מאנגלית: עמי אשר
ביוני אושרה לפרסום הגרסה המקורית המלאה של "מסמכי הפנטגון": המחקר הסודי ביותר על תהליך קבלת ההחלטות של ארה"ב בווייטנאם בשנים 1945–1967. הגרסה הזו התפרסמה באינטרנט, 40 שנה לאחר שהדלפתי את החומר ל-19 עיתונים ולסנאטור מייק גראוֶול (לא כולל הכרכים שעסקו במו"מ, שאותם מסרתי אך ורק לידי ועדת הסנאט ליחסי חוץ). גראוול כלל את החומר שנתתי לו ברשומות הקונגרס ומאוחר יותר פרסם כמעט את כולו בהוצאת ביקון.
בזכות הסיקור העיתונאי ומהדורה של לשכת הפרסומים הממשלתית (GPO), אשר חפפה את המהדורה של הסנאטור גראוול אף שצונזרה בהרחבה, רוב החומרים עמדו לרשות הציבור והחוקרים מאז 1971. הסיווג של כרכי המו"מ הוסר לפני כמה שנים; הסנאט, אם לא הפנטגון, צריך היה לפרסמם לא יאוחר מתום המלחמה ב-1975.
במלים אחרות, המחקר פורסם בשלמותו רק באיחור של 36 עד 40 שנה. עם זאת, לצערנו המחקר זוכה לתשומת הלב ועולה לרשת דווקא בעיתוי קולע במיוחד. זאת משום שאנחנו שוב שקועים במלחמות – במיוחד באפגניסטאן – המזכירות מאוד את הסכסוך בן שלושים השנה בווייטנאם, ואין ברשותנו תיעוד מקביל של ניתוחים פנימיים שיאיר את עינינו ויבהיר לנו כיצד נקלענו למצב זה ומה צפוי לנו בהמשך.
בשתי המלחמות אנו מוצאים את אותה חתירה חסרת אחריות וקצרת ראות של נשיאים וחברי קונגרס להסלים סכסוך שלא ניתן לנצח בו, ולעשות זאת למען מטרות אנוכיות: כלומר, מתוך החשש שמא יריביך הפוליטיים יאשימוך בחולשה או בהפסד במלחמה
המסמכים שצריכים להתפרסם החודש הם מסמכי הפנטגון על עיראק ואפגניסטאן – כמו גם על פקיסטאן, תימן ולוב. קשה להניח שנזכה לכך; קרוב לוודאי שהמסמכים הללו עדיין לא נכתבו, לפחות לא בצורה מועילה כזו של קודמיהם. אלא שהמחקרים המקוריים על וייטנאם, מתברר, הם דווקא תחליף לא רע, ובהחלט אפשר להפיק מהם כמה לקחים.
השפות, העמים והשבטים שאיננו מבינים במזרח התיכון שונים, כמובן, מאלה שלא הבנו בווייטנאם. האקלים, פני השטח וסוגי המארבים שונים אף הם. ואולם, כפי שמבהירים מסמכי הפנטגון, גם באפגניסטאן אנו צפויים להיכשל בניסיון לאתר ולחסל לוחמי גרילה המתנגדים לכיבוש, כמו גם בניסיון לגרום להם לחדול ממאבקם בפולשים הזרים (אנחנו, הפעם) ובעריצים המושחתים, שוחרי הרעה וסוחרי הסמים הנהנים מתמיכתנו. כמו במקרה של וייטנאם, ככל שנפרושׂ כוחות רבים יותר ונהרוג אויבים רבים יותר (ולצדם גם אזרחים), כך הם ימהרו לפצות על אבדותיהם ולהרחיב את שורותיהם, כיוון שעצם נוכחותנו, מבצעינו הצבאיים ותמיכתנו במשטר חסר לגיטימציה הם הקוראים אותם לדגל.
באשר לוושינגטון. במסמכי הפנטגון המקוריים מתוארות ההחלטות החוזרות ונשנות להסלים את המלחמה. כל התיאורים האלה נראים כעת כמו הקדמה מורחבת לספרו של בוב וודוורד, "Obama's War". הספר, שראה אור בשנה שעברה, עוסק במחלוקות הפנימיות הממושכות שקדמו להחלטתו של הנשיא אובמה לשלש את מספר חיילינו הלוחמים באפגניסטאן. אוסיף רק שגם ספרו של אובמה מבוסס על הדלפות של מידע סודי ביותר. לרוע המזל, הדלפות אלה התבצעו לאחר שההחלטות כבר התקבלו, ולא לוו בתעודות רשמיות, אם כי וודוורד או מקורותיו עדיין יכולים למסור גם מסמכים כאלה ל-WikiLeaks – עדיין לא מאוחר מדי.
