גלעד מלצר
תרגום השיחה: עמי אשר

הזר ניצב תמיד במרחק הלא-לגמרי נכון. תמיד שואף להבין, לראות, לתפוס יותר. תמיד מתוסכל מפערי השפה, התרבות, הטעם, הסגנון. תמיד חושד, תמיד מעורר חשד. לעולם אינו יודע מספיק, אבל – אבל! – תמיד מרוחק די הצורך ליצור בדיוק את ההסטה, התפנית או התגלית שהצופים מקרוב ומבפנים (אלה השוחים בתוך הבִּצה באפגניסטן או בבריטניה, בפלסטין או בישראל, בארצות הברית, בשווייץ) אינם מסוגלים או שאינם מוכנים לייצר.

סדרת הסרטים "Hotel Diaries" של הקולנוען והאמן הבריטי ג'ון סמית היא מן הדוגמאות המעניינות ביותר של המבט המדוד והמהוסס הזה. מבט שהיה בעיני חלק הכרחי מן התערוכה "על פי מקורות זרים": חלק הכרחי כדי להשלים את העיסוק בסודות, באיפול, בצנזורה ובבעיית הראייה והייצוג של מה שאין לראות או שאסור להראות.

סמית, יליד לונדון (1952), נחשב לאחד היוצרים החשובים בקולנוע האוונגרדי ובווידיאו-ארט בדור האחרון. מאז 1972 הוא יצר למעלה מארבעים סרטים, עבודות וידיאו ומיצבים. עבודותיו מוצגות באופן קבוע במוזיאונים, ביאנלות ופסטיבלי סרטים ברחבי העולם. כמו סרטים אחרים שלו, גם הסדרה "Hotel Diaries" – שמוצגת בחולון בבכורה ישראלית – זכתה בפרסים. היא הוקרנה במלואה באתרים שונים בעולם, ובכללם מרכז פומפידו בפריז.

סמית מתגורר כיום בלונדון, עיר הולדתו, ומלמד בקולג' איסט-לונדון. הוא חבר ב-PACBI (הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל), בוועדה הבריטית למען אוניברסיטאות פלסטין, בקמפיין הסולידריות עם פלסטין ובוועד הישראלי נגד הריסת בתים.
את השיחה שלהלן ניהלנו בקיץ 2011, בעקבות החלטתו לא להגיע בעצמו לתערוכה בחולון, ולצד זאת לאפשר להציג בה את יצירותיו.

כשיצרתי איתך קשר לראשונה באמצעות הדוא"ל וביקשתי ממך להשתתף בתערוכה שאני אוצר, השבת שתשמח לעשות זאת – אבל בחילופי ההודעות הבאים שלנו אמרת שאמנם תשמח להציג את בתערוכה את סדרת הסרטים "Hotel Diaries", דבר ששימח אותי מאוד, אבל שאתה חבר ותומך פעיל בכמה ארגונים הקוראים להחרמת ישראל. ולכן, אף שהסרטים שלך עצמם נכללים בתערוכה ותופסים בה מקום מרכזי, דחית את הזמנתנו לבקר בישראל ובמרכז.

באילו ארגונים מדובר? מדוע אתה תומך בהם? ולבסוף, למה אתה מסכים שיצירותיך יוצגו בישראל, אך מסרב להגיע הנה כאורחו של המרכז?

