שוטף ומתמלא / ביקורות

הכל, אבל להיפך

יורם קופרמינץ, חגי שגב ועומר שומרוני, אמן, אוצר ומבקר מוזיקה, מדברים על רפי לביא

רפי - יורם קופרמינץ

יורם קופרמינץ - פרט מתוך הציור "חתימת ידם"

"התחלתי את העבודה בשנת 1989, בזמן האינתיפאדה הראשונה, והיא עדיין לא הסתיימה. ציירתי דגלים של אש"ף. את המרכז השארתי לבן והזמנתי אמנים לחתום עליו. רפי הוא האמן החתום השלישי שנפטר, אחרי משה קופפרמן ולאה ניקל".

יורם קופרמינץ הוא אמן ובלוגר . חתימות האמנים נאספו בעזרתו של האוצר איתן הלל מגלריה מארי פאוזי ז"ל.

תעתוע רפי - חגי שגב

רפי לביא שיטה ותעתע בכולנו. הוא היה מודע לסתירות הרבות שהרכיבו את חייו ואת יצירתו, אך דרש מסביבתו דיוק ומוחלטות שאף אחד, כולל לא הוא עצמו, יכולים היו לעמוד בהם. הפרסונה הציבורית מטילת האימה על עולם האמנות הישראלי, הייתה בדיוק ההפך ממה שעשה בעצמו, ומה שדרש מעצמו.
הייתה סתירה בסיסית בין הופעתו ודבריו של רפי לביא ובין מה שכתב והטיף לו. אך סתירה זו לא הפריעה כלל לפרסונה הציבורית ולמותג "רפי לביא", מותג אותו עמל לטפח לאורך השנים. ייתכן כי לא הוא עצמו יצר את המותג "רפי לביא". אולי היו אלה רק תלמידיו ושוחרי דרכו, ואין בכך כל חשיבות, כי זו עוד אחת בסדרה שלמה של סתירות כה אנושיות וטבעיות המרכיבות את עולם היצירה.
אפשר לדמיין מה היה אומר כלפי אמן פלוני, לו היה נכנס לביתו-מקדשו ברחוב יונה הנביא. ניתן לדמיין את הדהוד רעמות הלעג והזלזול על ההזנחה וחוסר הדיוק, חוסר המקצועיות, הרשלנות בטיפול בעבודות אמנות כה חשובות, ועוד ועוד; כל אותם דברים שנגדם היה יוצא בעבודתם של עמיתים ותלמידים. הוא היה יוצא בזעם נגד חוסר המקצועיות של צייר שטוען כי כלל אינו אוהב לצייר – ואיפה היא אותה המחויבות והטוטליות שנדרשת מ"אמן אמיתי".
לו רפי לביא היה קורא על פרסונה אחרת כתבות וטקסטים שנכתבו בשמו ועל יצירתו, למענו ולתפארת יצירתו, היה יוצא, ודאי, באלימות מילולית, כנגד אותה פלצנות נוראית, גסות וחוסר דיוק בניסוחים מפולפלים; וכן, גם כנגד אותה שכלתנות עודפת, שמעלימה את הרגישות לקו ולתו תחת שטף מילים אין סוף.

רפי לביא תעתע ושיטה בכולנו, וגם בעצמו. הוא הבין את הסתירות המהותיות שעומדות בבסיס הקיום האנושי. הדרישות הנעלות כל כך שדרש מתלמידים ועמיתים היו דרישות של רוח ולא דרישות של חומר. החומר היה כמעט חסר ממשות. עבור אדם היוצר באמצעות החומר הפשוט סימבוליקה של רוח, של אוטופיה ילידית וילדותית, סתירה כזו היא הסתירה המהותית ביותר בחיים.

חגי שגב הוא אוצר.

