שוטף ומתמלא / ביקורות

אניסה אשקר

מחווה לוואן-גוך (הקטיף) 1, מחווה לוואן-גוך (הקטיף) 2, 2006, תצלום צבע

אניסה אשקר בוחרת לשים פרח בשערה. בכך היא מבצעת אקט המקודד בתרבות כקישוטי  ופתייני. פרחים רבים הרי נשאו משמעויות רומנטיות ומיניות מאז ומעולם: השושנה האדומה, הוורד הוורוד, שרשראות פרחי היסמין. אלא שאשקר אינה בוחרת בפרח רך, המיועד לקישוט, אלא מצלמת את פניה עם חמנייה עגולה וגדולה. הפרח הכבד והגדול, המזכיר בצורתו שמש מיניאטורית, מגחיך את "האקט הנשי" השגור של נעיצת פרח בשיער.
מעבר לכך, האקט ה"תמים" שמבצעת אשקר נטען גם במשמעויות נוספות. אשקר פועלת בתוך השדה התולדות-אמנותי, שהחמניות העגולות והצהובות זכו בו לתו ייצוג מובהק: הן "שייכות" לוואן-גוך, שתמונת החמניות המיתולוגית שלו הפכה לסמלה של האמנות המערבית. התמונה הקאנונית שוכפלה באינספור הדפסים, והוטבעה על מצעים, מפות, תמונות וכל אביזר שעולה על הדעת. דימוי החמניות, שרודד לכדי קיטש המוני וזול, הפך לאחד האייקונים השחוקים ביותר של תולדות האמנות המערבית.
באמצעות שימוש בחמנייה אמיתית מבקשת אשקר להפיח חיים בדימוי שנשחק עד זרא – אך החמנייה הגדולה מדי מייצרת חוסר תואם, חוסר נוחות. בכך מרמזת אשקר על מעמדה ועל עמדתה ביחס לעולם האמנות כאמנית פלסטינית החיה ופועלת בישראל. הדגם הסימבולי שמכוננת החמנייה מכפיף את דיוקנה של אשקר לתו-התקן המערבי השולט בזירה האמנותית. ואולם, דווקא לנוכח כפיפות זו מישירה אשקר את מבטה אל המצלמה, כמו מבקשת לומר לנו, הצופים: "ראו, הנה דיוקני עם חמנייה". יחד עם העמדה הלעומתית שמנסחת התמונה, הנוכחות של החמנייה מייצרת גם מראית עין של קרבה ושוויון ערך. שוויון הערך נוצר גם בשל צביעת פניה של אשקר בצהוב, יחד עם השירה הפיוטית שנכתבה על פניה בערבית: "צובעת את חזרתך בריסי, בצבע חוטי השמש המוזהבת". מנקודת מבט זו נדמית האמנות שמייצרת אשקר כמרחב שמנביט יופי, המתחרה ביופי המקודד והמתויג שנצרב בדמותו האיקונית של הפרח.