שוטף ומתמלא / ביקורות

המלך מת

עדיין אופטימי עדיין אופטימי עדיין אופטימי עדיין אופטימי עדיין אופטימי עדיין אופטימי עדיין אופטימי עדיין

דודו מת. אני יודע את זה, כי הייתי בהלוויה שלו והוא לא היה שם. קיוויתי שהוא יעמוד מחייך מאחורי דוכן וימכור את החוברת החדשה שלו. בסך-הכל זה יכול היה להיות טריק פרסומי מצוין. אבל לא היו שם דוכנים, רק ערימת עפר שכיסתה על הבחור המקסים עם הסניקרס. כשהגעתי, אח של דודו דיבר. מאוד דומה לו, יותר נמוך ושמנמן, אותם משקפיים. אחריו דיברה בתו תמי. אחר-כך השאירו את המיקרופון פתוח, שידבר קצת הקהל. בית-קברות יפה יש בקיבוץ נען. לא צפוף במיוחד.
שבועיים קודם דודו התקשר אלי, נרגש כולו לרגל פרסומה המתקרב של "ספרות זולה". על אף הווליום העצום של יצירתו, זה היה הדבר הכי עצמאי שעשה אי-פעם, הכי קרוב לנירוונה. הוא היה חמוד כולו, וכשהנחתי את השפופרת היה לי חיזיון מוזר. ראיתי בדמיוני את ההלוויה שלו. הרבה אנשים עמדו סביב הקבר, המשפחה היתה באמצע. הם ביקשו מהנוכחים לדבר, אבל איש לא פצה פה. היה שקט נורא, אז פסעתי קדימה ודיברתי.
לפני שנתיים וחצי דודו נחת אצלי בבית. הוא בא להעיר אותי, להזכיר לי שאני לא סתם צייר, אלא קומיקסאי. על הדרך, גם איזבלה התעוררה. חודש אחר-כך נחתתי אצלו בצייטלין ודיברנו על איך מזניקים את הקומיקס העצמאי מדשדושו. יחד המצאנו את חבורת A4. אני הבאתי את הרעיון והפורמט, הוא נתן את השם ואת האידיאולוגיה הפלורליסטית. אף פעם לא לקחתי קרדיט פומבי על העניין הזה, אבל יש דברים שצריך לסגור. חבורת A4 המריאה אל-על בזכות האנרגיה הבלתי נלאית של דודו, בזכות הגיבוי וההתמסרות שלו לפרויקט, שלא לדבר על מכונת הצילום שלו. אחר-כך הוא הפליג הלאה, משאיר סצינה עצמאית מלאת יוצרים ואמוציות, חיה ובועטת אחו-שרמוטה.
ההלוויה היתה שידור חוזר של החיזיון שלי. המיקרופון הפתוח נותר מיותם. שתיקה מעיקה. כל-כך הרבה אנשי תקשורת היו שם, כאלה ששופכים למחשב אלפי מלים כל יום, ואף אחד לא פסע קדימה. אולי כי לא היתה שם מצלמה. אז פסעתי קדימה ודיברתי.

הי, אני גלנדון. בזכות דודו גבע גיליתי את הקומיקס כשהייתי ילד. כשעשיתי קומיקס הוא עודד אותי להמשיך, וכשהפסקתי הוא בא להעיר אותי. אני רוצה להגיד לך שאתה גדול. אני לא מאמין שהמוות הוא דבר סופי, אז אני יודע שאתה פה בסביבה. מי ייתן והשמים יתמלאו בגעגועיך הברווזיים. נתגעגע אליך. תודה שעזרת לנו ליצור פה סצינה עצמאית. איזבלה והבנות שולחות אהבה ונשיקות. אני אוהב אותך.

שנתיים אחורה: חור בסערה

אני מביא כאן במלואו את הראיון "חור בסערה", שעשיתי עם דודו ל"42 מעלות" לפני כשנתיים.

