תרגום: עמי אשר

באחד המברקים הדיפלומטיים שהדליף אתר ויקיליקס, פוטין ומדוודב מושווים לבאטמן ורובין. האנלוגיה בהחלט במקומה: האין זאת כי ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר ההדלפות, הוא מקבילו המציאותי של הג'וקר בסרט "האביר האפל" של כריסטופר נולאן? בסרט זה, באטמן הורג את התובע המחוזי הארווי דנט המושחת, אשר לוקח את החוק לידיו באופן אובססיבי, עד כדי מעשי רצח. באטמן וידידו קצין המשטרה גורדון מבינים כי רוחה של העיר תיפול אם דבר הרציחות של דנט ייוודע בפומבי, ועל כן הם קושרים קשר לשימור תדמיתו החיובית ומטילים על באטמן את האחריות למעשים. השורה התחתונה של הסרט היא שהשקר חיוני כדי לשמור על מורל הציבור: רק שקר יוכל להושיענו. אין תמה, אפוא, שהדמות הכנה היחידה בסרט היא דמותו של הג'וקר, הנבל בה"א הידיעה. הוא מבהיר שהתקפותיו על גותהאם סיטי ייפסקו כשבאטמן יוריד את מסכתו ויחשוף את זהותו האמיתית; כדי למנוע את החשיפה הזו ולהגן על באטמן, דנט מספר לעיתונות כי הוא עצמו באטמן – עוד שקר. כדי להפיל את הג'וקר במלכודת, גורדון מזייף את מותו – והרי לנו עוד שקר.

הג'וקר רוצה לחשוף את האמת שמתחת למסכה ומשוכנע כי הדבר יביא להרס הסדר החברתי הקיים. כיצד עלינו לכנותו? מחבל? "האביר האפל" הוא למעשה גרסה מחודשת של המערבונים הקלאסיים בנוסח "מבצר האפאצ'ים" ו"האיש שירה בליברטי ולאנס", המראים שכדי לתרבת את המערב הפרוע, יש להעלות את השקר למדרגת אמת: הציביליזציה, במלים אחרות, חייבת להיות מושתתת על שקר. הסרט זכה לפופולריות עצומה. השאלה היא מדוע, דווקא בשעה זו, מתעורר הצורך המחודש הזה בשקר כדי לשמר את הממסד החברתי?

תנו דעתכם גם על הפופולריות של ליאו שטראוס: ההיבט של הגותו המדינית שהוא כה רלוונטי בימינו הוא דווקא תפיסתו האליטיסטית את הדמוקרטיה, הרעיון של "שקר הכרחי". על האליטות לשלוט מתוך מודעות למצב הדברים המציאותי (הלוגיקה המטריאליסטית של העוצמה), ולהזין את פשוטי העם בבדותות כדי שימשיכו לחיות בבורות מבורכת. לדידו של שטראוס, סוקרטס הורשע כדין: הפילוסופיה היא בהחלט איום על החברה. הטלת ספק באלים ובאתוס של העיר חותרת תחת נאמנותם של אזרחיה, ולפיכך מערערת את הבסיס לחיים חברתיים נורמליים. ואולם, הפילוסופיה היא גם הנעלה והנאצלה שבמפעלים האנושיים. הפתרון המוצע היה שעל הפילוסופים לשמור על הגיגיהם בסוד, כפי שאכן עשו: הם העבירו אותם לממשיכיהם על-ידי כך שכתבו "בין השיטין". המסר האמיתי והחבוי הטמון ב"מסורת הגדולה" של הפילוסופיה, מאפלטון ועד הובס ולוק, הוא שאין אלים, שהמוסריות אינה אלא דעה קדומה ושהחברה אינה מושתתת על הטבע.

עד כה הוצג סיפור ויקיליקס כמאבק בין האתר לבין האימפריה האמריקאית: האם פרסום מסמכים מדיניים חשאיים של ארה"ב אכן תורם לחופש המידע ולזכות הציבור לדעת, ולחלופין, האם הוא מהווה פיגוע המאיים על יציבות היחסים הבינלאומיים? ומה אם לא זו הסוגיה האמיתית שעל הפרק? מה אם המאבק האידיאולוגי והפוליטי המכריע מתנהל בתוך ויקיליקס עצמו: בין האקט הרדיקלי של פרסום מסמכי מדינה חשאיים לבין האופן שבו נחרת אקט זה מחדש אל תוך הזירה האידיאולוגית-פוליטית ההגמונית, בין היתר בידי אתר ההדלפות עצמו?