בשנת 2007 השתתפתי בסיור לימודי בישראל–פלסטין וראיתי במו עיני ששיטת האפרטהייד שפועלת שם גרועה אפילו מכפי שציפיתי. אחרי מתקפות "עופרת יצוקה" על עזה, החלטתי לתמוך ב-PACBI ("הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל") ולסרב להציג עבודות שלי בישראל עד שהמצב ישתפר, ולפחות עד שממשלת ישראל תגלה נכונות כלשהי לקיים תהליך שלום משמעותי. ידעתי שאמנים בינלאומיים רבים מציגים או מופיעים בישראל מתוך בורות, בלי לדעת הרבה על הכיבוש המתמשך, שמכשיל ומשבש בשיטתיות כמעט כל היבט בחיי הפלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובמידה מסוימת גם בתוך ישראל עצמה.
השתכנעתי שחרם יכול להיות דרך יעילה מאוד להזכיר לאלה הנוטים לשכוח, הן בישראל והן בארצי, כי אחרי שנים ארוכות של כיבוש, ישראל ממשיכה להפר את החוק הבינלאומי ולפגוע בזכויות האדם של אזרחים פלסטינים, ובה בעת מתיימרת להיות דמוקרטיה שכולם נהנים בה משוויון זכויות.

כך שהבקשה להציג את "Hotel Diaries" העמידה אותי מול דילמה. יש שתי סיבות לכך שבסופו של דבר החלטתי לחרוג מהכלל שקבעתי לעצמי ולהשתתף בתערוכה למרות התמיכה שלי בחרם. ראשית, העבודה שהתבקשתי להציג קשורה לסכסוכים המתנהלים כיום במזרח התיכון ובאפגניסטן. היא עוסקת במידה רבה בכיבוש הישראלי ומותחת ביקורת ישירה על המדיניות והצעדים שנוקטת ישראל, ונוקטות גם ארה"ב ובריטניה. שנית, נראה לי שמארגני התערוכה עצמם מותחים ביקורת גלויה על מדינת ישראל. כבר בעמוד הבית של אתר המרכז לאמנות דיגיטלית, לדוגמה, מוצגת התהייה "כיצד יכול מוסד אמנות לשקף ולהגיב לתנאים משתנים בתרבות ובפוליטיקה ולחולל גישה ביקורתית כלפי הסמכות השלטת, הדכאנית לא אחת". לכן, אף שהמרכז לאמנות דיגיטלית הוא מוסד במימון ממשלתי, ולפיכך כפוף לחרם על פי מדיניות PACBI, במקרה הזה קיבלתי החלטה אישית להציג את עבודתי שם.

הייתי שמח מאוד גם לבקר במרכז, לפגוש אמנים ואוצרים ולדון בנושא התערוכה ובמצב הפוליטי הנוכחי, אבל לאחר הרבה מחשבה החלטתי להימנע מכך. בתור חבר בכמה ארגונים שתומכים בחרם התרבותי והאקדמי, שחתמו על עצומות שקראו לאמנים לא להופיע או להציג בישראל, אני לא מרגיש שאני רשאי להוציא עצמי מן הכלל ולומר "המקרה הזה שונה". אני יודע שביקור בישראל כאישיות תרבותית, ולא משנה מה תהיה הסיבה, עלול להתפרש כהסכמה שבשתיקה לסטטוס-קוו. אני יודע גם שמדינת ישראל ותומכיה נוהגים לפעמים להציג ביקורים כאלה כ"ניצחון על החרם". אני גם מודע עד כאב למספרם הגדול של הדיונים התרבותיים והפוליטיים שהשתתפתי בהם בלונדון, ושכיסאו של דובר פלסטיני נודע נותר בהם ריק עקב הגבלות שהטילה ישראל על נסיעתו ברגע האחרון, לא פעם תוך שיתוף פעולה עם ממשלת בריטניה. בסופו של דבר החלטתי שאני לא רוצה לנצל את הפריבילגיות שלי ואת מזלי הטוב כדי לבקר בארץ שרבים מתושביה המקוריים מנועים – אך ורק מפאת מוצאם – לעבור בחופשיות בגבולותיה, החיצוניים כמו גם הפנימיים. אני שמח שיש לי הזדמנות לפגוש ולשוחח עם אמנים ויוצרי סרטים ישראלים בבריטניה ובארצות אחרות בעולם, אבל כרגע איני חש שאני מסוגל לעשות זאת בישראל עצמה.