על תיבת הדואר רשום "גבע". כל-כך פשוט ותמציתי. ללא שטרודל. לחתיכות האיכותיות המחפשות בשלים ילדותיים (בקרוב 53), אסגיר שמדובר באזור חניה 2. פעם זה היה הפטיש שלי, למצוא תיבות דואר של מפורסמים ולנעוץ בהן קומיקס מחתרתי על A4. כך פגשתי את דודו לראשונה, באמצע שנות התשעים, על ספסל עץ במוסד הקולינרי ההיסטורי בייגל-אמריקה. הקרומים בין רגליו היו אז מלאי יבלות מהמרקחה של העיתון בקרליבך, והוא הזמין אותי לבייגל וקפה. היה לו שם ברטר, כי הוא עיצב להם את כוסות הנייר. אני חייב להודות שחשבתי שהוא חנון. צנום כזה, עם משקפיים. גם אני צנום עם משקפיים, אף שהתרחבו לי הכתפיים לאחרונה. הערצתי אותו ובזתי לו בו זמנית. ככה זה עם צעירי קומיקס. אבל היום אני חתיך נשוי, ולכן מפויס. בעיני, גבע הוא האמן המשפיע ביותר שיש כאן.

"אנשי האמנות מתנהגים כמו בקומוניזם: זה ברור כי זה ברור. האמנות היא איגוד מקצועי עם דיבור של רוקחים בכתב לטיני לא ברור. העבודות מיועדות לעשירים בלבד, לא לעמך. קומיקס זה אמנות לעמך"

הפעם נפגשנו בבית שלו. תפאורה ספרטנית פונקציונלית. הכל ערוך לשליפה במדפים ובמגירות, לצד מכונת צילום ושולחן עבודה. הוא עובד בשיטה מאוד מסודרת: גוזר, מדביק, מגדיל ומקטין, מצייר ומוסיף בועה. מייצר את החומרים שלו בקצב אש. כמויות שעולות על אלה של כל האמנות הישראלית והיהודית לדורותיה. דודו הוא איש ענייני ומקסים, ומיד הזהיר אותי שכבר ב-1975 סגר עיתון סטודנטים. זה היה עיתון ששמו "לילית", והוא עשה שם קומיקס על סופר-גולדה ועל בגין. "תוך חודשיים סגרו להם את ההקצבות ממשרד ראש הממשלה ומהסוכנות", הסביר תוך הכנת קפה, "אבל מה, עמדו במלחמה על חופש הדיבור".

חופש הדיבור הוא משהו חשוב מאוד מבחינת גבע. הוא אפילו הפסיד בשבילו בבית-המשפט העליון. עכשיו הוא עצבני על סימפוזיון שהשתתף בו, "אמנות בשעת מלחמה". "כולם שם", הוא אומר, "התיישרו לפי הקו של דגנית ברסט. אמנות צריכה לדבר על אמנות. פוליטיקה זה זילות. שאלתי אותה: את מעורבת בכלל? את חלק מהמדינה? זה לא סתם נוגע לך ברגשות? אנשי האמנות מתנהגים כמו בקומוניזם: זה ברור כי זה ברור. האמנות היא איגוד מקצועי עם דיבור של רוקחים בכתב לטיני לא ברור. העבודות מיועדות לעשירים בלבד, לא לעמך. קומיקס זה אמנות לעמך. אהרן, הבן שלי, סופג קליפים, פרסומות וחומר ויזואלי ברמה פי מאה ממה שאני ספגתי. למה לו ללכת למוזיאון? היתרון של הקומיקס הוא שמראש הוא בזוי. אפשר לעשות בו הכל. אני קופץ על הגדר בשביל האנשים, וזה עושה לקוראים קתרזיס. הם שמחים לראות שאנחנו מורכבים מחומרים פסיכיים. זה מאבק על חופש הביטוי, ואני אופטימי".
תלוי אצלי הפוסטר הזה: הברווז הולך בקושי, חבול על קביים, בלבו תקוע חץ ובגבו שיפוד, אך הוא נושא את דגל האהבה. קוראים לזה "עדיין אופטימי".