 

חריתה מחודשת זו אינה נוגעת בראש ובראשונה ל"קנוניה תאגידית", כלומר, העסקה שכרת ויקיליקס עם חמישה עיתונים מובילים, שהעניקה להם את הזכות הבלעדית לפרסם את המסמכים כראות עיניהם. חשיבות גדולה בהרבה נודעת לגישה הקונספירטיבית של האתר: ארגון חשאי "טוב" התוקף את ה"רעים", הלוא הם פקידי מחלקת המדינה האמריקאית. על פי נקודת מבט זו, האויבים הם הדיפלומטים האמריקאים המסתירים את האמת, מרמים את הציבור ומשפילים את בעלי בריתם בחתירתם הבלתי נלאית לקידום ענייניהם. ה"עוצמה" נמצאת בידי הרעים שבצמרת ואינה נתפסת כדבר-מה המחלחל בגוף החברתי כולו, מכתיב את האופן שבו כולנו עובדים, חושבים וצורכים. אתר ההדלפות עצמו חווה על בשרו את החלוקה הזו של העוצמה כשמאסטרקארד, ויזה, PayPal ובנק אוף אמריקה חברו למדינה כדי לחבל בפעילותו. מחיר הפעילות הקונספירטיבית הוא גישה קונספירטיבית נוגדת, הפועלת בהתאם לאותו היגיון (אין פלא שאנו שומעים חדשות לבקרים תיאוריות קונספירציה על מי "באמת" עומד מאחורי ויקיליקס – אולי הסי-איי-אי?).

הגישה הקונספירטיבית מתוגברת על-ידי היפוכה לכאורה, הניכוס הליברלי של ויקיליקס כפרק נוסף בהיסטוריה המפוארת של המאבק למען "זרימה חופשית של מידע" ו"זכות הציבור לדעת". השקפה זו מצמצמת את אתר ההדלפות לכדי מקרה רדיקלי של "עיתונאות חוקרת". כשאנו טוענים כך, איננו רחוקים מאוד מן האידיאולוגיה של שוברי קופות הוליוודיים כמו "כל אנשי הנשיא" ו"תיק שקנאי", שבהם אנשים מהשורה חושפים שערורייה המגיעה עד לנשיא, ומאלצים אותו להתפטר. השחיתות מוצגת כנגע המגיע עד לצמרת, אך האידיאולוגיה של יצירות כאלה גלומה במסר האופטימי הסופי שלהן: איזו ארץ נהדרת יש לנו, ארץ ששני בחורים כמוך וכמוני יכולים להפיל בה את הנשיא, האיש החזק ביותר בעולם!

הפגנת העוצמה האולטימטיבית של האידיאולוגיה השלטת היא לאפשר את מה שנדמה כביקורת רבת עוצמה. אין כיום מחסור באנטי-קפיטליזם. כולנו מוצפים בביקורות על עוולות ההון הגדול: ספרים, תחקירים עיתונאיים וסרטי תעודה חושפים את החברות המזהמות את הסביבה ללא רחם, את הבנקאים המושחתים הממשיכים לקבל בונוסים שמנים בעוד שמוסדותיהם הפיננסיים שורדים בזכות כספי משלם המסים, את סדנאות היזע שילדים עמלים בהן כעבדים וכן הלאה. אך אליה וקוץ בה: מה שאינו נעשה מושא של ספק בביקורות האלה הוא המסגור הדמוקרטי-ליברלי של המאבק בנגעים האלה. המטרה (המפורשת או המובלעת) היא דמוקרטיזציה של הקפיטליזם, הרחבת הבקרה הדמוקרטית לתחום הכלכלי באמצעות לחץ תקשורתי, ועדות חקירה פרלמנטריות, חקיקה מחמירה, חקירות משטרתיות נמרצות וכן הלאה. אלא שהמערך המוסדי של המדינה הדמוקרטית (הבורגנית) לעולם אינו מוטל בספק. הוא נותר קדוש אפילו בעיני הנציגים הרדיקליים ביותר של ה"אנטי-קפיטליזם האתי" (כמו פורום פּוֹרטוֹ אָלֶגרְֶה ותנועת סיאטל).

