שוטף ומתמלא / ביקורות

ג'וזף בויס במחסום קלקיליה

תמר רבן, "אבן נייר ומספריים", במת מיצג, 14.8.04

"אבן נייר ומספריים" של תמר רבן הוא מיצג מרשים, עשיר במחוות ויזואליות מדויקות, שכמו מבהירות למי ששכח מה הם היתרונות שיכולים להיות למדיום: בפשטות דלת אמצעים רבן מרכיבה משפטים מנוסחים היטב מחומרים, סמלים ואסוציאציות.
העבודה נוצרה בעקבות פעילותה של רבן בארגון מחסום-Watch, העוקב אחרי התנהגות חיילים במחסומים. באחד הביקורים של רבן במחסום קלקיליה עוכבה משאית בקר לצד הדרך במשך יום שלם. בתנאי החום והצמא נפח את נשמתו אחד העגלים שעל המשאית. "אבן נייר ומספריים" מספר לנו את סיפורו של העגל, ובאמצעותו מנסה להעיר הערה על ההתקרנפות שמביא הכיבוש. בסיום המופע כותבת האמנית על הלוח: "איך להסביר את המפה לעגל מת בעברית?".
למרות עבודת הרוקחות המיומנת של רבן, יש במופע שתי בעיות יסודיות שמעוררות התנגדות מסוימת.
הבעיה הראשונה היא שמעמדו של העגל נשאר נותר לא ברור גם לאחר המופע. האם סבלו מתפקד כאן כמטאפורה לסבל שמביאה מדיניות של כיבוש, דיכוי והתנחלויות? או שאולי רבן מבקשת, בצלה של מדיניות כיבוש, לדבר בשם סבלו של העגל באשר הוא עגל? תקוותי היא שהמיצג מבקש ליצור קשר אנלוגי ולא מטאפורי בין סבלו של העגל לסבלות הכיבוש; כדי להבהיר את ההבדל בין אלו, ניתן אולי להגות בהבדל שבין המשפטים "סבלו הוא כמו הסבל של אחיו" ו"סבלו הוא כמו נשירתם של העלים בסתיו". במיצג של תמר רבן לא מתבצעת הכרעה בין שני אלה, ובשם זכויות בעלי-החיים צריך גם לומר שהם סותרים זה את זה: ייצוג מטאפורי של סבלו של העגל מוחק את הרלבנטיות שלו כסבל אמיתי.
הבעיה השנייה נוגעת למשפט המסכם את המופע, שבו כאמור שואלת רבן כיצד להסביר את המפה לעגל מת. המשפט הוא התייחסות ישירה לאחד המיצגים המפורסמים של ג'וזף בויס, "איך להסביר תמונות לארנבת מתה" (דיסלדורף 65'). באמצעות ההתייחסות לבויס, רבן עושה ניסיון שאפתני לחבר את התוכן המקומי-פוליטי להקשר היסטורי ופנים-אמנותי רחב. אלא שבניגוד לחיבורים אחרים במופע, כאן התפר נשאר גס.
הקשר בין האמנות הישראלית לחייו-עבודתו של בויס הוא קשר מיוחד, כידוע, ואין ספק שהוא עובר גם בביוגרפיה של בויס, כטייס לשעבר בלופטוואפה. התרבות הישראלית, שצמחה במידה רבה בצל זכרון הטראומה של השואה, נמשכת אל האמן יוצא חיל האוויר הנאצי, וסיפור חייו זוכה להילה של זוהר אפל. אך מדוע הכרחי היה למתוח גם במיצג זה, העוסק בכיבוש, את הקשר לבויס – ודרך בויס אל זכרון השואה?
הגיע הזמן לנקות את השיח, גם זה שבתחומיה המסוגרים של האמנות, מן הצל הארוך של המשרפות ומחנות הריכוז. זמן רב מדי הופקע טבח היהודים באירופה מתחומי האבל האישי לטובת נרטיב הכורך אותו בציונות, בהיותנו אומה קטנה ומוקפת אויבים, ובמסקנה הלוגית הנובעת כביכול משתי ההנחות: ההתנחלויות. כשהמיצג של רבן מוסיף פרק בעיסוק האובססיבי של האמנות הישראלית בבויס, וממקם אותו דווקא בגדה המערבית, גם הוא חוטא בכך שהוא פותח צוהר שדרכו יכולים מושגים הנוגעים לזכרון השואה לשוב להתגנב אל הדיון על אודות הכיבוש.         

ביקורת זו ואחרות תופיע במגזין "טרמינל"  החדש, שיימכר בסניפי רשת סטימצקי.