"בכיתה ח' צומחות שיערות בבית השחי. אתה נכנס לעולם המבוגרים, שבישראל זאת מלחמה מאד קשה. צבא. בחורות הן לא סתם חברות. נוצר דו-שיח עוין, תחרות. אסור לתת יתרון למתחרה פוטנציאלי, ולא לגלות את רחשי לבך כי יעשו מימך חנון. מכינים אותך לצבא, אחר-כך למדינה. ילדים מפסיקים לצייר בגיל הזה, והולכים לשחק כדורגל. מי שנשאר דפוק לנצח, ואמא שלו תגיד: 'איזה כיף לך, הבן שלך בטכניון. שלי מתעסק בקומיקס'"

במרתפים של גבע נרקמת עכשיו מהפכת הקומיקס. הוא מראה לי קומיקס חדש שלו על A4 מקופל לשניים, "פטמות לוהטות בציריך". זו דרמת מתח מקורית בעקבות ספרו המהולל של פיודור דוסטוייבסקי. "החטא ועונשו", מהדורת הכיס. גבע קרוע על דוסטוייבסקי. הברווז ג'ו דספרדו רוצה להיענות להפצרותיה של אינגריד האקורדיוניסטית, אך חושש להסתבך עם אהובתו השיננית הבלתי מושגת. שלא במפתיע, הוא נופל למלכודת של זאב אכזר. המיני-רומן המקופל הזה אמור להיות יריית הפתיחה של המהפכה. אם היינו חיים במדינה מתוקנת, היתה צריכה ההפיכה להיות דווקא נגד גבע, הזקן ששולט בזירת הקומיקס, אבל החתרן הבלתי נלאה הזה הוא בלתי הפיך במפגיע, ויהיה הראשון שימרח את עצמו בזפת. הנוצות כבר בילט-אין. אני חושד בו שהוא מסתפח לציירי קומיקס צעירים כדי למוטט אותם, אבל אני נוטה לחשוב ככה על כל מי שנחמד אלי.
לפרויקט הנוכחי חברו לגבע כמה ציירים מהאנדרגראונד. כל אחד מייצר חוברות על A4 מקופל, חבר מביא חבר, ואולי יהיה גם פסטיבל. אף פעם לא התקיימה כאן סצינת קומיקס, בעיקר משום שאין מו"ל רציני בתחום הזה. קיום סצינה דורש טפטוף חומרים קבוע, בניית קהל וכל מיני דברים כאלה. מה ששורד זה בסך-הכל אקטוס-טרגיקוס, ספריית אנגלמאיר ואימפריית גבע. חוץ מזה, אף אחד לא הצליח ליצור פה קומיקס לאורך זמן. דודו וחבורתו משדרים נמוך לגובה הרחוב, למקום שאליו מתנקזת הג'ורה. לפי התיאוריה של דודו, צפוי בום של קומיקס. אנשים יציירו את מחשבותיהם ובועות דיבור יעופו באוויר. "זה המצב", אומר גבע. "עכשיו יש באז לקומיקס". אסימון הקומיקס נפל לו בכיתה ח', כשהתפרסם בארץ לראשונה קומיקס למבוגרים. טור של דוש בעיתון "מעריב", טקסטים פילוסופיים על החיים, שרץ כמה חודשים.
גבע: "בכיתה ח' צומחות שיערות בבית השחי. אתה נכנס לעולם המבוגרים, שבישראל זאת מלחמה מאוד קשה. צבא. בחורות הן לא סתם חברות. נוצר דו-שיח עוין, תחרות. אסור לתת יתרון למתחרה פוטנציאלי, ולא לגלות את רחשי לבך כי יעשו ממך חנון. מכינים אותך לצבא, אחר-כך למדינה. מפסיק הדיבור התמים ומתחיל האינטרסנטי. תתחיל לחשוב טוב על מה שאתה אומר. ילדים מפסיקים לצייר בגיל הזה, והולכים לשחק כדורגל. מי שנשאר דפוק לנצח, ואמא שלו תגיד: 'איזה כיף לך, הבן שלך בטכניון. שלי מתעסק בקומיקס'. בכיתה ח' התחלתי לחשוב על אמנות. גם לפני זה ציירתי כל הזמן, אבל עכשיו התחלתי להיראות חריג. ניהלתי שיחות פרטיות עם פיקסו ושאגאל מול הלמפה. בטירונות כבר מצאתי שני חברים עם חצ'קונים. דספרדוס שאפשר לדבר איתם על 'Mad מגזין'".

