שוטף ומתמלא / ביקורות

"ליל הנדודים של חדוה שמש"

רוח עזה של גלות נושבת מהיצירות. גלות כגלותו של האינטלקטואל של אדוארד סעיד: תמיד בשוליים, לעולם לא מסתגל

עם הכניסה לחלל הגלריה-החדשה מתעוררת תחושה של מקום אחר - פועל יוצא מהאסתטיקה של העבודות המוצגות בתערוכה, רובן מעשה ידיהם של תריסר אמנים ממוצא רוסי החיים בירושלים ופועלים זה לצד זה, כקבוצה בעלת אג'נדה של ממש. דיאלוג מוזר מתקיים בין העבודות הללו ובין אלו של שלושת האמנים הישראלים הילידים, שמציגים אסתטיקה סותרת. ועוד: בניגוד לרוב התערוכות בגלריה-החדשה, "ליל הנדודים של חדוה שמש" הוצגה במשך שבוע אחד בלבד. תערוכת ביניים, כזו שמשתתפיה רצו להציג ויהי מה. תרגיל הישרדות, אולי, החיוני להישרדותם של אלו שנופלים תחת הגדרתו של אדוארד סעיד לדמות "האינטלקטואל הגולה".
הגלות, אמר סעיד, אינה רק סיטואציה ממשית. היא מצב מטפיזי, כזה המעמיד את האינטלקטואל הגולה בעימות עם החברה שבה הוא חי. חברי הקבוצה מזדהים עם התחושה הזאת, של "להיות בשוליים, לעולם לא מסתגל עד הסוף. לעולם בתחושה של להיות מחוץ לחברת של המקומיים". התחושה מהדהדת בעבודותיהם. אף שהאמנים הרוסים במוצאם הם בוגרי בצלאל, רובם מהמחלקה לעיצוב בקרמיקה וזכוכית ומיעוטם מהמחלקה לצילום ואמנות (להוציא נטלי וולקוויץ-קוזנטצובה, שלמדה במוסקבה), כולם תופסים את עצמם כמצויים מחוץ לשיח של הזרם המרכזי באמנות הישראלית.
את תחושת הגלות הסובייקטיבית מחזק המיקום הגיאוגרפי. ידוע שירושלים סובלת זה עשרים שנה ויותר ממעין גלות פנימית בשיח האמנותי המקומי, המתנהל ברובו בתל-אביב רבתי. הטעם למצב הכאוב הזה - מצב המוכר לכל אמן, אוצר או מבקר החיים בירושלים - אינו חסרונם של אמנים טובים, ואף אינו העדרם של אירועי תרבות אלטרנטיביים; הרי בשנים האחרונות מארחת העיר את אירועי הערת-שוליים של קבוצת סלמנקה ואת האירועים שעורכת הזירה הבין-תחומית, ועוד כהנה וכהנה. שורשיו, אומרים רוב אמני "ליל הנדודים של חדוה שמש", נעוצים במחסור בגלריות מבוססות ובהעדר גב כספי.

בוריס שפיצמן

מדובר, אם כן, בגלות כפולה ומכופלת: גלות מארץ המוצא, גלות ממה שהאמנים המציגים מגדירים כ"אסתטיקה המקומית", גלות מהשיח הדומיננטי. תחושת הגלות הזאת ("מצב ביניים", כתב סעיד, "לעולם לא בהשלמה מלאה עם המיקום החדש ולא לגמרי משוחרר מהישן... נוסטלגי, סנטימנטלי") מתגלה לעין מיד, בין אם בעמדה הדוגמטית החדה שבפסליה של איננה פולונסקי, בין אם בציוריו של אנדריי לב עם המראה הכאילו-אריסטוקרטי, ובין אם בצילומיה של מאשה דוצ'ובנאיה, ההופכים את נופיה המוכרים של ירושלים לעולם חידתי-גותי.
את עבודותיהם של חברי הקבוצה, אומרת האוצרת מרינה גנקינה, שהגיעה לישראל ב-1990 ועובדת בספרייה של מוזיאון ישראל,
מאפיינת אסתטיקה עזה של מלאכת מחשבת, כזו המעידה על תאוות דיוק, על מסירות לגימור ועל עבודה סבלנית מאין כמוה. האמן בוריס שפייזמן מעיד כי העיקר מבחינתו הוא דווקא הזריזות וההתמודדות עם הזכוכית והנחושת; דימיטרי פט, לעומתו, מדבר על אהבה כמו-פטישיסטית לחפצים "רפואיים" מעשה ידיו; עבור מקס אפשטיין מדובר בזכרונות אוטוביוגרפיים, המקופלים בצילום של נער המכוון לעברו אקדח.
חברי הקבוצה דוחים מכל וכל את מה שהם רואים כמאפייניה של האמנות הישראלית: השימוש ברדי-מייד, האסתטיקה של הכיעור ומה שהם מכנים "אמנות פוליטית". הצהרתם הפוליטית היא ההקפדה על כללי אסתטיקה מחמירים. זה גם הדבר שמעמיד את עבודותיהם בדיאלוג מוזר ומוחשי כל-כך עם עבודותיהם של המציגים הישראלים: עם עבודותיו של עמית פירסט, עם ספרי הלימוד הפלסטיניים שערמה חנאן אבו-חוסיין ועם הציורים של יונתן הירשפלד, שבמרכזם האסתטיקה הפשיסטית ושלטון הגבר.

מסיבת סגירת התערוכה

שמה של חדוה שמש לא שורבב לכותרת התערוכה בכדי. בשנה שעברה אצרה גנקינה בגלריה-החדשה את התערוכה "גן-עדן", ושמש, הרואה בגלריה מעבדה שיכולים להתרחש בה דיאלוגים מסוג חדש, פנתה לגנקינה וביקשה אותה לבחור מעבודותיהם של האמנים הפועלים בסדנאות במקום ולשבור בכך את בידודם. גנקינה קיבלה על עצמה את האתגר, ונאבקה לעמוד במגבלות הזמן שנגזרו ממנו.
המשותף לכל האמנים המציגים, מספרת עכשיו גנקינה, הוא רגשותיהם החמים כלפי שמש שעומדת לבדה בדיאלוג עם הקבוצה זה כמה שנים, שנתנה להם מקום להציג את עבודותיהם, שהפכה את הגלריה-החדשה לביתם.

מבט על התערוכה