לו הייתי חושף את המידע המסווג במועד מוקדם יותר, ייתכן שמלחמת וייטנאם הנוראה היתה נמנעת. לשם כך היה עלינו לחשוף את המסמכים כשהיו עדכניים, לפני ההסלמה – ולא חמש או שבע שנים, ואפילו לא שנתיים, לאחר שההכרעות הגורליות כבר התקבלו
ארבעה עשורים ומרחביה העצומים של אסיה מפרידים בין שתי המלחמות, אך בתיאוריהן אנו מוצאים את אותה חתירה חסרת אחריות וקצרת ראות של נשיאים וחברי קונגרס להסלים סכסוך שלא ניתן לנצח בו, ולעשות זאת למען מטרות אנוכיות: כלומר, מתוך החשש שמא יריביך הפוליטיים יאשימוך בחולשה או בהפסד במלחמה שקומץ גנרלים חדלי אישים וחסרי מעצורים מתיימרים לטעון שניתן לנצח בה. אם נצליב את הידוע לנו על תהליך קבלת ההחלטות ועל המציאות בשטח, נמצא כי צפוי לנו אותו בוץ אינסופי ועקוב מדם – עד אשר יאיים הקונגרס, בלחץ הציבור, לקצץ בתקציב (כפי שעשה ב-1972-3) ויאלץ את הרשות המבצעת לשאת ולתת על נסיגה.
כדי לשכנע את ציבור המצביעים ואת הקונגרס לחלצנו מן המלחמות הנשיאותיות הללו, אנו זקוקים בדחיפות למסמכי הפנטגון על המזרח התיכון. לא בעוד 40 שנה. אפילו לא בעוד שנתיים-שלוש נוספות של מחויבות מתמשכת למלחמות מיותרות ואבודות.
קשה להניח שנקבל את המסמכים האלה במסגרת הזמן שבה יוכלו להועיל. הדלפות WikiLeaks אשתקד היו הראשונות זה 40 שנה המתקרבות בהיקפן לחשיפת מסמכי הפנטגון (ואף עלו עליהן בכמותן ובעיתוי פרסומן). אך לרוע המזל, המקור האמיץ של דו"חות שדה סודיים אלה – טוראי בראדלי מאנינג הוא בין אלה שהואשמו בכך, אף שאשמתו עודנה טעונה הוכחה – לא נהנה מגישה להמלצות, הערכות והכרעות סודיות ביותר מהדרג הגבוה.
רק מעטים מבין אלה שנהנים מגישה לחומרים כאלה יאותו לסכן את סיווגם ואת עתידם המקצועי – ולהסתכן גם בתביעה (סכנה ההולכת ומחריפה בזמן כהונתו של הנשיא אובמה) – כדי לחשוף בפני הקונגרס והציבור הרחב מדיניות שהם עצמם סבורים שעלולה להוביל לאסון, ושאסור לשמור אותה בסוד ולשקר על אודותיה.
הח"מ, כמו רבים אחרים, נהנה מגישה כזו והחזיק בדעות כאלה בזמן ששימש עוזר מיוחד לסגן שר ההגנה לענייני ביטחון בינלאומי בפנטגון ב-1964-5. (הממונה הישיר עלי, ג'ון ט. מק'נוטון, העוזר העיקרי של שר ההגנה רוברט מק'נמארה לענייני וייטנאם, נמנה אף הוא עם חברי הקבוצה הזו, כפי שעולה מתוך יומנו האישי, שפורסם באחרונה).
עול זה מכביד עלי ללא נשוא: אני נזכר שבספטמבר 1964 כבר מלאה מגירתי מסמכים סודיים ביותר, שפרסומם התעכב עד 1971, וחשפו כי הבטחותיו של ג'ונסון במסע הבחירות "לא להרחיב את המלחמה" היו שקריות
מזה שנים אני מתחרט על כך שאפילו לא עלה על דעתי לפרסם כבר באוגוסט 1964 את המסמכים בכספת שלי בפנטגון שחשפו את האמת מאחורי הטענה בדבר התקפה "חד-משמעית וללא התגרות מצדנו" על ספינותינו במפרץ טונקין – התקפה שלא היתה ולא נבראה. טענה זו היתה האם הרוחנית של אותן "עדויות מעל לכל ספק" בדבר כלי נשק להשמדה המונית כביכול בעיראק, ששבו ושכנעו את הקונגרס להעביר את המקבילה המדויקת להחלטת מפרץ טונקין – שהובילה להגדלת הכוחות בווייטנאם ולהענקת "סמכות מיוחדת לשעת מלחמה" לנשיא ג'ונסון ["תקרית מפרץ טונקין" הוא השם שניתן לשתי תקריות שאירעו באוגוסט 1964 סמוך לחופי צפון וייטנאם. על פי מה שדווח בזמנו, בתקרית הראשונה נקלעה ספינה של חיל הים האמריקאי לקרב ימי עם סירות טורפדו צפון-וייטנאמית. יומיים לאחר מכן דיווחה הספינה על תקרית דומה – שהיתה, כך התברר, בדיה מוחלטת. התקריות שימשו את יועצי הנשיא ג'ונסון כדי לטעון להחמרה ב"תוקפנות הקומוניסטית", ובעקבותיהן העניק הקונגרס לג'ונסון את הסמכות להוביל את ארה"ב למלחמה הארוכה והאכזרית בדרום-מזרח אסיה; המת'].