גבע עובד על ספר חדש. הוא מייצר אותו ישר לתוך ספר סקיצות, בעטיפה שחורה נאה. הטורים מתפתלים זה בתוך זה כמו פסיפס. ביקשתי ממנו לפרסם את עמוד הפתיחה של "קופיקו באושוויץ". קופיקו, הצבר שכה אהבנו, כלוא במחנה הריכוז, מתעמר באנשי הגסטפו המיוזעים וצועק להם: "נה!". באמת, איך לא חשבו על זה אז. "קופיקו באושוויץ" הוא התפתחות נועזת של "צ'יפופו באברסט", שהופיע בשנות השמונים בטור "אהלן וסהלן". לצערי, שוב עקף קופיקו הקליל את צ'יפופו הקוסמופוליטי, העדין והמופנם.
גבע פוסע במופגן על גבולות הפקעת זכויות יוצרים. עבורו מדובר במלחמה על חירות אמנותית. ב-1991 הפסיד 60 אלף שקל לדיסני כשהשתמש בדמותו של דונלד דאק. "וולט דיסני, האיש שהביא לנו את העכבר, שגופתו מוקפאת כרגע, היה חובב ילדות צעירות, אוהד המשטר הנאצי. זה לא הפריע לדיסני לטעון שהם מייצגים את ערכי המשפחה, ושלצייר את דונלד מזיין תרנגולת זה לא בסדר". הפעם הוא משתמש בלוגו ובדמות של קופיקו ומתבסס על פסיקת השופט שמגר, שקבע כי לקיחת דמות מותרת לצרכים של פרודיה.
קופיקו של תמר לזר-בורנשטיין לא התפרש בזמנו כמדע-בדיוני, אך חזה את דמותו של הפוסט-ציוני הקוסמופוליטי: הבחור המגניב עם הבלורית. קופיקו הומצא כאתוס נגדי לאושוויץ, הצבר שאינו פתי, ועכשיו הוא פוגש לראשונה את אויבו הגדול. כיצד יתגבר על הקצין הנאצי השמן? אני חושב שהחיבור בין השניים יוצר משל מאוד רלבנטי. החזרה לאושוויץ היא מצרך נדוש באמנות הישראלית לאחרונה. השואה הפכה לנטל על צווארינו הקופיפיים, ואנחנו מעדיפים אותה בסיכה מעוטרת או באריזת פלסטיק. העבודה של דודו תופסת אותנו בזמן של איבוד ערכים, דבר שנראה לי שהוא דווקא מצדד בו. איבוד ערכים יוביל לניתוקה הסופי של הבועה התל-אביבית ולחיזוק סצינת הקומיקס.
"מה שיקרה זה היפרדות בינינו – כל האנשים הקוסמופוליטיים שחיים פה ורוצים נורמליות, מתביישים במדינה ורוצים לעשות אמנות – ובין המדינה. הבועה התל-אביבית הולכת לקראת הישגים אדירים. ככל שהמדינה תישטף ימינה, תל-אביב תעופף אי-שם שמאלה. אני מתכוון לתל-אביב כסביבה רעיונית, כקונספט העיר החילונית היחידה פה. מה יש לי לדבר עם ש"סניק? פעם היינו ציונים, ועכשיו אין על מה להילחם. אין סיכוי להשפיע. נשאר לקחת את כל האנרגיה שבוזבזה על שכנוע הימין ולהשקיע בגדרות שלנו. גדרות מלשון הגדרה עצמית. בדיקת זהויות מחודשת. אני חושב שאני היהדות האמיתית. יהדות זה הומניזם, והיא לא צריכה שטח. מה, הרי חיינו כאן כלום שנים".