לא ניתן להתייחס אל ויקיליקס באותה צורה. מלכתחילה היה בפעילות האתר משהו שחרג מן התפיסות הליברליות של חופש מידע. אל לנו לאתר את החריגה הזו ברמת התוכן. הדבר המפתיע היחיד בגילויים של ויקיליקס הוא שאין בהם כל הפתעה. הרי גילינו בדיוק מה שציפינו לגלות, לא כן? השיבוש היחיד היה ברמת מראית העין: לא נוכל עוד להעמיד פנים שאיננו יודעים את מה שכולם יודעים שאנחנו יודעים. כאן נעוץ הפרדוקס של המרחב הציבורי: אפילו אם כולם יודעים עובדה לא נוחה, עצם אמירתה בציבור משנה את כל התמונה. אחד הצעדים הראשונים שנקט השלטון הבולשביקי החדש ב-1918 היה פרסום כל מסמכי הדיפלומטיה החשאית של שלטון הצאר, כל ההסכמים הסודיים, הנספחים הסודיים של ההסכמים הפומביים וכן הלאה. גם במקרה זה, היעד למתקפה היה עצם תפקודם של מנגנוני העוצמה המדינתיים.

ואולם, טעות היא להניח שחשיפת כל הסודות תשחרר אותנו. הנחת היסוד שגויה. נכון שהאמת משחררת, אבל לא האמת הזו. מובן שאין לתת אמון בחזות המתעתעת, במסמכים הרשמיים, אך לא נוכל לגלות את האמת גם בפרטי הרכילות שנלחשים מאחורי החזות הזו. מראית עין, החזות הציבורית, לעולם אינה צביעות גרידא. א.ל. דוקטורוב העיר פעם כי המופעים הם כל מה שיש לנו, ועל כן עלינו להתייחס אליהם בזהירות מופלגת. לא פעם נאמר לנו שהפרטיות נעלמת, שהסודות האינטימיים ביותר חשופים לעיון הכלל. אך במציאות ההפך הוא הנכון: מה שבעצם נעלם הוא המרחב הציבורי, על הכבוד וההדר הנלווים לו. לא חסרים מקרים בחיינו שבהם הימנעות מחשיפת האמת כולה היא הדבר הראוי. ב "Baisers Volés" ["נשיקות גנובות" לטריפו; המת'], דלפין סייריג מסבירה למאהבה הצעיר את ההבדל בין נימוס לטקט: "תאר לעצמך שאתה נכנס בטעות לחדר אמבטיה שבו עומדת אשה עירומה מתחת למקלחת. הנימוס מחייב שתסגור את הדלת במהירות ותאמר, 'סליחה, גברתי!', ואילו הטקט מחייב שתסגור את הדלת במהירות ותאמר, 'סליחה, אדוני!'". רק במקרה השני, בזכות העמדת הפנים כאילו לא ראית די אפילו כדי לזהות את מינו של המתקלח, תגלה טקט אמיתי.

גילוי מופלא של טקט בפוליטיקה הוא המפגש הסודי בין מנהיג המפלגה הקומוניסטית של פורטוגל, אלווארו קוּנהאל, לבין ארנסטו מלו אנטוּנֶס, חבר פרו-דמוקרטי בחונטה הצבאית שהפילה את הרודן סאלאזר בהפיכה ב-1974. המצב היה מתוח מאוד: מצד אחד, המפלגה הקומוניסטית היתה מוכנה לפתוח במהפכה סוציאליסטית אמיתית, להלאים מפעלים ואדמות (נשק כבר חולק לעם); ומצד שני, השמרנים והליברלים היו מוכנים לעצור את המהפכה בכל דרך, כולל התערבות צבאית. אנטונס וקונהאל עשו עסקה בלי להצהיר על כך: לא היה כל הסכם ביניהם – לכאורה, הם לא עשו דבר מלבד לחלוק זה על זה – אך הם יצאו מהפגישה בהבנה שהקומוניסטים לא יִזמו מהפכה, ובכך יאפשרו למדינה דמוקרטית "נורמלית" להיבנות, ואילו הצבא האנטי-סוציאליסטי לא יוציא את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק, אלא יקבלה כחלק אינטגרלי מהתהליך הדמוקרטי. ניתן לטעון שפגישה דיסקרטית זו הצילה את פורטוגל ממלחמת אזרחים. משתתפיה שמרו על שתיקתם גם בהמשך. כשעיתונאי ממכרי שאל אותו על הפגישה, קונהאל אמר כי יאשר שהתקיימה רק אם אנטונס לא יכחיש זאת – אם אנטונס יכחיש זאת, משמע שמעולם לא התקיימה. אנטונס, מצדו, האזין בשקט כשידידי אמר לו מה קונהאל אמר קודם לכן. בכך שלא הכחיש זאת, הוא עמד בתנאי שהציב קונהאל ואישר את דבר קיום הפגישה במשתמע. כך פועלים ג'נטלמנים מהשמאל בזירה הפוליטית.