סנאטור מורס – אחד משני סנאטורים שהצביעו נגד הצ'ק הפתוח הזה למלחמה נשיאותית ב-1964, צ'ק שניתן בניגוד לחוקה וללא תאריך תפוגה – אמר לי כי לו הייתי מספק לו את הראיות הללו בשעתו, ולא ב-1969, כשסוף-סוף העברתי אותן לידי ועדת הסנאט ליחסי חוץ, שהוא היה מחבריה, "החלטת מפרץ טונקין מעולם לא היתה מתקדמת מעבר לשלב הוועדה; ואם ההצעה היתה מועלית במליאה, היא היתה נדחית בהצבעה".
עול זה מכביד עלי ללא נשוא; במיוחד כשאני נזכר שבספטמבר כבר מלאה מגירתי מסמכים סודיים ביותר (שגם פרסומם התעכב, למרבה הצער, והפעם עד 1971) שחשפו כי הבטחותיו של ג'ונסון במסע הבחירות "לא להרחיב את המלחמה" היו שקריות, וחשפו גם את נחישותו בפועל להביא להסלמה במלחמה שהוא עצמו כבר הכיר בכך שאין סיכוי לנצח בה.
לו הייתי אני, או לו היה אחד מעשרות הפקידים האחרים שעמד לרשותם אותו מידע מסווג, פועל ברוח שבועת התפקיד – שלא היתה שבועה לציית לנשיא, וגם לא לשמור בסוד את העובדה כי הוא מפר את הנדרים שנדר בעצמו, אלא רק "לתמוך בחוקת ארצות-הברית ולהגן עליה" – בהחלט ייתכן שאותה מלחמה נוראה היתה נמנעת מלכתחילה. ואולם, כדי להשיג את התוצאה הנכספת הזו היה עלינו לחשוף את המסמכים כשהיו עדכניים, לפני ההסלמה – ולא חמש או שבע שנים, ואפילו לא שנתיים, לאחר שההכרעות הגורליות כבר התקבלו.
הלקח שניתן להפיק מקריאת מסמכי הפנטגון, מתוך מודעות לכל שהתרחש או התפרסם בשנים שחלפו מאז, הוא זה: אני קורא בזאת לכל עובדי הפנטגון, משרד החוץ, הבית הלבן, הסי-איי-אי (ומקביליהם בבריטניה ובמדינות נאט"ו האחרות) שיש להם גישה דומה לזו שממנה נהניתי אני, בשעתי, והמודעים להסלמות מתוכננות במלחמותינו במזרח התיכון – אל תחזרו על הטעות שלי. אל תעשו מה שאני עשיתי. אל תחכו עד שתפרוץ מלחמה חדשה באיראן, עד שיפלו עוד פצצות על אדמות אפגניסטאן, פקיסטאן, לוב, עיראק או תימן. אל תחכו עד שייהרגו עוד רבבות לפני שתפנו לעיתונות או לקונגרס כדי לומר את האמת ולגבות אותה במסמכים שחושפים שקרים, פשעי מלחמה או נבואות חורבן של מקבלי ההחלטות. אל תחכו 40 שנה עד שהצנזורה תשחרר אותם לפרסום – אפילו לא שבע שנים כפי שחיכיתי אני.
מדובר בסיכון אישי כביר. אך גם בסיכוי ממשי למנוע שפיכות דמים.
המאמר פורסם לראשונה ביומון הבריטי The Guardian, ב-13 ביוני 2011. תודתנו לדר' אלסברג על הרשות לפרסמו בעברית.
***
עוד על מסמכי הפנטגון, וכן על רדיפתו וזיכויו של אלסברג:
http://en.wikipedia.org/wiki/Daniel_Ellsberg
http://en.wikipedia.org/wiki/Pentagon_Papers
http://www.u-s-history.com/pages/h1871.html