גבע מזמין אותי לקבב

נזכרנו שצריך לאכול. לקחתי אותו לקבבייה שגיליתי ליד כיכר רבין. הקבב היה טוב וזול, עם סלט גזר קוריאני חריף. הפיתות חוממו לבקשתו של גבע, איש היודע נפש פיתתו. זו היתה הצלחה שהפתיעה אפילו את הטבח הרומני, שכבר ראה דבר או שניים בחייו. הוא גם הפציר בי לרסן את תאוותי לפלפל החריף, שפוגע באנינות החיך המצפה למגע הקבב. שטויות, אמרתי לו, תקנה לי גם קולה בבקבוק זכוכית. הבקבוקים הקטנים האלה מחזירים אותי לנערותי הענוגה, אז טרם ידעתי מגע אשה. "קולה תעשה לך הכל מתקתק, אבל נו", אמר וקנה. ישבנו שם, בין גברים בודדים שאכלו בשקט, וחשבנו על החיים. "אתה אוכל מהר", הוא אמר לי. מרחוק ראינו בלונדינית שוברת ימינה.
היא יצאה מהסופרמרקט עמוסה שקיות ניילון, חושפת רגליים שלא מהעולם הזה. נערה חביבה וטמפרמנטית, שנראתה כמי שתשמח לגבר בשל. עיני הברווז אורו בשמחה, כמי שזיהה עוד בחורה פנויה. הוא חשב לעזור לה עם הסלים, אבל לא רצה לעכב אותה. היא עקפה אותנו במהירות שהיתה גדולה על מידותינו ושוב שברה ימינה. איזה לוזרית.
אנחנו חוצים מעבר חציה באור אדום, והוא מסתובב אלי וקורא: "תחי המהפכה!". באותו הרגע ראיתי את הברווז פורש כנף ועף.

"פעם היינו ציונים, ועכשיו אין על מה להילחם. אין סיכוי להשפיע. נשאר לקחת את כל האנרגיה שבוזבזה על שכנוע הימין ולהשקיע בגדרות שלנו. גדרות מלשון הגדרה עצמית. בדיקת זהויות מחודשת. אני חושב שאני היהדות האמיתית"

גבע דעתן חסר גבולות, וקשה להבחין אצלו ברווח בין עובדות לפנטזיה. הוא אינו מוכן להכיר בטיפשות שלו כמגבלה. "שתיקת הברווז", ההתפרצות הגעשית שלו בעיתון "העיר", מייצגת את הפלורליזם המחשבתי שלו, שמשמש גם תת-מודע קולקטיבי. הברווז, שהחליף את הפקיד המכופף, הוא לוזר לוחם שמפטפט בלי הפוגה וחוגג את הפתטיות שלו. המעשייה לשבת בפירוש הרב קליינפלד מייצגת תפיסת עולם של יהדות הומניסטית בפרשנות פרטית. לדבריו, המדור מזכיר מאוד את עיתון הקיר שערך בבית-הספר היסודי. לדברי איזבלה, שלמדה ביולוגיה, הברווז הוא ציפור נמוכה למדי, שהולכת סחור-סחור, ללא כיוון מסוים, ולא סותמת לרגע. נראה לי שהפטפטנות של גבע מאשרת את שרירותו בעולם. משנה פילוסופית שאימץ אולי מהיידלברג או מהיידגר או מחסמב"ק.
האמת, לא חשבתי שהוא יחזור, הברווז. חשבתי שמוצה בתחילת התשעים, עת יצא הספר הוורוד ועב המידות "הברווז". אבל פתאום הרים כנף. לראשונה נוצרה זהות מוחלטת בין גבע לדמות שיצר. דמות הפקיד של השמונים לעולם היתה סימבולית. האיש שאינו מרים את עיניו גבוה מדי, ועוסק בייצור חסר טעם. שקיות התה עולות ויורדות כמניין הדקות בשעון. רוחב השולחן כמגדיר מעמד. ב"יומן הפקיד" מסופר על פקידי הצללים חסרי הפנים, אנשי הניואנסים האוסטרו-הונגרים, כמו מר יואכים סטוף שמקפיד לעלות על גרטה לפני השינה. הם מקפידים על תנועה מתונה. פעם ניסו לשנות מהירות, ויואכים חטף דלקת שרירים. אבא שלו אמר פעם: דברים שנעשים בחיפזון – שכרם בהפסדם! אחר שילם את מחיר התאווה כשאכל סנדביץ' מזרחי עם טונה בדרך לעבודה. כל עתידו התנפץ כשהפליץ מול הבוס הנזעם. ב"דרדר במדבר", ספר בלוז ג'אזי נהדר, אפשר למצוא פקיד מתקדם יותר. ביום הוא מתכווץ מול הבוס הכריש, ובלילה הופך לבליין משויף. מה חבל שבבוקר שאחרי הוא מגלה שהבחורה שאסף בערב היא בעצם הבוס. "זקס", הוא גוערת בו, "מה עם הנקודה!?". גבע תוקף ביורוקרטיות מוסדיות וז'אנריות לסוגיהן. "מקרעות ישראל", "מיקו עממיקו", "מובי דק", "גדי קרפדי בערבות הצ'ומומבו", "מגילת סוניה". אבל הוא טיפוס אנרגטי, שלא יכול בלי מלחמות ואינטראקציות, ולכן תמיד פועל מתוך הממסד. נישת ניהיליסט החצר היא המצאה פרטית שלו. זו המשבצת שהוא חוגג בה. גם מקבל כסף וגם דופק את האמת בפרצוף. טיב העבודה קשור מאוד גם באנרגיות של מקום העבודה. הברווז העירוני הוא טור אישי יותר מאשר "יוסף ואחיו", או הטורים בעיתון "חדשות". גבע כבר פחות מביע את דעתו על המציאות הארץ. הוא יורד עליה או מסתגר בבועה. אני חושב שהבועה היא כמו ביצה: מקום טרומי שבו אתה נדרש להתמודד עם היצרים שלך במקום עם ענייני דיומא.