ככל שניתן לשחזר את האירועים כיום, דומה שהתוצאה המבורכת של משבר הטילים בקובה הושגה אף היא בזכות טקט, בזכות הריטואל המנומס של העמדת פני תם. הגאונות של קנדי היתה להעמיד פנים שמכתב לא הגיע לתעודתו, תחבולה שעלתה יפה רק משום שהשולח (חרושצ'וב) הסכים לשתף פעולה. ב-26 באוקטובר 1962 שלח חרושצ'וב לקנדי מכתב ובו אישר הצעה שהועברה לו קודם לכן באמצעות מתווכים: ברה"מ תפנה את טיליה מקובה אם ארה"ב תתחייב לא לפלוש לאי. ואולם, למחרת, בטרם השיבה ארה"ב, הגיע מחרושצ'וב מכתב נוסף, נוקשה יותר, ובו תנאים נוספים. ב-28 באוקטובר קיבל קנדי מכתב שלישי מחרושצ'וב ובו הסכמתו לעסקה. ברגעים כאלה, כשכל כך הרבה נח על כפות המאזניים, מראית עין, נימוס והמודעות לכך ש"זה רק משחק" חשובים יותר מכול.

אלא שזה רק צד אחד של הסיפור, והוא מטעה. ישנם רגעים – רגעי משבר לשיח ההגמוני – שבהם עלינו ליטול את הסיכון הכרוך בהתפוררותו של החיזיון המדומה. רגע כזה תואר על-ידי מרקס הצעיר ב-1843. ב"תרומה לביקורת של פילוסופיית המשפט של הגל" הוא ניתח את התפוררות המשטר הגרמני הישן בשנות השלושים והארבעים במאה ה-19 כשחזור מגוחך של נפילתו הטרגית של המשטר הצרפתי הישן. המשטר הצרפתי היה טרגי "כל עוד האמין וחייב היה להאמין בצידוקו הוא". לעומת זאת, המשטר הגרמני "רק מדמיין שהוא מאמין בעצמו ודורש מהעולם לדמיין ביחד איתו. לו היה מאמין במהותו הוא, האם היה […] מבקש מפלט בצביעות והתפלספות? ה-ancien regime המודרני אינו אלא הליצן של סדר עולמי שגיבוריו האמיתיים כבר מתו". במצבים כאלה, הבושה היא נשק: "את הלחץ הממשי יש לחזק על-ידי תגבורו במודעות ללחץ, הבושה חייבת להיעשות מביישת יותר בזכות פרסומה ברבים".

זה בדיוק מצבנו כיום: אנו ניצבים לנוכח הציניות חסרת הבושה של סדר עולמי שסוכניו רק מדמיינים שהם מאמינים ברעיונות הדמוקרטיה וזכויות האדם שלהם. באמצעות פעולות כמו ההדלפות של ויקיליקס, הבושה – בושתנו אנו על כך שאנו משלימים עם שליטה כזו בנו – נעשית מביישת יותר בזכות פרסומה ברבים. כשארה"ב מתערבת בעיראק כדי לכונן דמוקרטיה חילונית, והתוצאה היא חיזוק הפונדמנטליזם הדתי ואיראן חזקה בהרבה, אין זו שגיאה טרגית של גורם שמניעיו ישרים, אלא של ליצן ציני שמובס במשחקו הוא.

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת הבריטי The London Review of Books, ב-20 בינואר 2011. תודתנו לפרופ' ז'יז'ק על הרשות לפרסמו בעברית