שוטף ומתמלא / ביקורות
| דליה מרקוביץ, קציעה אלון | 2006-10-08 13:52:10 |
ללא כותרת, 2006, הדפסת למבדה
גסטון צבי איצקוביץ מצלם בריכות. לכאורה אלו בריכות שחייה רגילות, אשר צולמו לאחר שהתרוקנו ממתרחצים. ואולם, הנוף הקונקרטי שהן נטועות בו מחשיד אפשרות זו: הבריכות מצויות בהר הרצל, והן אינן בריכות שעשועים ונופש. הבריכות משמשות יום אחד בשנה בלבד: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ביום זה מושטים על המים זרים, חלק אינטגרלי מאירועי האבל הרשמיים המתקיימים על ההר. איצקוביץ חושף עבורנו את "אחורי הקלעים" של הבריכות, את הימים שבהם הן בטלות משימוש. בימים אלו נדמה "מיצג האבל" כתלוש ולא שייך לפסטורליה שהוא נטוע בה ושאת קיומה הוא מייצר.
שימוש בזרי ענק כחלק מאירועי הראווה של האבל הלאומי הוא חלק ממסורת אירופית. בבוחרו להנכיח את הבריכות הריקות דווקא ביום קיץ חם, איצקוביץ כמו מלגלג על הנסיונות הכושלים של ישראל לאמץ לעצמה חזות אירופית. משחקי המים, החום והשובבות מתנגשים בהוד, בעצבות ובהדר שיום הזיכרון נטען בהם. בכך מצליח איצקוביץ לכנס, בקליפת אגוז, כמה מהמתחים המכוננים את החברה הישראלית.
קו הגבול החמקמק שבין ה"אירופי" וה"כמו-אירופי" מצוי גם בקומפוזיציה עצמה: צילומיו של איצקוביץ מאזכרים תמונות נוף אירופיות רבות, המתארות שפעת ירק פסטורלית הנחה לצדו של אגם. תמונות מסוג זה נתלות עד ימינו בסלונים ישראליים רבים, כסמל ל"גן העדן האבוד", לאירופה. אירוניה רבה טמונה בעובדה כי הדימוי הקרוב ביותר לפסטורליה האירופית שמייצרת ישראל מוטען בדימויים של מוות ואבל – וזאת, בשעה שזה ריק וחשוף.