אופקים חדשים

"אחרי ששת-הימים נפתחו הגבולות. אפשר היה לטייל בעיר העתיקה, לאכול אחלה חומוס ולקנות חשיש בזול. יצאנו ממלחמה, שחשבנו שכולם ימותו בה, מה-זה גדולים. נהייתה תקופת אופוריה. באו הרבה מתנדבים ומתנדבות שלימדו אותנו לעשן גראס". דודו עדיין זוכר את האמריקאית שגילגלה לו ולחברו את הצינגלה הראשונה. "פתאום הגיעה לידי סיגריה דקה".
תקופת הגלגולים המרכזית הזאת המשיכה לאורך שנות השבעים, ולאורה נוצרו פה לראשונה אמנות וסאטירה. הזירה שגבע פעל בה בין 1971 ל-1981 היתה הטלוויזיה ברוממה. באותן שנים שימש הערוץ הממלכתי בערבוביה אמנים לצד עיתונאים. במחלקת האנימציה עבדו טיפוסים כמו בוץ' הקוריאני וסרז' מצרפת, שגם בנה את שולחן האנימציה ממצלמת בולקס ושולחן מטבח. דודו עבד שם בתפקיד זוטר, ואז יזם פנייה נועזת למנכ"ל. "אף פעם לא היה לי פחד להציע דברים וליזום", הוא אומר. "זה דווקא בגלל שאני טיפוס ביישן".

"וולט דיסני, האיש שהביא לנו את העכבר, שגופתו מוקפאת כרגע, היה חובב ילדות צעירות, אוהד המשטר הנאצי. זה לא הפריע לדיסני לטעון שהם מייצגים את ערכי המשפחה, ושלצייר את דונלד מזיין תרנגולת זה לא בסדר"