יש בישראל ובעולם היהודי בכלל כאלה הטוענים כי הביקורת והצעדים שננקטים נגד ישראל אינם אלא מסווה, וכי החרם הוא חלק מאנטישמיות חדשה. בעולם מלא בעוולות של מדינות, תאגידים וארגונים, מדוע להחרים את ישראל ולא למשל את ארה"ב, המבצעת פשעי מלחמה ומפירה זכויות אדם בצורה חמורה בהרבה?

כל מי שיצפה ב"Hotel Diaries" יראה שאני ביקורתי בה במידה כלפי המעשים של ארה"ב ושל בריטניה – ארצי שלי. אני רוחש בוז עמוק לאנטישמיות כמו גם לאיסלאמופוביה, שהתחזקה בשנים האחרונות במידה מדאיגה באירופה ובארה"ב. למיטב הבנתי, כך חש כל חבר בארגון התומך בחרם וקורא לשים קץ לכיבוש. כשהתחלתי להיות חבר פעיל בתנועת הסולידריות עם פלסטין, גיליתי לשמחתי – בתור לא-יהודי – כי רבים מתומכיה הם יהודים. למעשה, המבקרים החריפים ביותר של ישראל שיוצא לי לפגוש בארצי הם יהודים.

התייחסת בשאלה שלך ל"עולם היהודי", אבל אחת הסיבות לכך שמבקריה היהודים של ישראל כועסים כל כך היא שהם דוחים את הרעיון הגזעני שלפיו מוצאם האתני אמור להכתיב את השקפותיהם הפוליטיות. עצוב מאוד לשמוע את הציונים מגנים את אנשי העקרונות האלה, שיוצאים נגד הכיבוש, ומכנים אותם "יהודים ששונאים את עצמם". נראה לי שלתומכים במדיניות של ישראל אין טיעון אמיתי שיש בו להגן על הדיכוי השיטתי של העם הפלסטיני – שלא לדבר על פעולות קיצוניות כמו הרג חפים מפשע בעזה ושל עובדי הסיוע על סיפון ה"מאווי מרמרה", ולכן אין להם בררה אלא להאשים את מבקריה של ישראל באנטישמיות.

ישראל לא "סומנה" על-ידי גורמים זרים כיעד לחרם. החרם נגד ישראל מתקיים לא בגלל אנטישמיות, אלא משום שכמו במקרה של דרום אפריקה בעבר הלא-רחוק, הקריאה להטלת חרם עלתה מקרב תושבי ישראל–פלסטין עצמם – תחילה מתוך החברה האזרחית הפלסטינית, אך כיום יותר ויותר מתוך ישראל עצמה, כפי שמוכיח החוק החדש ההופך את הקריאה להטלת חרם לעבירה אזרחית.

חלפו יותר משישים שנה מאז הקמתה של מדינת ישראל, כשהפלסטינים גורשו לראשונה מבתיהם. הכיבוש הבלתי חוקי הזה – הממושך בהיסטוריה המודרנית – נמשך זה יותר מארבעים שנה ומחריף מיום ליום. עזה היא עדיין כלא לכל דבר, ההתנחלויות בגדה המערבית מתרחבות, ואדמות ונכסים פלסטיניים נגזלים במזרח ירושלים. בהעדר התקדמות בכל דרך אחרת, החרם הוא פשוט אסטרטגיה של פעולה ישירה לא-אלימה, שמטרתה לסייע לעם הפלסטיני להשיג צדק במקום שהדיפלומטיה והטיעונים השקולים כשלו בו עד כה.

מתי ביקרת בישראל? איפה סיירת בה?

