על שלושה עומד הסוד: על אי-הוודאות, על חוסר הרלוונטיות של ה"אמת" ועל אי-ההפיכות של החשיפה לו. אי-הוודאות – כדי ליצור שוליים רחבים מאוד מעבר לגלעינו של הסוד, מעין מרחב ביטחון שייתכן שאין בו סוד, אבל הסוד מקרין עליו מחומו. חוסר הרלוונטיות של האמת – כדי שמחד גיסא לא יהיה בצנזור פרסומו של הסוד משום אישור קיומו, ומאידך גיסא שלא יתגלה הסוד הגדול מכולם: היעדרו. ואי-ההפיכות של החשיפה לו – כי הנחשף הופך בעצמו לכלי קיבול לסוד וככזה לחלק ממנו, ובכך מסייע בהרתעה ובהעמדת ההגנה החזקה מכול לסוד, הצנזורה העצמית.
המתקרב אל הסוד כמוהו כנופל למחילתה של אליס ומגלה ארץ פלאות אשר בה כשם ששיר יכול להיות שגוי מתחילתו ועד סופו, סוד יכול להיות מוגדר בה כדבר שהוא סודי. הניסיון של חוקר הסוד להבין מה הם גבולותיו נידון לכישלון משום שיצרני הסוד הבינו מזמן שקווי מתאר משתנים, לא ברורים וחמקמקים מטמינים את החבוי בצורה כה מיטבית, שלעתים גם הם עצמם אינם יודעים להבחין בין דחלילי הסוד לסוד גופו (וייתכן שההבדל כלל אינו קיים). הנוסע במרחבי ממלכת הסוד גם מגלה עד מהרה שהאמת והכזב הם אזרחים שווי זכויות בה, וזוכים להגנה שווה מאת שומרי הסוד. העיקרון שלפיו "ידיעה שקרית יכולה לפגוע בביטחון המדינה לא פחות ולעתים אף יותר מידיעת אמת" נלמד בשיעור הראשון בבית הספר לצנזורים. לפיכך, כמו שאמר לי בכיר בצנזורה כשהתארחתי במשרדי הצנזורה הצבאית השוכנים בין משרדי רואי-חשבון למשרדי אדריכלים בבניין משרדים תל-אביבי, "אותי לא מעניין אם הסיפור נכון או לא". מכאן שסודיותו של הסוד אינה מושפעת ממידת דיוקו, אלא מהערכת סוהריו שלחשיפתו כוח יוצר מציאות (וספק אם הם מודעים לכך שזוהי גם משמעות חסיונו). וכך, גם בלי מטען פילוסופי אקדמי, מנסחים קצינות וקציני הצנזורה הצבאית תובנות פוסט-מודרניות המפקפקות בחשיבות האבחנה בין אמת ושקר, המעמידות את גבולות הסוד על גלגלים הנעים ללא הרף, היוצרות סוד מסדר שני העוסק בשאלת קיומו, ובעיקר יוצרות מוקד כוח של האוחזים בסוד, זה שאולי ישנו ואולי איננו.
היה ובכל זאת ימצא סייר הסודות את דרכו אל מעבר לקווי הסוד, הוא ישתנה לנצח (כמו לכנרת, גם לסוד קווים אדומים עליונים וקווים אדומים תחתונים ומתחת להם קווים שחורים נוספים, וייתכן – זאת לא נדע, כי גם זהו סוד – שיש עוד קו כסף או זהב אשר אליו נכנס רק הכוהן הגדול ביום הכיפורים). שותף סוד הוא סטטוס בלתי הפיך, כמו הורות, כמו בגירות. החשיפה לסוד היא רדיואקטיבית והיא דבקה בנחשף. לא זו בלבד שאינו יכול להיפטר ממנה, אלא שהוא הופך בעצמו לסכנה לסביבתו, העלולה להידבק ממנו. הנחשף נעשה לנשא סוד בעצמו וככזה הוא מסופח לתחום התפרשותו של הסוד. רגע החשיפה לסוד הוא הרגע שמערכות ההגנה עליו נערכות סביב הנחשף והופכות אותו מסובייקט לאובייקט. ממי שיש להסתיר ממנו את הסוד – לסוד שיש להסתיר אותו עצמו מפני אחרים. גישה זו, הרואה בנחשף כלי קיבול לסוד, היא שאפשרה לשב"כ לטעון ברצינות תהומית כי אין לשחרר את מרגל הקג"ב הישיש פרופ' מרקוס קלינגברג לאחר 16 שנות מאסר, היות שהוא "יודע דבר מה שהוא אינו יודע שהוא יודע". התודעה של קלינגברג אינה חשובה, כשם שתודעת הבקבוק שבו פתק ועליו סוד אינה חשובה.