המורשת של רפי לביא - עומר שומרוני

מספרים על המנצח האיטלקי הגדול קלאודיו אבאדו שאמר פעם על קרלוס קלייבר כי "הוא הגדול ביותר בינינו". את אותו הדבר אני אומר, כעת בלשון עבר, על רפי לביא: הוא היה מבקר המוסיקה הקלאסית החשוב ביותר בישראל. היה לו ידע מוזיקלי עצום, נדיר, ואוסף הקלטות לא נתפס במימדיו שאת כולו הכיר היטב. בערבי שני, שהפכו לשלישי, יצאו ההקלטות האלו מהארון למשחק השוואת הביצועים עליו כתב ב"העיר". בזמנו באתי לערבים האלו די הרבה, עד שעשן הסיגריות הבריח אותי משם סופית. למדתי מהערבים האלו המון, ואני מניח שזה נכון לרוב האנשים שבאו לשם.
עם רפי המבקר לא תמיד הסכמתי. הוא היה דעתן שנהנה להכעיס, ולהיות תמיד השונה והמיוחד. כך גם בציורים שלו, שנראו לי תמיד כמו עבודה של פרחח שמוציא לשון ארוכה אל העולם. כדי לחוות חוויה אישית היה צריך לקחת אותו בעירבון מוגבל: לקחת ממנו את מה שאפשר, אבל להיזהר שלא לאמץ את טעמו עד הסוף. יתכן מאד שזו דמות המבקר האידיאלי: מכיר לך דברים, מאתגר אותך לחשוב, אבל גם מאיץ בך שלא לקבל את דעותיו ולפתח תפיסה עצמאית. אני חושב שבסתר ליבו רפי לעג לחסידים השוטים שלו, והיו לו הרבה.
אבל מה שהכי בלט אצל רפי היא האינטגריטי. יושרה, בצורה הבסיסית ביותר שלה. הוא קנה הקלטות כמו משוגע. בלי הזמנות, בלי מתנות. מעולם לא הפך לחלק מהסצנה הממוסדת ולא נהנה מחסדיה. הכתיבה שלו היתה ישירה וחדה, בלי ללקק ובלי להתחנף. הוא גם לא התבייש לרדת על עמיתים שכותבים שטויות, שמשמשים כטכנוקרטים של ביקורת או שלא יודעים מספיק. זה מאד לא מקובל בעולם העיתונות, אבל לרפי היה מותר. יהיה מוזר בלעדיו. עצוב.

נראה לי לא מופרך לנסות לסכם את המורשת של רפי לביא בתחום ביקורת המוסיקה. רפי הציע קול יחודי ומובהק, שלפעמים כלל שטויות ("תווים זה לסטודנטים") אבל בדרך כלל היה הקול הבהיר והחד ביותר בסביבה. אני מעלה כאן כמה מהנקודות שהצלחתי לחשוב עליהן, בהחלט לא את כולן. עם חלקן אני מסכים מאד, ועם חלק אחר כלל לא. התגובות פתוחות, ומי שמעוניין יכול להוסיף. ובכן, נתחיל:
1. הטעם האישי קובע הכל. אין "טוב" ו"לא טוב". יש "יפה לי" או "לא יפה לי".
2. הקלטות יהיו לעולם מעניינות מקונצרטים חיים.
3. במצב העניינים בארץ כמעט ואין סיבה לצאת מהבית לקונצרטים.
4. הטעם האישי משתנה עם השנים, וזה בסדר.
5. העדפות יכולות להשתנות לפי היום והמצב רוח, וגם זה בסדר.
6. מוסיקה צריך לשמוע ולא לראות. שפת הגוף והמניירות של המבצע עשויות להשפיע על הערכת הביצוע השפעה שאינה רלוונטית לאיכות הביצוע עצמו.
7. הצרות של האמן בדרך להפקת המוצר לא מעניינות. הדבר היחיד שמעניין הוא התוצאה הסופית, קרי ההקלטה. ההקלטה הזו ניתנת להשוואה לעשרות הקלטות אחרות שכבר קיימות בשוק, ונשפטת רק לפי איך שהיא נשמעת.
8. מה שיש לאמן או לחברת ההקלטות לומר על הביצוע גם הוא אינו מעניין. מבקר שמצטט את החוברת הנלווית לדיסק במקום לכתוב את דעתו על הביצוע (בהשוואה לעשרות הקלטות קודמות שהוא מכיר ליצירה) הוא מבקר גרוע.
9. יש להימנע ככל האפשר מקבלת מושאי ביקורת במתנה. הביקורת הכנה ביותר יכולה להינתן רק על מוצר שקנית בכספך ואין לך שום אינטרס מול משווקיו.
10. תווים זה לסטודנטים. עיון בתווים בעת ההאזנה אינה משפרת את החוויה ולכן היא מיותרת.
11. מבקר טוב הוא זה שמקשיב להרבה מוזיקה ויש לו מושאי השוואה רבים, ולאו דווקא מי שיש לו רקע אקדמי או תיאורטי.

עומר שומרוני הוא מבקר מוזיקה ובלוגר.