובשה בחלל המצוחצח והמסויד של מוזיאון פתח-תקווה נקראת "מחסן זמן".
כיצד ניתן לכמת זמן ולאחסנו כפריט ממשי? מהם הסממנים הצרובים בנפש האדם ומעידים על הצטברותו של הזמן? האם כולנו שבויים בעברנו ומקיימים בחיינו פולחן של שחזור רגשות ותחושות שכבר חווינו? לדברי האוצרת דרורית גור-אריה, ראשיתה של התערוכה נמצא ב"זרם מחשבות שאינו מרפה". הזיכרון עולה על כל תחושה אנושית קיימת, חזק ומסיבי מהן פי כמה, ולכן נצרב בנו עד כדי כך שאנחנו – בני-האדם – כל כולנו חלקיקי זיכרון מגובשים.
לצורך מסע בעקבות הזיכרון האנושי ומה שמתקיים בו בהווה גייסה האוצרת שמונה אמנים, כמה מהם בעלי שם וכמה מהם פחות. כל אחד ואחד מהאמנים נוטל חלק בשיח אלטרנטיבי, שלעתים מסריו חופפים אלה לאלה ולעתים הם פרטיים ואינטימיים.
בהקדמתה לטקסט הנלווה לתערוכה מאזכרת גור-אריה את פרוסט ויצירתו "בעקבות הזמן האבוד". "לא מה שאירע הוא המייצר משמעות", כתב פרוסט, "אלא האופן שבו נרשם בזיכרון". משפט זה, חלק מהניתוח הרחב של הזמן שמבצע פרוסט, הוא מעין מפתח להבנה והתמודדות עם העבודות בתערוכה. העבודות המעניינות הן גם אלו שיש בהן סתימות מסוימת, חידתיות שקשורה באופן הדקיק ביותר רק לזכרונו של האמן. להתרחשות שהובילה לאותו זיכרון אין משמעות בעבודה; ההקשר המחודש, הזיכרון הסובייקטיבי – אלו חשובים, והם שמעניקים ליצירה את המובן.

שי צורים, "מר האנטר"

כבר בכניסה נתקל הצופה בעבודתו המרהיבה של שי צורים, "מר האנטר" – מיצב עתיר מידות בהשראת גיבורי הקומיקס. מר האנטר הוא סופרמן, אם תרצו, או אגדת גבורה אחרת, והוא ממשיך את עיסוקו של צורים בגיבורי-על ובשאיפה להידמות להם. בעבודה הנוכחית מכליא צורים בין ראש אדם לגוף חייתי משונה. צורים יוצר פסל בהמשכיות. צורניותו של מר האנטר ברורה – הוא כל-יכול – אם כי גופו האחורי נראה כאילו הוקפא תוך כדי תנועה. בכך מצטרף האמן לשרשרת ארוכה של אמנים העוסקים בתיעוד של זמן ותנועה. בעוד שלעתים נופלת יוזמה אמנותית שכזו למלכודת הקלישאה, מצליח צורים – בעזרת עבודה מדוקדקת ושובת עין – להפגין מקוריות.
משם עובר הבא למוזיאון אל העבודה הגדולה, המורכבת, המפעימה והמטרידה ביותר. המיצב של יהושע נוישטיין חוצב רגשות בסלע, רגשות שכלל לא ידענו שקיימות בתוכנו, והנה, בבנאליות משוועת, הוא מסיט אותן למרכז הבמה.

