שוטף ומתמלא / ביקורות

בעקבות אלה שוחט: האם ייתכן שיח מזרח תיכוני?

האם המודל ה"רב-תרבותי" האמריקאי מתאים לניתוח התרבותי של על העולם?

אני זוכרת את הרגע שבו התחלתי לקרוא בספרה של אלה שוחט "זכרונות אסורים". שכבתי בשמש על החול, בחוף הים ביפו. כבר הצהרת הכוונות שלה, במאמר הפותח את הספר, הביאה אותי לריגוש עד דמעות. מילמלתי את המלים עם הקריאה: "רב-תרבותיות פוליצנטרית אינה עוסקת ב'רגישות נוגעת ללב' וסנטימנטלית כלפי 'אחרים' 'חסרי המזל': היא עוסקת בביזור הכוח, בהעצמת חסרי העוצמה, בשינוי ממסדים ואופני שיח. היא אינה מטיפה לשוויוניות מדומה בין נקודות מבט, אלא נוקטת עמדה ברורה לטובת מי שנקודת מבטם אינה מיוצגת, כלומר עומדת לצדם של אלה המודחים לשוליים והנתונים לדיכוי... היא אינה מתייחסת לקהילות מיעוטיות כ'קבוצות בעלות אינטרס' שיש 'להוסיפן' 'בלית ברירה' לגרעין הלאומי או החברתי הקיים, אלא כשותפות פעילות ויצרניות בלב היסטוריה משותפת המכילה מלכתחילה סתירות ומאבקים".
הרמתי את העיניים מהאותיות שהתחברו למלים רהוטות ולרעיונות מגובשים, והבטתי בים התיכון. מולי שיחקו ילדות ערביות. הרגשתי שהנה, סוף-סוף מצאתי את המלים שיאפשרו לכתוב מחדש את השיח התרבותי שלי איתן, עם הים, עם המרחב שמסביב.

***

חזרתי לחוג לקולנוע כדי ללמוד ערבית, קולנוע ערבי, היסטוריה של המזרח התיכון ותיאוריות בביקורת התרבות, כדי לעשות את אותה פעולה "מתקנת" של "נקיטת עמדה ברורה לטובת מי שנקודת מבטם אינה מיוצגת" דרך הכנסת הקולנוע הערבי והמזרח תיכוני לשיח האקדמי. המטרה היתה למפות את ההשפעות שלהם על הקולנוע הישראלי; כמו במלודרמות של ג'ורג' עובדיה, בסרטי הקסטות של ימין מסיקה ובקומדיות העממיות של זאב רווח, שרציתי להשוות לאחיותיהם בקולנוע המצרי, הפרסי והטורקי הפופולרי.

את נקודת המבט שחיפשתי מצאתי דווקא במקום אחר, קרוב הרבה יותר. במרחק של כתשע שעות נסיעה באוטובוס, במחיר של כמאה שקלים: בקהיר. בקהיר שאפתי כשיכורה את כל מה שצמאתי לו. השפה, המוזיקה, סרט בבית-קולנוע מקומי

והנה מצאתי את עצמי קוראת באנגלית תיאוריות פוסט-קולוניאליות מתוחכמות ופתלתלות של כותבים כמו הומי-באבא, גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק וחמיד נאפיסי. תיאוריות שנכתבו באוניברסיטאות היוקרתיות של בירות המערב הקוסמופוליטיות, שהתייחסו למיעוטים החיים במערב ולאופנים שבהם תופס ה"מערב" את התרבויות שאינן מערביות, אך לא נתנו לי את הפרספקטיבה של אותן תרבויות עצמן.
גם העיסוק האקדמי ב"קולנוע של העולם השלישי" או ב"קולנוע ממובטא" – סרטים של מהגרים החיים במערב ועוסקים בזהות הכלאיים התרבותית שלהם, וכן סרטים שנוצרים בעולם השלישי וחותרים תחת ההגמוניה המערבית – לא נתן לי תשובות. לא מצאתי שם את הסרטים המצריים הקלאסיים או את תעשיות הקולנוע הגדולות של הודו, טורקיה או פרס. קיבלתי תחושה שאותם סרטי פסטיבלים אינטלקטואליים, שאמורים לייצג את אלה שנקודת מבטם אינה מיוצגת, נוצרו למעשה עבור צופים מערביים, מתוך הדיון שהתפתח גם הוא במערב. הרגשתי כאילו אי-אפשר לפרוץ את המעגל הזה. אותו מעגל שאלה שוחט מיפתה עבורי, אך אני עדיין לכודה בו.