הגעתי לישראל–פלסטין ב-2007, במסגרת סיור לימודי שארגן הוועד הישראלי נגד הריסת בתים. ביקרתי בין השאר בבית-לחם, במזרח ירושלים, במערב ירושלים, במחנה הפליטים עאידה, בגליל, בחברון, ברמאללה, בנגב, בחיפה ובתל-אביב. נדהמתי לגלות את הפערים בתנאי המחיה של אנשים שגרים במחוזות שונים בשטח כה קטן. כשהייתי בבית-לחם ובמזרח ירושלים, יצרתי את "Dirty Pictures", הפרק השביעי בסדרת "Hotel Diaries".

אתה מצלם סרטים הן בבריטניה והן בחו"ל. האם זה שונה, מבחינתך? ואם כן, מאילו בחינות? איך ההרגשה להיות בעמדת "הזר" המתבונן מבחוץ בארץ אחרת, בתרבות אחרת, בעם אחר?

אני שמח ששאלת אותי את השאלה הזו, כי עד כה דיברנו בעיקר על דעותי לגבי המצב בישראל, ארץ שביקרתי בה רק פעם אחת, ושעליה אני באמת מתבונן מבחוץ. עד 2001, כל הסרטים שלי צולמו בארצי. למעשה, נודעתי בזכות זה שהעבודות שלי עוסקות ישירות בהיכרות שלי עם ארצי ועם האופן שבו אני חווה אותה. אבל אחרי ה-11 בספטמבר, כשהתברר שבריטניה עומדת לקחת חלק בפלישה לאפגניסטן ולבצע פעולות צבאיות שלא תמכתי בהן, התחלתי להרגיש שאני זר במולדת שלי.

הגבול בין החוויה האישית לבין אירועים במקומות רחוקים היטשטש מאז. דיווחים על הזוועות באפגניסטן ובעיראק הסתננו דרך מנגנוני התעמולה של השלטון והתקשורת השבויה, והפכו לחלק מרכזי בחוויית היומיום מבית. כאזרח בריטי שמתנגד למדיניות ולפעולות הבינלאומיות של הממשלה שלו, בעשר השנים האחרונות הרגשתי מחויב ליצור עבודות שיעסקו במלחמות שהפכו לחלק משמעותי ומטריד כל כך מחיי היומיום.

סדרת "Hotel Diaries" החלה במקרה עם "Frozen War" – תיעוד ספונטני של החוויה המבלבלת שעברתי כשארה"ב ובריטניה החלו להפציץ את אפגניסטן. אבל אחרי שיצרתי את הווידיאו הזה, חשבתי שהוא יוכל לשמש מודל מתאים גם ליצירות אחרות, דומות, שיאפשרו לי להשמיע את הקול שלי בצורה הנכונה. למרות מה שאמרתי קודם לכן, תמיד נזהרתי מעשיית סרטים העוסקים בסוגיות שמחוץ לעולם החוויות האישי שלי. לא רציתי להציג את עצמי כמומחה למצבים שאין לי נגיעה אמיתית אליהם מכלי ראשון.

כך שב"Hotel Diaries" אני מקבל על עצמי את תפקיד המשקיף המרוחק והמנוכר. זה שמוגן מן המציאות בחדרי מלון נוחים, ומגיב לסיקור חדשותי קטוע על סכסוכים במקומות רחוקים. בתהליך ההפקה של הסרטים האלה אני אמנם שוהה כמעט תמיד בארצות אחרות – אבל למעט "Dirty Pictures", לעולם לא בארץ שהסרט עצמו עוסק בה. אני מקווה שהעובדה הזו, לצד הטבע המאולתר והשטחי של ההערות שלי, מערערת כל תחושה שאני מתיימר להיות מומחה בנושאים שאני עוסק בהם. לצד זאת, אני מקווה שיש ל"Hotel Diaries" איזשהו ערך בתור תיעוד ובתור פרשנות אישית לאירועים קשורים שהתרחשו בזמן מסוים בהיסטוריה. לכל הפחות יכולתי להציג את היצירה ברחבי העולם ולהזכיר לצופים בארצות אחרות שלא כל הבריטים תומכים במלחמה הצבועה "נגד הטרור" שמובילות ארה"ב ובריטניה, ולא כולם תומכים בצעדי הדיכוי והמדיניות הגזענית שמשטרים "דמוקרטיים" רבים אחרים בעולם נוקטים בשם אותה מלחמה בטרור כביכול.