בעבר שכנה מושבת המצורעים של נשאי הסוד בכלא שקמה באשקלון. שם, בבידוד, ישב מי שקיבל את הכינוי "מרגל האטום", מרדכי ואנונו, כשבתא הסמוך לו קלינגברג, אשר חלק כמה שנים את תאו עם המרגל שמעון לוינזון. שירות בתי הסוהר, בהוראת השב"כ, וידא שמרגלים אלה לא יבואו בקהל האסירים האחרים, שמא ידבק גם בהם הסוד. המגע שלהם זה עם זה הטריד את השב"כ פחות, מתברר, שהרי ממילא כולם נשאי סוד לנצח.
מפגש מרתק הוא המפגש שבין הסוד, על תכונותיו המימיות, החמקמקות וחסרות הקונטור, לבין עולם המשפט המרובע וחסר הדמיון. המבנים המשפטיים הרגילים, המבקשים להסדיר התנהגות, מבטאים עולם עקרונות הפוך לזה של הסוד: איכותה של נורמה משפטית המתיימרת להנחות התנהגויות אנושיות נמדדת במדויקותה וביכולת של נמעניה להבין נכונה את גדריה (ודאות). הנורמה המשפטית לעולם מיושמת תוך דגש על בירור העובדות לאשורן כפי שהתרחשו במציאות (אמת). פילוסופיית הסוד, המבקשת להציב חומות שיתחמו שטח שאינו מוגדר מעצם טבעו, אנטגוניסטית לכלל-העל של המשפט הפלילי, האומר כי "כל מה שלא אסור – מותר". גם הרומן המתקתק של המשפט עם ה"אמת", נאמנותה הבלתי מסויגת לתמונת העולם כ"קשיח", מקשה על יישומם של רעיונות המבוססים על עולם "נזיל" שבו השחקנים הם כוחות ותהליכים יותר מאשר עצמים ועובדות. גיוסו של עולם המשפט הסדור והלוגי להגנה על הסוד מחייב הפרה של עקרונות משפטיים יסודיים ויצירה של שדה משפטי שפיזיקה אחרת מושלת בו.
המשפט הישראלי יצר שדה כזה. חקיקת צנזורה מנדטורית וחקיקה פלילית ישראלית הביאו לנו את הגדרת ה"סוד" הטאוטולוגית, שבה חלופה אחת היא
"ידיעה אשר בטחון המדינה מחייב לשמרה בסוד"
(סעיף 113 (ב) (1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977)
וחלופה שנייה היא
"ידיעה אשר תכנה, צורתה, סדרי החזקתה, מקורה או נסיבות קבלתה מעידים על החובה לשמרה בסוד"
(שם).
החלופה הראשונה היא החלופה התוכנית, והיא אומרת לנו שסוד הוא סוד. החלופה השנייה היא החלופה הנסיבתית, והיא אומרת שסוד הוא מה שנראה כמו סוד. האם הקורא התקדם במשהו בהבנתו את מושג הסוד? בפועל, ההגדרה והעבירות הפליליות שבצדה (ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית, עבירות שעונשן בין שבע לעשרים שנות מאסר) הופכות את הקערה על פיה: כל מה שלא מותר אסור. אגב, כדי לעגן במשפט את תפישת האמת שתוארה קודם, המושג "ידיעה" בתיבה "ידיעה סודית" הוגדר (בסעיף 91 לחוק העונשין) כך:
"ידיעה – לרבות ידיעה שאינה נכונה וכל תיאור, תכנית, סיסמה" וכו'.
ולהשלמת העמימות והידוק האיטום סביב הסוד, התקנות המנדטוריות המסדירות את כוחות הצנזורה הצבאית אוסרות אזכור או סימון כלשהו שממנו ניתן להבין שפרסום עבר שינוי במסננת הצנזורה (תקנה 98 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945). זהו עוד סוג של סוד מסדר שני: אסור לומר ואסור לומר שאסור לומר.
למשפטן הרגיל בהגדרות מדויקות, באיסורים מדודים ובהבחנה ברורה בין התקיימותן של עובדות או היעדרן, הגדרות כאלו הן צלם בהיכל. הן פורמות את החזות המכובדת של המשפט, זו שהושגה הודות לדורות של שכלול אמנות הניסוח וההגדרה, והודות לכינון מבנים לשוניים היוצרים אבחנות בין קבוצות, כללים וחריגים לכללים. במונחים של שירה, הגדרת הסוד כמוה כשורה "אין, אין עליך / מתה עליך" בשירה של שרית חדד, "אתה תותח". למה להתאמץ למצוא חרוז כשאפשר להשתמש באותה מלה?