מוחמד עבד אלווהאב

במאמר, "קולומבוס, פלסטין והיהודים הערבים" מקשרת שוחט בין גירוש יהודי ספרד ל"גילוי" אמריקה, ובין היהודים הספרדים שגורשו לאינדיאנים ש"התגלו". היא טוענת שבין שני האירועים ישנו קשר אמיץ: "ככלות הכל האינדיאנים במכסיקו כקורבנות הכיבוש האלים הספרדי וכקורבנות האינקוויזיציה גם הם היו אנוסים שחייבים היו להמיר את דתם ואת תרבותם".
הקישור הזה גרם לי לחוש אי-נוחות. לא הבנתי מדוע אני, כאן במזרח התיכון, צריכה את ההשוואה לצ'יקאנים בארה"ב. מדוע צריך לקשור בין שיח המיעוטים האמריקאי למציאות המקומית. הלא זוהי בדיוק התפיסה ה"אמריקנצנטרית", הדומה לזו ה"אירופוצנטרית" שממנה מזהירה אלה שוחט. ואני הרי רציתי לכתוב שיח אחר, מקביל, מזרח תיכוני. שיח ש"ינקוט עמדה ברורה לטובת מי שנקודת מבטם אינה מיוצגת, כלומר יעמוד לצדם של אלה המודחים לשוליים והנתונים לדיכוי".

אנחנו ממשיכים למפות את הטריטוריה החדשה הזאת יחד, כאן, בערבית, ופתאום נפרץ המעגל, הוזחה נקודת המבט ומצאתי את המרכז שחיפשתי. המרכז שממנו אני יכולה להביט אלייך, אלה, ולהמשיך את הרעיונות ששתלת בלבי שם, מול הים

חזרתי למניפסט המרגש על רב-תרבותיות שבתחילת הספר. היא כותבת: "רב-מרכזיות מרחיבה את מושג הרב-תרבותיות לא רק כמאפיין של 'אמריקה', אלא כמסמנת של שאיפה לארגון מחדש של יחסים בין-קהילתיים בתוך מדינת הלאום ומעבר לה".
שאלתי את עצמי: האם אכן המודל ה"רב-תרבותי" האמריקאי מתאים לניתוח תרבותי של כל העולם?
נראה לי שהתרבות המזרח תיכונית היא תרבות שאפשר להתייחס אליה מתוך עצמה, בהקשר מקומי. גם החלק המזרחי בתרבות הישראלית אינו מיעוט הגירה שתובע הסתכלות רבת-מרכזים. הוא צריך להיות ממופה כחלק מהמרכז. הוא המרכז. שירת הבקשות ומוזיקת הקסטות, הסרט הערבי של יום שישי וסרטי הבורקס, "מורה נבוכים" של הרמב"ם ופילוסופיית הכלאם המוסלמית, עבד אלוואהב, זוהר ארגוב, ריבי דויד בוזגלו, לילה מוראד, יוסף שילוח, עאדל אימאם, צ'רלי וחצי, כיכר החלומות.
את נקודת המבט שחיפשתי מצאתי דווקא במקום אחר, קרוב הרבה יותר. במרחק של כתשע שעות נסיעה באוטובוס, במחיר של כמאה שקלים: בקהיר. בקהיר שאפתי כשיכורה את כל מה שצמאתי לו. השפה, המוזיקה, סרט בבית-קולנוע מקומי. נסעתי עם חברי הטוב אייל שגיא, שהוריו עלו מקהיר וסבתו היא בת-דודה של השחקנית האגדית לילה מוראד. אייל בקי בשפה ובתרבות הערביות, ובביתו ספרייה ענקית של ספרים, דיסקים וסרטים מצריים. הוא לקח אותי למסע אל עברה של משפחתו, אל זהותו שלו, שהפך למסע בזהות התרבותית המקומית שחיפשתי. התחקינו אחר עקבות היהודים שהיו חלק מהתרבות המצרית במוזיקה ובקולנוע. הכרנו אינטלקטואלים, עיתונאים, קולנוענים. התאהבתי בעיר.