אחת הסוגיות העיקריות שאתה עוסק בהן היא מה שאני מכנה "הטבע הפרדוקסלי של עידן המידע". מצד אחד, אנחנו מוצפים במידע בכל כלי התקשורת, כמעט בכל מקום ובכל רגע. מצד שני, המידע עצמו (ומכאן גם הידע, המודעות, התודעה) מצומצם, מבוקר מלמעלה ומטעה. תעמולתי, בקיצור. לאור המלכוד הזה, כיצד אתה אוסף, מבנה ומארגן מידע בסרטיך? איך אתה מתמודד עם מכונת התעמולה המשומנת הזאת?

האסטרטגיה שלי תמיד זהה: להחשיד במתכוון את המידע שאני מציג בסרטים שלי, תוך טשטוש הגבול בין תעודה לבין בדיון. האמת הרי עולה על כל דמיון, כך שלא קשה לי להציג עובדות שיגרמו לצופה לפקפק באמיתותן. אני משתמש גם בהתייחסות ישירה לתהליך ההפקה ובטכניקות לא-נטורליסטיות כדי להזכיר לצופים שהחומרים עברו עיבוד, ושלא מדובר בתיעוד פשוט של המציאות. אני גם חוקר את העמימות, וחותר תחת המשמעויות המקוריות של דימויים וצלילים באמצעות עריכה ומסגור סלקטיבי, וזאת כדי לנפץ את האשליה שלפיה יש קריאה "נכונה" אחת ויחידה של פיסת מידע כלשהי. לפעמים אני משלב אמירות עובדתיות בשקרים שקופים, או מערבב הומור ואימה. כך שגם אם ברור שיש לי דברים ספציפיים לומר בסרטים, אני מקווה שכל האמצעים האלה מערערים את הסמכותיות של המידע שהצגתי, ושהם מעודדים את הצופים להטיל ספק במה שמראים להם ומספרים להם. זה מקדם מעורבות עם היצירה שהרעיונות והמידע מוטלים בה בספק ונבחנים בה בעין ביקורתית, ולא נבלעים בבלי דעת.

לסיום, אני יודע שניפגש בקרוב, אך מכיוון שלא תוכל לבוא לתערוכה, אולי תרצה להעביר מסר לקהל שלך בישראל–פלסטין?

אני מודה לך על ההזדמנות לדבר על העבודה שלי ועל עמדתי בנושא החרם, ואני מקווה שהקוראים ימצאו בהן עניין. אחת הביקורות הרווחות ביותר נגד אסטרטגיית החרם היא שהחרם מונע דיון עם ישראלים שמעוניינים לשים קץ לכיבוש, או לפחות פתוחים לשכנוע. למיטב נסיוני, על כל פנים, ההפך הוא הנכון. שוב ושוב אני מוצא את עצמי מנהל שיחות כמו זו עם ידידים ועמיתים, בריטים וישראלים כאחד. שיחות שעוסקות בסוגיות לא פשוטות, ששני הצדדים ודאי היו מעדיפים להימנע מהן. אין ספק שהחרם עורר ויכוחים סוערים ומחלוקות חריפות בעולם כולו, ואלה הובילו לפעמים להתחפרות בעמדות. אף על פי כן, אני חושב שזה דבר הכרחי בנקודת הזמן הנוכחית. קיומו של החרם מחייב כל אחד מאיתנו לאותת לאחרים על עמדותיו, ומונע מאיתנו להעמיד פנים כאילו ייתכנו מגעים תרבותיים בחלל הריק, מחוץ לכל הקשר פוליטי או מוסרי.

עוד על ג'ון סמית: http://www.johnsmithfilms.com