כך מצא עצמו גבע, ללא ידע מוקדם באנימציה, עושה סרטים מונפשים ללא ציוד עריכה. בהיגיון מתימטי צרוף הוא יצר את הקליפים הראשונים שנעשו בארץ, קליפים ל"קפה טורקי" ול"כשאת בוכה את לא יפה" של אריק אינשטיין. הקליפים, שחורים-לבנים כמובן, ברוח החסכנות הסוציאליסטית, בוסריים אך חינניים, הוקרנו ב"ניקוי ראש". כמעט אי-אפשר למצוא עותק שלהם. אנימציית קאט-אאוט וציור בנוסח פסיכדלי של צוללת צהובה, שמזכיר קצת את הפתיחים לסרטי מונטי-פייטון. נהניתי לראות את פרצופו המדובלל של גבע הצעיר מרצד לצלילי אינשטיין. מסתבר ששנתיים קודם לכן הוריד עשרים קילו. בכלל, הסתבר לי שבנערותו נראה גבע כמו אורי פינק: שמנמן, חמוד, מלא רצון טוב וקופצניות, שבא לך להוריד עליו מחבת. תחושת הראשוניות ששרצה אז בערוץ איפשרה לדברים לקרות. תפאורות ענק קמו בתקציב מינימלי, צילומים מוארים בנוסח האקספרסיוניזם הגרמני. הצלם ספורטה אילתר עם כיסא גלגלים, דופק שוטים סבוכים וגורמי סחרחורת שגרמו לי לנחות על החתולה בלה. במשך שנתיים עבד גבע על הסרט שמעולם לא ראיתם: סרט בן 25 דקות בשם "כוכב קטן".
הבעיה של דודו היא הספות. ממש לא נוח לראות אצלו טלוויזיה. לשמחתי היתה שם החתולה בלה. "כוכב קטן" הוא סיפור פיגמליוני רגיש בנוסח צ'כובי, עם פסקול מגוון נהדר. שחור-לבן בשילוב צילום ואנימציה. צייר דמוי גראוצ'ו מרקס אינו מצליח לסיים ציור. הוא מאמין כי ביום שיסיים, תצא מהציור נערת חלומותיו. הסיום טרגי: יום אחד נכנס כוכב לציור, ונערת החלומות אכן יוצאת, אבל אז מגיעה תזמורת של טורקים וחוטפת אותה. האנימציות של אותה תקופה רוויות רומנטיקה שלא ממש מתחברת לציניקן הברווזי. הוא אומר שמתישהו גילה שהתמימות לא משתלמת. הבונוס היה שפיתח עולם פנימי.
ב-1975 הופיעה אצל גבע חבורת זוארץ – קובי ניב, אפרים סידון וב. מיכאל – עם הצעה לאייר ספר. הם היו חריפים וחזקים, הוא אומר. עבדו כמו הביטלס. "לא היתה עוד חבורה כזאת כאן. הם רצו שנתיים עם מדור סאטירי ב'עולם הזה', ואלי לנדאו שידך אותי אליהם כמאייר. איתם הכל התחיל במלחמות. אני רציתי עצמאות מוחלטת, והם חשבו שאני נערת גומי. רגע לפני שזה התפוצץ ישבתי מסטול בשבת אצל הורי במרפסת ועשיתי את הגדת פסח (ראשי הציפורים). אז נפלו האסימונים והתיישרו ההדורים". "Zoo ארץ Zoo " הוא ספר סאטירה איכותי במיוחד, שנתן קונטרה שנונה לעיתונות הפרו-שלטונית של התקופה, והתנגח בהומור ב"ילקוט הכזבים" ובצ'יזבטרונים (נדמה לי שזה חזר). אני זוכר איור לשיר "הרבעה על הג'יפ הדוהר". שלושה צברים על ג'יפ בדרך ללטרון בועלים נערה ענוגה. זוארץ הוליד את האביר זיק, עם חנוך מרמרי. שם הופיע לראשונה הפקיד יוסף. עם קובי ניב החל גבע לפרסם את "יוסף ואחיו" ואת "אהלן וסהלן". בראשית שנות השמונים הוא החליט שטלוויזיה זה קקה, ירד תל-אביבה ופנה לאידיאולוגיית הנייר. מצא את עצמו עומד בשבוע הספר, מנסה למכור את "האביר זיק" וצועק: "אביר מזיין תרנגולת!". אנשים לא היו מחוברים לקומיקס באותם הזמנים. לא כמו היום. הם שאלו אם זה ספר צביעה.
יוסף גרם לי לעשות קומיקס. אני זוכר אותו יוצא מהים המלוכלך של תל-אביב ובאוזניו קלחי תירס. "דוד", צועק האחיין שלו, "יש לך תירס באוזן". "אני לא שומע," עונה יוסף, "יש לי תירס באוזן". זה היה טור הקומיקס הישראלי הראשון שהשפיע על סביבתו כהוגן, ונמשך זמן רב. מרגע שגיליתי את יוסף טרפתי אותו כל שבוע. אני חושב שהוא שפך לתוך החיים העירוניים כתם לכלוך בצבע חדש. השמים נראו חומים יותר, החנויות נצבעו, שנקין פרח.