 ***

כעבור כמה חודשים חזרתי לקהיר פעם נוספת, ונשארתי בה חודש בעקבות פסטיבל הסרטים הבינלאומי. במקביל, המרכז האקדמי הישראלי בעיר הציע לי להקרין את סרטי על פאיזה רושדי, יהודייה מצרייה שהפכה בישראל למלכת המוזיקה הערבית. להפתעתי, ההקרנה עוררה עניין תקשורתי. הגיעו עיתונאים, חברים, קולנוענים שהכרתי בפסטיבל. הצלילים והתמונות פתחו את הלבבות. מצאתי אוזן קשבת לרעיונותי. דיברתי על ההשפעות התרבות הערבית על התרבות הישראלית, התראיינתי לעיתונים, לרדיו "סאות אלערב" – קול הערבים. קולי נשמע כאן, במרחב המזרח תיכוני, בערבית. ראיון צבע גדול איתי התפרסם ב"אלאהרם", העיתון הנפוץ ביותר בעולם הערבי, במגזין המיוחד של תחילת 2004. הכתבה עוררה תגובות רבות ומאמרי ביקורת בעיתונים אחרים. פתאום השיח שחלמתי עליו מתרחש.

"אלסינמה אלאסראילי" ("הקולנוע הישראלי"), אלה שוחט

בבית-הקפה של בית-האופרה, אחרי הקרנת הסרט, אני מדברת עם חברים על התיאוריות שמגיעות מארה"ב ומאירופה מול השיח התרבותי המזרח תיכוני, על סרטי הפסטיבלים מול הקולנוע הפופולרי המקומי. והנה אותו פער שחשתי בארץ מוצא כאן הד. אנחנו ממשיכים למפות את הטריטוריה החדשה הזאת יחד, כאן, בערבית, ופתאום נפרץ המעגל, הוזחה נקודת המבט ומצאתי את המרכז שחיפשתי. המרכז שממנו אני יכולה להביט אלייך, אלה, ולהמשיך את הרעיונות ששתלת בלבי שם, מול הים. נקודת המבט שלי היא מכאן, מעיני מוצפות הדמעות שקראו בספר שלך, שמולן שיחקו ילדות ערביות על החול.
בביקור הבא בקהיר עם אייל הרגשתי כאילו גם אני חוזרת הביתה. בחנות הספרים של בית-האופרה הוא מתעכב, כרגיל, על מדף ספרי הקולנוע. בין הספרים על הקולנוע המצרי והקולנוע של העולם הערבי אני מבחינה בספר יוצא דופן. על כריכתו מגן-דוד מצלולויד, וממנו נמשכות תמונות מוכרות. קרן מור? איבגי? קראתי את הכותרת: "אלסינמה אלאסראילי". הקולנוע הישראלי. אחזתי בזרועו של אייל. האם זה ייתכן? מי כתב כאן ספר על הקולנוע הישראלי בערבית? מעל הכותרת אני קוראת את שמך: "אלה שוחט". והנה נסגר מעגל. אני פוגשת במחקר שלך, מתורגם לערבית, פה בקהיר. אייל קנה את כל הספרים על קולנוע, גם את הספר הזה, אף שלשנינו יש אותו בעברית. למזכרת. על מדפי ספרייתו העמוסים הם שוכנים זה לצד זה.

המאמר פורסם במקור ב"מצד שני" גיליון 8, "המאבק המזרחי", עורכות תקווה לוי ואיריס מזרחי.
את "מצד שני" אפשר להציג דרך המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 6241159 02, avital@alt-info.org