"מה שכחתי". יהושע נוישטיין

שער חשמלי ענק חוסם את הכניסה שמובילה למיצב של נוישטיין, והוא נפתח ונסגר לסירוגין באוטומטיות מרעישה. כשהוא נפתח חומק הצופה אל פנים החלל, ושם ממתינים לו גזרי נייר שהושלכו על הרצפה כעלי שלכת, וגליל גדול של ניילון-בועות (פץ-פץ) נתלה במרכז החדר. גליל הניילון נמשך עד לתקרה ויורד חזרה, נוסך על העבודה תעשייתיות מדומה, אם כי שילובו של נייר הפץ-פץ הנוישטייני, המסמל ארעיות וזמניות (רגע מלא בבועותיו ורגע אחרי חלול, משומש, חסר-תכלית), משתלב היטב עם עלי השלכת המסמלים את בוא הסתיו. הסתיו גם הוא עונה של ניגודים: מחד גיסא הוא עגמומי, מדכדך, מסמל הרס ואובדן לאחר חיותו של הקיץ, ומאידך גיסא הוא עונת ההבשלה, תקופה של שפע, של פריון, של רומנטיקה ואופטימיות. בכך, ובשער המטריד שנרעד ונטרק כל רגע, יוצר נוישטיין גוף אחד, זמני, חבוי מאחורי חומות של זמן, מאיים להתפורר אך עדיין קיים – לעתים בזיכרון ולעתים ממשי לפנינו.
רויטל בן-אשר–פרץ בונה מיצב שמצטרף לעיסוק המתמיד של אמנים ישראליים בהנצחה. בהומור שחור ונהדר היא מציבה שורה של אנדרטאות לעציצים. במשך שנתיים אספה האמנית את פרחי הקמילה שנשרו מן השיח בביתה, ולכל אחד בנתה קבר קטן ועליו ציינה את תאריך נשירתו. הציון נכתב על פתקים ביתיים שעליהם בדרך-כלל נכתבים תזכירים: מכתב אהבה קטנטן של בעל שיצא לעבודה, רשימת תרופות שיש לרכוש, כתובת נחוצה לפגישה עתידית. כך מקישה בן-אשר–פרץ על מהותה של ההנצחה. האם העיסוק האובססיבי בה באמת נחוץ לנו בבניית הזיכרון? היא משתעשעת גם במשחקי לשון ובקשר הנסיבתי שנוצר בין תזכיר (Memo) לבין הזיכרון (Memory).

ורדה גצוב, "טל"

שלוש העבודות המוצלחות ביותר בתערוכה הן שתי אלו שהוזכרו לעיל, וזו של ורדה גצוב, "טל", שמציגה את חשיבותו של הנוף, של המקום הקונקרטי, שקיים לא רק בזכרוננו אלא גם בזכרונם של אחרים. מישל פוקו כבר חקר את התקיימותם של מקומות בזיכרון, של מעין עולם רפאים קפוא שנשמר כפי שהוא, חסר יכולת השתנות, עולם שמאופיין בזיכרון של הנוף, שהוא על-זמני ואינו בהישג ידו של האדם. כאן משנה גצוב את תוואי השטח ויוצרת הרים וגבעות בעזרת מיטות ומגבות רחצה, שכבה על שכבה. שלוש מיטות ושלוש-מאות מגבות מרכיבות נוף אלטרנטיבי, ביתי, ולפתע הטבע האינסופי נכנס אל האינטימי והאנושי, ושני הניגודים מתמזגים באופן זה או אחר, והם מעוררים אכזבה ממה שציפינו לראות (נוף) והפתעה ממה שמתגלה (מגבות).

הזיכרון הוא המצאה מלנכולית ישראלית. נסו, רק לשם בדיקה, לחפש את המלה "זיכרון" במנועי החיפוש באינטרנט – ומיד תבינו מדוע. שלושת הדפים הראשונים יציינו ימי זיכרון ממלכתיים, אתרי הנצחה לנופלים ורשימות נפטרים מפורסמים. הזיכרון הקולקטיבי הוא טרגדיה. אין זה פלא, אם כן, שקמה יוזמה אמנותית ושואפת לדחוק, לצד המלנכוליה, מטענים נוספים שנלווים בזיכרון. היא מאפשרת קיום פרטי של היזכרות והתרפקות. היא מעצבת את האדם כמכלול שלם של מטעני עבר שמגבשים אותו לכדי מה שהוא בהווה, ואולי אף מעניקה לו שיעור לעתיד. כמו שכתב ארתור סי. קלארק בספרו "שירת הארץ הרחוקה", "ביום מן הימים ייעלם הכאב, אך הזיכרון יישאר לעולם".

עוד פרטים במדריך התערוכות