מגזין / מוסף 1
| גלנדון ש. | 2004-04-28 15:30:52 |
לגאולה משיחית תחכו כל החיים, אבל לפיצה רק חצי שעה. על כן אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח: רכובו קטנוע, לראשו קסדה, ובידיו כיכר עגולה של גאולה. שליח הפיצה מאזין, מזין ומזיין (ויש גם פנג-שואי)
הרבה דיברו על גאולה, הרבה דיברו
על המשיח. זכריה הנביא, חמי רודנר, שלום חנוך. זה לא בא. אין ביטחון שזה בכלל יקרה;
אולי העולם כבר מקולקל מדי. שליח הפיצה, לעומת זאת, תמיד בא, ואם לא ימצא הבית אז
יטלפן. אין חור בעולם שנסתר מפניו. מיליוני שליחים – דמות אחת. משיח בן זמננו,
ובידיו כיכר של גאולה: עיגול צהוב-אדום-נוזל, טעים פחות או יותר, זהה פחות או יותר
בכל מקום בעולם.
אולי מדובר בטריביאליזציה של
הגאולה (הרי מהו הסיפוק הרגעי אל מול הנשגב), אבל הגאולה הסופית אינה נראית
באופק,
ואילו הפיצה
מספקת גאולה רגעית לכל דכפין: לש"ג הצעיר הקופא על משמרתו, לאיש ההיי-טק הוורקוהולי
הרעב, לאשתו הבלתי מסופקת שעוטה קומבניזון ורוד שקוף ומושכת את השליח למיטתה. בחיי
היומיום לא תועיל גאולה מונומנטלית. מה בסך-הכל אנחנו צריכים? הפוגה קלה בין חשבון
המים לחשבון החשמל, משהו שיפיס את דעתנו ויזכיר לנו שלא הכל חרבנה. מיליארד פיצות
מופצות ברחבי העולם מדי יום. לרגע הן גואלות אנשים ממצוקתם, משאירות חיוך ברוטב של
חתול שמנמן. מיליארד גאולות רגעיות יוצרות גאולה שלמה. הכי שלמה שאפשר למצוא. חוץ
מזה, לגאולה משיחית תחכו כל החיים, ולפיצה רק חצי שעה.
רובי החתיך: "היא פתחה לי את הדלת בבגד שקוף עם תחתוני מלמלה שחורים. היה ברור שהיא לא באמת מעוניינת בפיצה"
סיפור האשה בקומבניזון אינו מצוץ
מהאצבע. בגופי ראיינתי שליחים שסיפרו לי נפלאות עבודתם. נשים שביכרו גאולה
גופנית על משולש. ואני מצטט: "היא פתחה לי את הדלת בבגד שקוף עם תחתוני מלמלה
שחורים. היה ברור שהיא לא באמת מעוניינת בפיצה. צללנו טיק-טק לתוך המיטה שלה.
הגרביים של בעלה הציצו מלמטה. תוך עשר דקות החזרתי את התחתונים למעלה וטסתי לכתובת
הבאה" (רובי החתיך, שליח לשעבר, כיום מתקלט מוסיקה סליזית משנות השמונים). משיחים
עוטי קסדות נוסעים ברחבי העיר ומתמזגים באינטימיות רועשת עם רחובותיה, חלונותיה
ומיטותיה, חולקים את סיפוריהם עם כל נהג שרק יואיל לפתוח חלון בהמתנה ברמזור. אני
זוכר משיח אחד שעצר לידי בצומת קרליבך–חשמונאים וסיפר לי שהוא חש בחרא הזולג לו
בקסדה. האמנתי לו. אני מאמין במקריות וברוחניותם של נושאי הבשורה. השליח הפיצתי
מסתנכרן עם העולם ומכיל אותו בשעה שהוא מאכיל אותו. מאזין ומזין. רק בתום משמרתו
יוריד את הקסדה וינתק את הממשק.
מה
בסך-הכל אנחנו צריכים? הפוגה קלה בין חשבון המים לחשבון החשמל. מיליארד פיצות
מופצות ברחבי העולם, מיליארד גאולות
הגאולה נפרטה לפרוטות. מה בסך-הכל ביקשנו? זיקוקים, פטריות עשן, פרשי אפוקליפסה קוטלים את הרשעים במקלעים קלי משקל, מצבות מתעופפות בחוצות חולון, רוחות מרקדות בקריית-שאול, ומתוך זריחה ארגמנית בהר-הזיתים מגיח משיח על חמורו הלבן ואלוהים אחריו. מה הטעם בכל זה? אלוהים כבר גאל את האדם מעצמו פעם אחת. הציף הכל, נתן המפתחות לנח, קיווה שמעתה יחיו כל המינים בשלום ובאחווה תחת השגחתו של האדם. והנה, רק הגיע נח לקרקע בטוחה, הלך וזבח את החיות שהסיע, ואחר-כך דפק גם עוד גילוי עריות קטן. אין טעם. אז קיבלנו אספקה אינסופית של בצק. עם טעם.
בחינה אמיתית ואמיצה של תפישת שליחות הפיצה כשליחות של ממש מחייבת אותנו לתת את הדעת על כמה עניינים שברוח. הרי אם מטרתה של השליחות היא הזנה בלבד, אין פה בשורה. אם כל מה שנקבל הוא שובע שנרכש בכסף (לא מעט כסף), אין פה התגלות. הרי את הגאולה אין לשפוט במושגים חומריים. את הגאולה, באשר היא ביטוי להתגשמות רוחנית-אלוהית בעולם האנושי-חומרי, יש לבחון במישור הרוחני. נפרק, אם כן, את הפיצה ממרכיביה הגשמיים (גבינה, זיתים וכו'), ונקבל שלוש צורות גיאומטריות הנובעות ממרכז אחד: עיגול, מתומן, משולש (ר' שרטוט א').