הפורמט הוא המלך

חבורת החור תקעה יתד על המקרר שלנו עם הפוסטר "חור בלב", עבודה משותפת עם תמיר שפר וזאב אנגלמ(איר). בצד השני, הסיפור "סוזי מחפשת אהבה". החורים יצאו ברעש בראיון משותף (1998) ופיטפטו באינטנסיביות במשך שלוש שנים, כמו שלושת הגמדים. שיתוף הפעולה הניב עבודות מעטות אך מובחרות. הפוסטר ועטיפת הדיסק המצוינת של צמד-ראות, מאור כהן ורע מוכיח. החורים התנחשלו זה לתוך הנקבוביות של זה, ויצרו סיפורים וגרפיקה בצבעוניות מרהיבה, כמו "סיפור המערה" מאת רוברט ויז (מלים: מאור כהן) וסיפור בלשי מאת יוחנן זכאי. קומיקס חזק ומוזיקה טובה. השילוב בין שלושה יוצרים מעולים ואופטימיים באמת הוליד סופר-נובה, אבל האקסצנטריות המאפיינת אנשי קומיקס לא מאפשרת לכוכב כזה להאיר הרבה זמן. לא אם הם רוצים להישאר אופטימיים.
יש פער גדול בין התוגה הממוסחרת של הספרות העברית, או הקומיקס של אקטוס-טרגיקוס, ובין התפיסה הנהנתנית של גבע. הוא קורא את דוסטוייבסקי כמו ספר סאטירי, האחרים כספר אובדן. הוא פשוט גדל פה כשעוד היה נחמד. הוא נורא רוצה שיקרו פה דברים. שתל-אביב תהפוך לבועת קומיקס. בעצם, להרבה בועות יחד. חבורת A4 מציעה פתרון ליברלי לקומיקס. כל אחד יכול. הפורמט הוא המלך. עוד לא ברור איך זה יופץ. יהיה פסטיבל, זה בטוח. בינתיים כל אחד מוזמן. ציירו את המאורעות האינטימיים בחייכם. בנים, ציירו את החברה שלכם מעורטלת, רצוי במגפיים מעור מבריק, וחוטיני ניטים של אחותה. יאללה, גם את אחותה. וספרו לגבע, יש לו בבית מכונה.
גבע צוחק כבר שנים על שיחות חכמי התלמוד, וחושב שליהדות יש תפיסת אלוהים בעייתית. "יש לי תפיסת אלוהים שרירה אך צינית. אני ואלוהים שומרים על כבוד וריחוק הדדי, ומנסים לא להתערב זה בענייניו של זה לאחר ניסיון קשה בעבר. זה בכלל נראה לי מגוחך, שאלוהים דיבר פה עם מישהו, או שהיקום נוצר בשביל המין האנושי. זו מחשבה מעוותת, או שאלוהים מוזר". אני לא קונה את זה שהוא ביישן.
לאחרונה הוא מציק לישו. וינסנט, כלומר. הוא סחט את היהדות עד תום ונסע להציק לנוצרים קצת. שלחו אותו לנסיעת צ'ופר לצרפת ואמסטרדם, והוא עושה על ון-גוך כתבה. ון-גוך, בעיני גבע, הוא ישו של האמנות, שבמותו ציווה לה את חופשיותה. עליית הערך של אמנותו לאחר מותו הביאה אנשים להבין שלעתים מה שנראה חריג הוא הדבר החם הבא. מסתבר שמי שדפק את ון-גוך הוא גוגן, השטן. בחודש שהם גרו יחד, בארל הצרפתית, הם הורידו אבסינת כמו מים. וינסנט ניסה להתאבד פעמיים, ולבסוף כרת את האוזן. שנתיים-שלוש אחר-כך הוא גמר. דודו מצטט לי מזכרונותיו של גוגן: "הלכתי לארל, להיפגש עם וינסנט ון-גוך לאחר הפצרות מרובות מצדו. לדבריו, היה ברצונו לייסד סטודיו בדרום צרפת, שאני אעמוד בראשו. הולנדי מסכן זה היה להוט כל-כך, נלהב כל-כך לרעיונו...". ואללה, גוגן מניאק.